עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים.

השופט א' רובינשטיין:

א.        עניינה של העתירה בקשת העותר כי תושב לו למפרע אזרחותו הישראלית ולחלופין, כי ינתן לו רישיון לישיבת קבע בישראל, או רישיון ארעי לתקופה קצובה שבסיומו תינתן לו אזרחות. כן נתבקש צו ביניים שימנע הרחקתו מישראל.

רקע והליכים

ב.        בשנת 1997 הגיע העותר, שאינו יהודי, מטורקמניסטן לישראל יחד עם רעייתו. במועד עלייתו קיבל אשרת עולה על יסוד תעודת נישואין שהציג, לפיה רעייתו זכאית שבות. לימים התגרשו השניים בישראל. במהלך הליך הגירושין הפורמלי, התברר במשרד הפנים, כי בפועל הסתיים הקשר הזוגי כשלוש שנים בטרם מועד בואם ארצה וקבלת אשרת עולה. מידע זה לא נמסר בהגיעם. בעקבות הגילוי נערך שימוע לגרושתו של העותר במטה מינהל האוכלוסין. בשימוע מסרה, כי העותר הורשע בעבירות סמים ורכוש בטרם בואו לישראל, עליהן לא סיפרה במועד בקשת האשרה. בשימוע נוסף סיפרה, כי כבר בשנת 1994, שלוש שנים טרם בואם לישראל, עבר העותר למוסקבה, והשניים גרו בנפרד, והודתה כי בהגיעם הסתירו מידע זה. נוכח הפרטים החדשים שנתגלו החליטו המשיבים לבטל את מעמדו של העותר.

ג.        ביום 10.2.00 נערך לעותר וגרושתו שימוע במחלקת אשרות בלשכת מינהל האוכלוסין בנתניה. בשימוע נמסר לעותר, כי בכוונת המינהל להמליץ על ביטול מעמדו, הן משום שלא היה זכאי לו במועד הגיעו בשל היעדר קשר זוגי בפועל עם רעייתו, הן משום עברו הפלילי, שאילו נודע אז, לא היתה ניתנת אשרתו. העותר התנגד להמלצה, אך כיון שהגיע למקום תחת השפעת סמים, התקשה להסביר עצמו. ביום 4.12.01 בוטל מעמדו של העותר. יצוין, כי בין השנים 2002-2000 הורשע העותר בישראל בעבירות שונות כגון פריצה ואיומים, וריצה מספר תקופות מאסר.

ד.        ביום 19.4.05 נשלח לעותר מכתב מראש דסק מרכז במינהל האוכלוסין, בו הוסבר, כי מעמדו בוטל, פורטו הסיבות כמצוין מעלה, והוא נתבקש לעזוב את ישראל לאלתר. ביום 4.5.05 זומן העותר ללשכת מינהל האוכלוסין כדי שמכתב ביטול מעמדו יימסר לו רשמית, אך לא הגיע. רק ביום 21.6.06 נמסר לו רשמית המכתב, אולם העותר לא עזב את הארץ. כחצי שנה לאחר מכן הורשע העותר בבית משפט השלום בנתניה בעבירות של פריצה לרכב, גניבה וחבלה במזיד והושתה עליו שנת מאסר בפועל. ביום 28.4.08 נעצר העותר בגין שהיה בישראל שלא כדין, הוצאו נגדו צו הרחקה מישראל וצו משמורת בבית הדין לביקורת משמורת (להלן בית הדין), והוא הושם בבית הסוהר ניצן למשמורת.

העתירה הקודמת

ה.        ביום 14.5.08 הגיש העותר עתירה קודמת (בג"ץ 4289/08 מוטיושנקו נ' שר הפנים (לא פורסם)), הדומה במהותה לעתירה זו. ביום 1.2.10 נקבע:

"בהמלצת בית המשפט, חזרו בהם העותרים מעתירתם והיא נמחקת. בהסכמת המדינה, תינתן לעותר שהות של 60 יום לצורך התארגנות לקראת עזיבת הארץ ועם חלוף התקופה יצא את ישראל. תנאי השחרור יעמדו בעינם".

בהתאם לבקשתו של העותר מיום 26.3.10 הוארכה תקופת ההתארגנות ב-45 ימים, כדי שיסדיר מעמדו בטורקמניסטן לשם שיבה לשעריה. ביום 23.5.10 הודיע העותר לבית משפט זה, כי אין לו מעמד בטורקמניסטן וביקש שהות נוספת להסדרת המצב. ביום 30.5.10 ניתנה ארכה. ואולם, העותר לא עזב את הארץ מעבר לה, במשך כשנה. ביום 12.6.11 הורה בית הדין לרשות האוכלוסין כי תיבדק טענתו של העותר, לפיה טורקמניסטן אינה מכירה בו כאזרח. ביום 14.7.11 הודיעה הרשות כי עניינו של העותר מצוי בטיפול קונסול הכבוד של טורקמניסטן, וצפוי להימשך כשישה חודשים. בעקבות הודעה זו, שחרר בית הדין את העותר ממשמורת. יומיים לאחר מכן הוגשה העתירה דנא.

טענות העותר

ו.        טענתו העיקרית של העותר היא כי בידיו ראיה חדשה - תצהיר אמה של גרושתו - שלא היה מונח בפני בית משפט זה עת נמחקה עתירתו הקודמת. בתצהירה מעידה האם, כי העותר ובתה היו בקשר זוגי וקיימו חיים משותפים עד סמוך למועד הגירושין, ובכלל זה במועד בואם לישראל. נוכח המתואר בתצהיר, מבקש העותר לדחות את גרסת גרושתו, לפיה הקשר הזוגי ביניהם תם כשלוש שנים טרם הגיעם ארצה.

ז.        לעניין עברו הפלילי של העותר נטען, כי ככל שנמסרו פרטים כוזבים במועד עלייתו -גרושתו, זכאית השבות, היא שמסרה אותם, לכן את טענות המרמה יש להפנות כנגדה; על המשיבים היה לבדוק את טיב המידע טרם מתן האשרה, אך אין לבטלה למפרע. לבסוף נטען, כי נפל פגם בהליכי שלילת מעמדו, שכן ההחלטות בעניינו התקבלו על יסוד דבריה של גרושתו, ומבלי שניתנה לו זכות להשמיע עמדתו.

תגובת המשיבים

ח.       לשיטת המשיבים דין העתירה להידחות על הסף, כיון שלא נפל פגם המצדיק התערבות בהחלטה לבטל מעמדו של העותר. שלילת מעמדו נעשתה כדין בשנת 2001, משנתגלו הפרטים הכוזבים באשר לעברו הפלילי ולסיום הקשר הזוגי בטרם בואו ארצה. כנאמר, לשר הפנים הסמכות לבטל אשרת עולה אם הושגה על יסוד פרטים כוזבים.

ט.       אשר לקשר הזוגי נטען, כי מקום שמדובר אך בקשר פורמלי, נעלם הטעם להעניק מעמד לבן זוג לא יהודי של זכאית שבות. אשר לעבר הפלילי נטען, כי קבלת אשרה כפופה לאי קיומו של עבר פלילי העלול לסכן את שלום הציבור. לעניין תצהירה של האם, סבורים המשיבים, כי הוא עומד בניגוד לדברי גרושתו של העותר בשימועים שנערכו לה, ובחלקו גם בניגוד לדברים שאמר העותר עצמו; כך למשל, בדיון בבית הדין ציין "בשנת 1991 נישאתי לאישה יהודיה ברוסיה. התחלנו לא להבין אחד את השני [...] התגרשנו לפני כמה שנים, אולי בשנת 94..." (השנה בה לטענת המשיבים תם הקשר הזוגי בפועל). ועוד, תצהירה של האם הוצג כתריסר שנים לאחר מועד הגירושין ולכן אין ליחס לו משקל ממשי. לעניין זכותו של העותר להשמיע עמדתו נטען, כי ביום 10.2.00 זומן העותר לשימוע, אולם הגיע אליו תחת השפעת סמים אשר הקשתה על התקשורת עמו, ולכן אין לו להלין אלא על עצמו.

דיון והכרעה

י.        אין בידינו להיעתר לעתירה. מרבית טענותיו של העותר עלו בעתירתו הקודמת אשר נמחקה בהסכמתו. הרשויות המעורבות בעניינו פעלו כדין, ודומה כי לא נפל פגם בהתנהלותן. מתחם שיקול הדעת הנתון לשר הפנים הוא רחב (בר"מ 696/06 זורב אלקנוב נ' בית הדין לביקורת המשמורת (לא פורסם)) וההחלטה לשלול את מעמדו של העותר לא חרגה ממנו, נעשתה מכוח חוק, נתמכה בראיות מינהליות מספקות, ובהתבסס על המידע הכוזב שהוצג עם בואו ארצה.

י"א.     נקודת המוצא היא כי כבר בהגיעו לא היה זכאי העותר לקבל מעמד של עולה. סעיף 4א(א) לחוק השבות, התש"י-1950 מורה, כי מעמד של עולה יוענק גם לבן זוג של יהודי. תכליתו של הסעיף עידוד עליתם של יהודים לישראל ומניעת פיצול משפחות (בג"ץ 3648/97 סטמקה נ' שר הפנים, פ"ד נג(2) 728, 750). בה בעת נקבע בפסיקה, כי מקום שהקשר הזוגי אינו אלא פורמלי ובני הזוג חיים בנפרד, נעלם הטעם שבבסיסו (בג"ץ 8030/03 סמוילוב נ' משרד הפנים, פ"ד נח(6) 115, 121). העותר, שאינו יהודי, קיבל מעמדו בישראל על יסוד נישואיו לזכאית שבות. ואולם, על פי הצהרותיה בשימועים, הקשר הזוגי במועד בואם ארצה היה פורמלי בלבד, והשניים חיו בנפרד שלוש שנים קודם לכן. לפיכך, אין לראות את שלילת מעמדו של העותר כשלילת זכות קנויה, משום שמעולם לא היה זכאי לה.