עת"מ 54201-01-16 הכפר הירוק עש לוי אשכול בעמ (חל"צ) נ' עירית רמת השרון

1. לפני בקשת המשיבה (להלן: "העירייה") למחיקת העתירה על הסף בשל העדר סמכות עניינית ובשל שיהוי. לחלופין עתרה העירייה למתן אורכה להגשת כתב תגובה לעתירה עצמה.

2. לטענת העירייה, בתאריך 27.1.2016 הוגשה העתירה דנן שעניינה התנגדות העותרת לתשלום היטלי פיתוח. במקביל אף הוגשה בקשה למתן צו מניעה זמני בה התבקש ביהמ"ש לאסור על העירייה לחלט ערבות בנקאית אוטונומית שהפקידה בידה העותרת לתשלום אותם היטלים. ביהמ"ש נתן צו ארעי לעניין חילוט הערבות, אך בתאריך 4.5.2016 הורה ביהמ"ש על ביטול הצו הארעי לאחר שקבע, כי אין כל עילה לעיכוב או ביטול הערבות. כפועל יוצא העביר בנק הפועלים, מי שהוציא את הערבות הבנקאית, לעירייה סך של 345,420 ₪ ומכאן שהיטלי הפיתוח שולמו במלואם. ככל שהיטלי הפיתוח שולמו במלואם עתירת העותרת הינה למעשה להשבת הסכומים אותם שילמה. ביהמ"ש לעניינים מנהלים נעדר סמכות עניינית לדון בתובענה כספית להשבה בגין היטלים שנגבו לטענת העותרת שלא כדין. מששאלת הסמכות העניינית נסמכת על שאלת הסעד המתבקש, וזה כאמור הינו סעד כספי, אין לביהמ"ש לעניינים מנהליים סמכות עניינית לדון בעתירה ויש לבררה בפני בימ"ש אזרחי.

3. טענה שניה אותה טענה המבקשת הינה טענת השיהוי. לטעמה, העתירה הוגשה למעלה מחצי שנה ממועד קבלת דרישת התשלום ורק לאחר שהעירייה עמדה על חילוט הערבות ומכאן שמאחר והעתירה הוגשה באיחור, אף מטעם זה דין העתירה סילוק על הסף.

4. המשיבה מצידה סברה כי הבקשה מוגשת בחוסר תום לב ובעיתוי תמוה. לעניין העדר הסמכות העניינית טענה, כי גם טענה זו לא עלתה קודם לכן למרות שהעירייה ידעה, כי ייוצרו אותן נסיבות ככל שהערבות הבנקאית תחולט. ואף למעלה מכך, החלטת ביהמ"ש המתירה חילוט הערבות ניתנה בתאריך 4.5.16 ומספר ימים לאחר מכן אמנם זו חולטה אלא שהבקשה הוגשה רק ב-11.7.2016. כמו כן, בין לבין ובתאריך 31.5.16 הסכימו הצדדים על הגשת חוו"ד מטעם העותרת עד 30.6.2016 ואילו כתב התגובה לעתירה יוגש עד 30.8.16. העותרת קיימה הסכמה זו אך לא כך העירייה. בהתנהלותה זו של העירייה על האיחור שבהגשת הבקשה ראתה העותרת משום התנהלות שלא בתום לב.

העותרת הוסיפה, כי ערבות בנקאית הינה סוג של תשלום המוחזק בידי העירייה, מכאן שנושא העדר הסמכות העניינית כבר אמור היה לעלות עוד בסמוך להגשת העתירה אלא שהמבקשת לא טענה זאת ולא כפרה בסמכות ביהמ"ש לעניינים מנהליים לדון בעתירה, מכאן שהמבקשת מנועה מלהעלות הטענה עתה.

לגופה של טענה לעניין העדר סמכות עניינית טענה העותרת, כי הסמכות נתונה לבימ"ש זה. לטעמה סמכות בימ"ש אזרחי מוגדרת עפ"י הסעד המתבקש ואילו סמכות ביהמ"ש מנהלי מוגדרת עפ"י העילה בשלה עתרה. משהעותרת הגדירה את העילה והסעד לעתירה שלא כפי שהוגדרו ע"י המבקשת, היינו כי העותרת אינה חבה בהיטלים בשל פרויקט הרחבת חדרים בפנימייה בכפר הירוק לאור היסטוריה של העדר חיובים שכאלה בעבר; לאור אינטרס ההסתמכות והמניעות בנסיבות לאור מעמדו של הכפר כמוסד ממשלתי הפטור מהיטלי פיתוח עפ"י דין; לאור הפליית הכפר ביחס ל מוסדות עירוניים בתחומי המבקשת, שאינם מחויבים בהיטלי פיתוח; לאור העובדה ולפיה בשל מיקום הכפר המבקשת לא ביצעה ולא תבצע בו עבודות תשתית; לנוכח ביצוע עבודות הנחוצות לכפר עצמו על חשבונו ולנוכח העובדה לפיה אין כביש הגובל בנכס נשוא החיוב או תשתית תיעול המשרתת את הכפר נשוא החיוב וכאשר לא ניתן לבקש היטל מדרכה מקום בו לא נסללה מדרכה. עוד התבקש ביהמ"ש בעתירה למנוע הליכי גביה מנהליים כלפי הכפר וכן להורות למבקשת לתן פירוט לחיוב לרבות מהי עילת בחיוב ומתי נוצר.

מכאן טענה העותרת כי לא התבקש בעתירה כל סעד כספי, וכאשר אין חולק כי במועד הגשת העתירה לא שולמו למבקשת הסכומים ולכן גם לא ניתן היה להגיש תביעת השבה אפילו חפצו בכך.

בהיות הסעדים בעלי נופך מנהלי מובהק, שאין להם קשר לבימ"ש אזרחי אלא בתקיפת החלטת הרשות לעצם הטלת ההיטלים לאחר עשרות שנים במסגרת תקיפה ישירה מנהלית (חוסר סמכות, חוסר סבירות, שיקולים זרים ועוד), כי אז לביהמ"ש דנא הסמכות העניינית לדון בעתירה.

אשר להליך הזמני שנוהל טענה העותרת כי ההחלטה בו אינה יוצרת מעשה בית דין ומקל וחומר אינה משפיעה על מבחני הסמכות העניינית; תוצאה אחרת הינה בלתי סבירה; כך גם התפתחות מאוחרת בהליך אינה אינדיקציה למבחן הסעד שלא נוצר כמוהו בכתבי הטענות (השבה כספית); העותרת גם לא נשאה בחיוב מרצונה ולא יכלה לצפות שכך יתרחש ולכן אין לכך השפעה על הסמכות העניינית; כי הסכום אמנם חולט ומצוי בידי המבקשת אך זאת כעניין טכני בלבד ולא מהותי באופן שאינו יכול להשפיע על הסמכות העניינית. העותרת מאמינה, כי לאחר שעתירתה תתקבל תכבד הרשות את פסה"ד ותשיב את סכום הכסף שחילטה.

העותרת הוסיפה, כי עצם ביצוע התשלום באמצע ההליך אינו מעביר את ההליך כולו למסגרת דיונית אחרת בבימ"ש אזרחי בהיות אקט התשלום טכני במהותו ואין בו כדי לקבוע את הסמכות העניינית בה יידון ההליך, וכי הדרישה שלא לחלט הערבות הינה חלק מהפעולות המנהליות הנתקפות בעתירה.

5. אשר לטענת השיהוי טענה, כי היה על המבקשת להעלותה בשלבי הדיון המוקדמים ואין מקום לדון בה בנפרד מההליך העיקרי. מעבר לכך לא התייחסה המבקשת לשלושת המרכיבים הנבחנים בטענת שיהוי היינו שיהוי סובייקטיבי, אובייקטיבי וחומרת הפגיעה בשלטון החוק, ורק מטעם זה יש לדחות הטענה. לגופם של דברים טענה, כי המבקשת הסכימה לקבל ערבות בנקאית חלף תשלום לאחר הוצאת הדרישה לשם מימוש הליכי המו"מ והעתירה הוגשה רק לאחר שהעירייה החליטה שהחיוב הינו חוקי ודרשה חילוט הערבות מכאן שאין כל שיהוי, מה גם שקיימת כאן פגיעה חמורה בשלטון החוק בהיות ההיטל בלתי חוקי בנסיבות קיצוניות וללא כל מתן מענה ענייני מצד העירייה לטענות העותרת.