עת"מ
בית המשפט המחוזי חיפה כבית-משפט לעניינים מנהליים
|
26873-10-14
13/11/2014
|
בפני השופט:
אלכס קיסרי
|
| - נגד - |
העותרים:
1. בנימין אלגאוי
2. סעדה יפה אלגאוי
|
המשיבים:
1. הוועדה המקומית לתכנון ובניה - השומרון
2. חגית הרן
3. איתמר עזרא שהרבני הרן
|
| פסק דין |
העותרים הגישו עתירה נגד הוועדה המקומית לתכנון ובנייה שומרון ("הוועדה המקומית") ונגד המשיבים 2 ו-3 (ביחד, "המשיבים" או "הרן") למתן צו שיורה על ביטול היתר בנייה שנתנה הוועדה המקומית למשיבים ביום 26.2.14.
ביום הגשת העתירה ביקשו העותרים סעד זמני שיורה למשיבים להפסיק כל עבודות בנייה במגרש המהווה חלק מחלקה 128 בגוש 10215 הנמצא בבנימינה (בהתאמה, "המגרש" ו"החלקה") ולאחר שעיינתי בבקשה, החלטתי ביום 20.10.14 לדחות את הבקשה, מפני שכפי שהסתבר מכתבי הטענות, דבר מתן היתר הבנייה היה ידוע לעותרים לכל הפחות מאז חודש יוני 2014, ובנסיבות אלה לא ניתן היה להיעתר לבקשתם. בגדר אותה החלטה קבעתי שהדיון בבקשה, שיהיה גם דיון מוקדם בעתירה, יתקיים ביום 13.11.14 והוריתי על הגשת תשובות הוועדה המקומית והמשיבים לבקשה ולעתירה.
ביום 13.11.14 התקיים דיון, ולאחר ששמעתי את טענות העותר 1 ("העותר") והמשיבים (הוועדה המקומית לא התייצבה לדיון), אני מחליט, על פי סמכותי לפי תקנה 7(2) לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין) תשס"א-2000 ("התקנות"), לדחות את העתירה.
הרקע, בקיצור הנדרש, הוא שהעותרים היו בעלי כל זכויות החכירה בחלקה, וביום 29.1.12 נחתם הסכם בינם לבין המשיבים, שלפיו הם מכרו למשיבים את מחצית הזכויות בחלקה (נספח א' לעתירה) ("הסכם המכר"), ובתוך כך גם נערך בין הצדדים הסכם שיתוף במקרקעין בנוגע לחלקה (נספח ב' לעתירה) ("הסכם השיתוף"). המשיבים הגישו לוועדה המקומית בקשה להיתר בנייה והעותרים הגישו התנגדות, וביום 14.11.13 החליטה הוועדה המקומית לדחות את ההתנגדות ולתת בידי המשיבים היתר בנייה (נספח ט' לתשובת המשיבים). יצוין כבר כאן שבנימוקי החלטת הוועדה המקומית נאמר, בין השאר, ש"הוועדה שקלה את ההתנגדות וסבורה כי אין בהתנגדות כל נימוק תכנוני היכול לדחות את הבקשה". ועוד ייאמר שמעיון בנימוקי ההתנגדות (נספח ו' לעתירה) עולה כי העותרים טענו, על יסוד הסכם השיתוף, שקבלת הקלה (כמשמעה בחוק התכנון והבנייה תשכ"ה-1965 ("חוק התכנון")) מחייבת את הסכמתם, והבקשה למתן היתר בנייה הוגשה על ידי המשיבים ללא קבלת הסכמה כזו.
על כל פנים, טענת העותרים היא שמשהתירה הוועדה המקומית את הבנייה, תוך מתן הקלה למשיבים וללא קבלת הסכמתם, דין החלטתה להתיר את הבנייה להתבטל.
המשיבים טענו, בין השאר, שהעותרים הקשו עליהם את קבלת היתר הבנייה בכך שלא שיתפו עמם פעולה, שהם ידעו שהבקשה להיתר בנייה כוללת גם את הבקשה להקלה ומעבר לכך, שהעותרים הגישו התנגדות, והוועדה המקומית דנה בהתנגדות לגופה ודחתה אותה, וכפועל יוצא מכך ניתן להם היתר הבנייה. המשיבים טענו שהעתירה הוגשה בשיהוי בלתי סביר, שהבניין כבר הוקם ודי בכך כדי לדחות את העתירה. במהלך הדיון העלה בא כוחם של המשיבים טענה נוספת והיא שהיה על המשיבים להגיש ערר לפי סעיף 152(א)(1) לחוק התכנון, ומשלא עשו כן - יש לדחות את העתירה מטעם זה בלבד.
טענה זו של המשיבים מקובלת עלי, ובהצטרפה לטענת השיהוי והמעשה העשוי – אין מנוס מדחיית העתירה. סעיף 152(א)(1) לחוק התכנון קובע כי "הרואה עצמו נפגע מהחלטה של וועדה מקומית או של רשות רישוי מקומית לסרב היתר לפי פרק זה או לדחות התנגדות לפי סעיף 149(3) רשאי לערור לפני וועדת הערר תוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה בדבר הסירוב או הדחייה".
לעותרים אין הסבר מדוע לא הגישו לוועדת הערר ערר בהתאם לסעיף 152(א)(1), ודי בכך כדי לדחות את העתירה בנימוק של אי-מיצוי ההליך המנהלי. אציין כי נסיבות המקרה בענייננו שונות אמנם מאלה שנדונו בעע"מ 317/10 שפר נ' מורן סקאל יניב (23.8.12), אולם מן הדברים שנאמרו שם ברור שהדרך שבה היה על העותרים לנקוט היא הגשת ערר לוועדת הערר הפועלת על פי סעיף 12ב(א) לחוק התכנון.
לא מעבר לדרוש אוסיף שהמשיבים צודקים גם בטענת השיהוי. תקנה 3(ב) לתקנות מורה כי במקום שלא נקבע בדין מועד להגשת עתירה, היא תוגש "בלא שיהוי, לפי נסיבות העניין, ולא יאוחר מ-45 ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם".