עש"א 50533-05-14 מנדס נ' ועדת המשמעת לפי חוק העובדים הסוציאליים ואח'

לפניי ערעור שהגישה המערערת ביום 27.5.14 על החלטות ועדת המשמעת של משרד העבודה והשירותים החברתיים, שניתנו על ידי הוועדה במסגרת הליך משמעתי המתנהל נגד המערערת בוועדה, בעקבות קובלנה שהוגשה נגדה על עבירות משמעת אשר לפי הנטען בקובלנה,+ ביצעה המערערת במסגרת תפקידה כעובדת סוציאלית בשרות המדינה.

לדברי ב"כ המערערת בסעיף א' לכתב הערעור, הערעור מוגש בהתאם לסעיף 37(ג) לחוק העובדים הסוציאליים, תשנ"ו-1996 (להלן: "החוק").

הערעור מוגש על שלוש החלטות של הוועדה (על אף שבסעיף ב' לכתב הערעור נאמר כי הערעור מוגש על שתי החלטות של הוועדה):

א.החלטה מיום 22.4.14, בה נדחתה טענת המערערת לפיה הרכב הוועדה הדנה בעניינה של המערערת היה הרכב פסול, או למצער, הרכב חסר (להלן: החלטה א');

ב.החלטה מיום 21.5.14, בה נדחתה בקשת המערערת לביטול הקובלנה ואשר התבססה אף היא על טענותיה בדבר פסלות ההרכב (להלן: החלטה ב');

ג.החלטה מיום 25.5.14, בה נדחתה בקשת המערערת לפסילה של יו"ר הוועדה (להלן: החלטה ג').

ראשית יש לדון בטענת ב"כ המשיבים כי דין הערעור – ככל שמתייחס להחלטות בסוגיית הרכב הוועדה (החלטות א', ב') – להידחות על הסף. לטענתה, אין בחוק או בתקנות העובדים הסוציאליים (סדרי הדין בדיון לפני ועדת המשמעת), התשס"ז – 2007 (להלן: "התקנות"), כל הוראה המקבילה להוראה שבהליכים אזרחיים, המאפשרת הגשת ערעור על החלטות ביניים כאשר מדובר בהחלטות ביניים שניתנו על ידי וועדת המשמעת עובר למתן פסק דינה, פרט להחלטה בבקשה לפסלות חבר הוועדה, לגביה קבע המחוקק הוראה מיוחדת, בסעיף 37 לחוק, המאפשר הגשת ערעור מיידי על החלטת הוועדה בסוגיה זו בכל שלב של דיוניה. אי לכך, ומאחר שטרם ניתנה הכרעת הדין בהליך הקובלנה (ואף נבצר מן הוועדה לתת את הכרעת הדין בקובלנה עקב החלטת בית משפט זה (כב' השופט א' דראל) מיום 8.6.14 בה נעתר לבקשת המערערת להורות לוועדה לעכב את מתן הכרעת הדין עד להכרעה בערעור), הרי שאין כל אפשרות לערער על ההחלטות האמורות; ואם לסברת המערערת דנה הוועדה בקובלנה בהרכב פסול או הרכב פסול, מקומה של טענה זו בערעור שניתן יהיה להגיש על פסק דינה הסופי של הוועדה.

בדיון שלפניי לא העלה ב"כ המערערת כל טענה של ממש בתגובה; ואכן, טענת ב"כ המשיבים – בצדק יסודה. אין בחוק ובתקנות כל הוראה המאפשרת הגשת ערעור על החלטות ביניים של ועדת המשמעת, ולפי החוק קיימת אפשרות להגשת ערעור רק בהתאם להוראות סעיף 44 לחוק, לפיו ניתן להגיש ערעור תוך 45 יום לאחר מתן החלטת הוועדה הסופית לפי סעיפים 40 – 41 לחוק; בעוד שהמחוקק לא הגדיר כל דרך לתקיפה ישירה של החלטות הוועדה המתקבלות במהלך ההליך המשמעתי עובר למתן פסק הדין. והצהרתו האמורה של ב"כ המערערת שבסעיף א' לכתב הערעור, כאילו שהערעור מוגש מכוח הוראות סעיף 37(ג) לחוק, אינה לעניין, מאחר שבסעיף 37(ג) נקבעה רק זכות הערעור על החלטות הניתנות על בקשות לפסלות חבר ועדה; בעוד שהערעור דנא מוגש, כאמור, לא רק על החלטת היו"ר שדחתה את בקשת הפסלות, אלא אף על החלטות א' וב' דלעיל, אשר אינן קשורות לסוגיית הפסלות של סעיף 37 לחוק.

ויוער: גם לשיטתו של ב"כ המערערת, תמוהה העובדה שבחר להגיש ערעור – היינו, שלסברתו קיימת למערערת זכות מוקנית להגשת הערעור – במקום שיגיש בקשת רשות ערעור, כנהוג וכמתחייב בנוגע להחלטות ביניים אף עת קיימת אפשרות כזו על פי כל חוק או תקנה. ברם מעבר לכך, הפגם בהגשת הערעור הינו מהותי ועקרוני: הליך המשמעתי הינו הליך מעין פלילי ומעין שיפוטי – לאור אופיו של ההליך בפני הוועדה והסנקציות שמוסמכת הוועדה להטיל על הנקבל, ועל כן, יחול על דיוני הוועדה אותו עיקרון החל בהליכים פליליים, לפיו יש לנהל את ההליך ברציפות ללא מתן אפשרות לנאשם להגיש ערעורים עד לאחר סיום ההליך כולו.