ערעור על פס"ד בשאלת חלק בת זוג לשעבר בבית המגורים ותביעתה לדמי שכירות ראויים

1.         הצדדים היו נשואים זה לזה החל משנת 1986. הם התגרשו בשנת 2008. כבר בשנת 2003 עזבו המערערת והילדים המשותפים לה ולמשיב, שלושה במספר, את בית הזוג. באשר לנסיבות העזיבה, הצדדים חלוקים: המערערת טענה כי עזבה משום שהמשיב הפעיל נגדה אלימות פיזית ונפשית. המשיב טען כי היא עזבה מרצונה.

2.         בימ"ש קמא פסק בשתי מחלוקות עיקריות שהובאו לפניו ע"י הצדדים: חלקה של המערערת בבית המגורים ותביעתה לפסוק לה דמי שכירות ראויים בגין מגוריו הבלעדיים של המשיב בבית הזוג (להלן: "הבית") בו כאמור המשיך המשיב להתגורר החל משנת, 2003, ולימים,  יחד עם בת זוגתו החדשה, כאשר המערערת התגוררה עם ילדיה במקומות שונות, ככל הנראה תמורת תשלום דמי שכירות.

3.         הבית נבנה על קרקע אשר ניתנה למשיב במתנה מהוריו. בעת הנישואים היה הבית בשטח של כ-90 מ"ר. המערערת טענה בבית משפט קמא כי במהלך הנשואים הרחיבו הצדדים את הבית משמעותית וכי היא, בהיותה הנדסאית בניין ובעלת הכשרה כמעצבת,  תכננה ועצבה את הבית במהלך הרחבתו, וכיום הבית הוא רחב מידות,  מפואר וערכו רב.  אף המשיב הודה כי הם במהלך חיי הנישואין בנו בני הזוג קומה נוספת בשטח של כ-80 מ"ר, שכללה חדרי שינה, פינת ישיבה,  שירותים, מטבחון ושירותים עם אמבטיה.

4.         בית משפט קמא ציין כי הוכחה בפניו "כוונה של ממש או מעין הסכמה מצד התובעת לכך כי תביעותיה לגבי הנכס הן כספיות ולא קנייניות" (עמ' 17 ס' 31א' לפסק הדין).  על מנת להעריך את שווי הבית, לצורך קביעת הסכום המגיע למערערת,  מונה שמאי מטעם בית המשפט. השמאי חיווה דעתו שערכו 1,250,000 ש"ח ליום 5/5/10 .

5.         בית משפט קמא קבע שיש לראות את הבית כ"נכס חיצון", שהיה של המשיב לפני הנישואים וכי "על אף שהובהר כי הנכס שופץ, לא הובאה כל אסמכתא לגבי מועד השיפוץ וההרחבה,  מימונה ואין כל ראיה חיצונית בנוגע להשבחה".  עוד ראה בית המשפט פגם בכך שמאחר שזכויותיו של המשיב בקרקע הן ב"מושע", כאשר יתר הבעלים הם אחיו,  הרי היתה חובה על המערערת לצרף גם את יתר האחים.

6.         בבואו לקבוע את הפיצוי שיש לפסוק למערערת בגין זכויותיה בבית, הסתמך בית המשפט קמא על חוות דעת השמאי,  על פיה שווי הקרקע הינו כ- 550,000 ש"ח,  ושווי ערך הבנייה הינו כ- 700,000 ש"ח.  כמו כן קבע בימ"ש קמא כי כשליש מהבית היה בנוי עוד לפני הנשואים ולפיכך הבנייה שהייתה בתקופת הנשואים היא כשני שליש,  דהיינו,  כ- 466,000 ש"ח.  מחצית הסכום מגיעה ל- 233,000 ש"ח,  ואם יילקח בחשבון בנייה על בנייה קיימת, שהיא זולה יותר, הרי "השקעתה" של המערערת מגיעה לכ- 200,000 ש"ח.  לאותו סכום הגיע בימ"ש קמא גם בלוקחו בחשבון שהמערערת הייתה נשואה למשיב כ- 20 שנים (והנכון הוא כ- 23 שנים, אם כי המגורים יחדיו ארכו כ-18 שנים) והסכום שנפסק הוא 10,000 ש"ח לכל שנת רישיון, סה"כ 200,000 ש"ח. סה"כ פסק לה בימ"ש קמא סכום של 200,000 ש"ח בגין זכויותיה בבית המגורים.

7.         בית משפט קמא דחה את תביעתה של המערערת לקבל דמי שכירות ראויים.

8.         דעתנו שונה מדעתו של בית משפט קמא באשר לפיצוי שמגיע למערערת: המערערת הייתה נשואה למשיב כ- 23 שנים, היא גידלה את ילדיו וביצעה את כל המטלות המוטלות על אם ועקרת בית. אף שלמערערת מקצוע שיכול היה להניב לה השתכרות נאה, היא הקדישה את כל מרצה וזמנה להקמת המשפחה ולביסוס התא המשפחתי. יחוד זמנה לטיפוח הקן המשפחתי הוא ללא ספק פרי הסכמה משותפת. ברי, שהסכמה זו מקפלת בתוכה את ההבנה שבעוד שהמערערת מקדישה עצמה לצרכי הבית פנימה, יישא המשיב בעול הפרנסה ובביסוס המשאבים החומריים, לטובת כל בני המשפחה. במסגרת הבנות אלה רשאית הייתה המערערת להניח שהבית אותו טיפחה, השקיעה מאמץ בבנייתו ובעיצובו יהיה לה קורת גג במהלך חייה. יש לזכור כי למערערת אין דירה אחרת למגוריה והיא לא צברה על שמה כל רכוש במהלך הנישואין, בעקבות ההסכמה האמורה. משכך העובדה שהמשיב לא טרח לרשום את הנכס גם על שמה, אין בה כדי להצביע על העדר כוונה לשיתוף, כאשר אין זה בלתי נפוץ במגזר הערבי כי הנכס יישאר רשום על שם הבעל (או ע"ש אביו), במיוחד כאשר מדובר במתחם משפחתי, כפי שקרה במקרה זה, כאשר הבית נבנה על מקרקעין שהאחים היו שותפים בהם, ועל חלקת אדמה שניתנה למשיב במתנה, כדי שיקים עליה בית למשפחתו.

9.         עוד נזכור כי במרוצת השנים הושקעו בבית כספים, בהרחבתו, שיפוצו והשבחתו ואלה באו מתוך הקופה המשותפת ודומה שאין צריך לומר, שתרומת בני הזוג לקופה המשותפת אינה מתמצה רק בתרומה כספית.

10.        כיון שהצדדים לא ערכו הסכם ממון חל עליהם הסדר איזון המשאבים. וזהו ההסדר הקבוע בסעיף 5 לחוק יחסי ממון:

            "5.        הזכות לאיזון בפקיעת הנישואין

(א)        עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג (בחוק זה - פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט:

(1)     נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין...".

דא עקא, מעבר לטענות המבוססות על סעיף 5 לחוק יחסי ממון, יכול בן זוג לטעון לשיתוף בנכס ספציפי מכוח הדין הכללי (רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, פ"ד נו(6) 175; ע"א 7687/04 ששון נ' ששון, פ"ד נט(5) 596; בע"מ 4951/06 פלוני נ' פלונית (לא פורסם); בע"מ 4545/09 פלוני נ' פלונית (לא פורסם); עניין שמחוני; לסקירה ראו ש' ליפשיץ "יחסי משפחה וממון: אתגרים ומשימות בעקבות תיקון מס' 4 לחוק יחסי ממון" חוקים א' (2009) 227, 256-260; להלן ליפשיץ).  אפשרות זו,  של שיתוף מכוח הדין הכללי, חלה גם על נכסים "חיצוניים" להסדר איזון המשאבים, לרבות נכסים "הרשומים על שמו של בן הזוג השני ושהיו בבעלותו ערב הנישואין" (בג"צ 1727/07 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים (לא פורסם) - השופט ג'ובראן; בע"מ 10734/06 פלוני נ' פלונית (לא פורסם)). הדברים ידועים, ותכליתם עשיית צדק "ספציפי". ( ר' בג"צ 5416/09 (לא פורסם) וכן ע"א 7750/10 מרים בן גיאת נ' הכשרת היישוב חב' לביטוח בע"מ,  פס"ד מיום 11/08/2011).

11.        על מנת להכריע אם הדירות הן רכוש משותף,  אף אם מדובר ברכוש "חיצוני" של המשיב, יש לבחון, אם חרף מקור המימון, הייתה כוונה ליצור שיתוף ספציפי בבית, מכוח הדין הכללי.

לעניין זה של שיתוף בדירת מגורים, יפים הדברים שנאמרו בבע"מ 5939/04 פלוני נ' פלונית פ"ד נט(1) 665, 671 - 672):

" רוח העידן,  פתיחת הדלתות לגישה שאינה 'פורמלית', בלבד הנאחזת ברישום הנכס,  אלא בוחנת מצבים חברתיים ואישיים למהותם,  מרחפת על פני הפסיקה מזה שנים באשר לשיתוף הנכסים גם לגבי נכסים שנרכשו לפני הנישואין,  ובמיוחד דירת המגורים... יש ביסוד הדברים ציפיה להגינות ביחסים בין בני אדם בכלל - נגזרת של תום הלב החולש על המשפט הפרטי... ככל שהתוכן המשותף שנוצק לקניין, ובוודאי לדירת המגורים של זוג ומשפחה, משמעותי יותר, וככל שהיתה שותפות נמשכת בחיי הנישואין ולה ביטויים מסוגים שונים, גם אם לא היו החיים הללו 'גן של ורדים' בכל עת ובכל שעה, כך מצדיקה ההגינות כי תגבר ההתיחסות לחזקת השיתוף, במיוחד על נכס כמו דירת מגורים, קן המשפחה".

משאלו הם פני הדברים וההלכה, סבורים אנו שהן הדין והן הצדק מחייבים שהאישה תקבל מחצית מערכו של הבית כפי שהעריך אותו השמאי.

12.        הועלתה טענה שעל הנכס רובצים חובות שונים, וכי, כך לדעת בית משפט קמא, זו סיבה נוספת, שלא לפרק שיתוף בין בני הזוג בבית המגורים. לעמדתנו, לא הוכח טיבם, היקפם ומקורם של החובות הנטענים; המשיב ניהל חברה, יחד עם אחיו, שהמערערת לא הייתה שותפה בניהולה. החובות הן חובותיה של החברה. לא הוכח שיש קשר כלשהו לחובות אלו להוצאות על בניית הבית או שיפוצו ולניהול משק הבית המשותף ואף לא לאן הלכו הכספים בגינם נוצרו החובות וממילא לא הונחה התשתית הראייתית לחיובה של המבקשת לשיתוף בחובות אלה. נעיר, כי על התנהלותה הקלוקלת של החברה מעידה הרשעתו של המשיב בגין העלמות מס בהיקף גדול (וראו לעניין זה, בין היתר, דעתם של השופטים עמית ופוגלמן בעניין בן גיאת, שהזכרנו לעיל) לפיכך, קובעים אנו שלא הוכח שיש לנכות חובות אלו מחלקה של המערערת בבית המשותף.