1. לפני ערעור המערערת על הרשעתה בדין משמעתי ועל אמצעי המשמעת שהוטלו עליה בידי בית הדין למשמעת של עובדי המדינה בתיק משמעת 134/04 (עו"ד יוסף תלרז - אב"ד, גב' נאוה קרניאל וגב' פרומה הרשקוביץ). בערעורה, היא מבקשת לבטל את פסק דינו של בית הדין ולזכותה בדין. לחלופין, היא מבקשת להורות על ביטול פיטוריה מעבודתה, והחזרת הענין לבית הדין על מנת שיקבע אמצעי משמעת אחרים.
2. המערערת, ילידת שנת 1969, הועסקה במועד הרלבנטי כמורה לעברית ולערבית בבית הספר "אל הוואשלה" בבאר שבע. היא עובדת בשירות המדינה מאז שנת 1997. בעקבות מחסור במורים במגזר הערבי באיזור הדרום, וכדי לעודד מעבר מורים מאיזור צפון הארץ להוראה באיזור הדרום, הוחלט במשרד החינוך להעניק תמריצים בדרך של השתתפות בתשלום שכר דירה למורים אשר יעברו להתגורר באיזור זה. התשלום בוצע בראשית כל שנת לימודים, לאחר שהמורה המציא למשרד החינוך את חוזה השכירות של הדירה בה הוא מתגורר, וכן טופס בקשה להשתתפות בשכר דירה למורים מהצפון המלמדים בישובים בדרום. ההשתתפות בשכר דירה ניתנה בתנאי שהמבקש אינו בעל דירה אחרת הרשומה על שמו או שם בין זוגו באותו ישוב. לפיכך, מורה מהצפון אשר רכש דירה במחוז הדרום, נתבטלה זכאותו להטבות האמורות.
המערערת היא תושבת צפון הארץ, ועברה לעבוד כמורה באיזור הדרום בשנת 1997, והתגוררה תחילה עם חברותיה בדירה שכורה בבאר שבע. לאחר מכן, נישאה המערערת לבעלה, גם הוא מורה מהצפון, שעבר להתגורר בדרום. בשנת 1998, לאחר שנישאה, שכרה המערערת יחד עם בעלה דירה אחרת בבאר שבע, וקיבלה בעבורה ביחד עם בעלה את תמריצי העידוד הניתנים למורים מהצפון. ביום 6.3.01 רכשו בני הזוג דירה ברחוב שלומציון המלכה בבאר-שבע מבעליה הקודמים (להלן - הדירה). הם התגוררו בדירה זו עד לשנת 2003.
3. כנגד המערערת ובעלה הוגשה תובענה משמעתית שאלה עיקריה:
לאחר רכישתם בעלות בדירה, ערכו השניים מסמך הנחזה להיות חוזה שכירות, הנושא חתימה מזייפת של הבעלים הקודמים, לפיו הם שכרו את הדירה מאותם בעלים, וזאת במטרה להמשיך ולקבל את תשלומי התמריצים להם לא היו זכאים עוד. בעלה של המערערת הגיש טופס בקשה לתמריצים שכלל פרטים כוזבים, ועקב הצהרה זו קיבל סך של 6,744 ש"ח ממשרד החינוך שלא כדין. המערערת קיבלה אף היא סכום זהה על סמך טופס בקשה שהיא הגישה מטעמה. תמריצי עידוד אלה התייחסו לתקופה שמ-1.9.01 ועד 1.9.02.
בסמוך לשנת הלימודים תשס"ג, ערכו המערערת ובעלה חוזה שכירות כוזב נוסף, ועל יסודו הגישו בקשות נוספות לתמריצי עידוד. בעקבות זאת זכו שוב, כל אחד מהם בנפרד, בסכום נוסף של 6,744 ש"ח שלא כדין, עבור תקופת השכירות 1.9.02 -1.9.03. לפיכך נטען בתובענה, כי המערערת קיבלה מהמדינה שלא כדין סך של 13,488 ש"ח עבור השתתפות בשכר דירה. כן נטען בכתב התובענה, כי המערערת מסרה דיווחים כוזבים אודות מסלול נסיעה חד שבועי מדרום הארץ לצפונה בשנים 2001 -2003, וזאת למרות שבשנים אלה התגוררה עם בעלה בבאר-שבע, ואף שלא הייתה זכאית לקצובת הנסיעה נוכח בעלותם - שלה ושל בעלה - בדירה. על-פי התובענה, המערערת קיבלה סך של 11,791 ש"ח שלא כדין בעקבות הדיווחים הכוזבים הללו. בסך הכל, נטען בתובענה כי שולם למערערת מכספי מדינה סכום של למעלה מ-25,000 ש"ח שלא כדין, על בסיס בקשותיה.
4. עניינם של המערערת ובעלה נדון בנפרד. הבעל הודה במעשים המיוחסים לו, הורשע בדין משמעתי, והושתו עליו אמצעי משמעת של נזיפה חמורה, פיטורין מתפקידו כעובד הוראה, וכן פסילה מכל תפקיד בשירות המדינה לפרק זמן של שלוש שנים. הוא ערער לבית משפט זה על חומרת העונש, וערעורו נדחה (עש"מ 8622/05).
5. בעניינה של המערערת נוהל משפט הוכחות. השאלה העיקרית במחלוקת בבית הדין נסבה על אמינות גרסתה של המערערת, אשר, לטענתה, סמכה בכל על בן זוגה, חתמה על בקשות לקבלת תמריצים על-פי בקשתו, מבלי להיות מודעת לתוכנם ולתכליתם, ונחשפה לפסול שבבקשות אלה רק לאחר חקירתו של בעלה. בית הדין קבע כי גרסת המערערת אינה גרסת אמת. בקשותיה לתמריצים הגיעו למשרד החינוך בחתימתה, ועל יסודם שולמו לה כספים. טענתה כי לא היתה מודעת לתוכנם של מסמכים שהוכנו על-ידי בעלה נדחתה כגרסת אי-אמת. בית הדין קבע על יסוד מכלול ראיות שהוגשו בפניו כי המערערת הגישה ביחד עם בן זוגה את חוזי השכירות המזויפים ובקשות לקצובת נסיעה תוך מודעות מלאה לתוכנם ולתכליתם. לפיכך מצא כי קיים יסוד איתן להרשעתה בעבירות בהן הואשמה.
6. בית הדין התייחס בחומרה למעשיה של המערערת, במיוחד לאור היותה מורה בישראל, ונוכח רמת ההתנהגות הנדרשת מאיש חינוך. מנגד, בית הדין העריך את נסיבותיה האישיות של המערערת - ובין היתר, היותה אדם נורמטיבי, נעדרת עבר פלילי או משמעתי קודם. כן ציין את עבודתה המסורה בהוראה, ותרומתה לשירות הציבורי עד לאירועים נשוא הליך זה. היא בת 37, נשואה ואם ל-4 ילדים קטנים, ובן זוגה אינו מועסק. בהינתן כלל השיקולים האמורים, גזר בית הדין על המערערת אמצעי משמעת של נזיפה חמורה, פיטורין, פסילה משירות המדינה ל-11 חודשים, והשבה של הכספים שנתקבלו על-ידה שלא כדין. לאור נתוניה החיוביים של המערערת, בית הדין המליץ כי משרד החינוך ישקול בחיוב החזרתה לשירות המדינה לאחר תקופת הפסילה, אם תוגש בקשה כזו על-ידה.
על הכרעת הדין, גזר הדין ואמצעי המשמעת האמורים שהוטלו בידי בית הדין מוגש ערעור זה.
7. בערעורה, טוענת המערערת כנגד הכרעת הדין, כי הרשעתה אינה מבוססת כראוי בחומר הראיות שהונח בפני בית הדין. לדבריה, בניגוד לאמור בכתב התובענה, לא היא שזייפה את המסמכים, ולא היא שהגישה אותם לרשויות ולא היא שקיבלה את הכספים במרמה. זאת עולה לטענתה, בין היתר, מעדותו של החוקר מטעם הנציבות, נסים דבורה, אשר העיד כי לא היא הגישה את המסמכים לרשויות, ומי שעשה זאת הוא בן זוגה.
אשר לחומרת אמצעי המשמעת שהוטלו עליה, טוענת המערערת כי הם חורגים מרמת הענישה המקובלת על-פי פסיקת בית משפט זה. לדבריה, לא יוחס משקל מספיק לעמדת נציג משרד החינוך אשר הביע עמדה חיובית ביחס אליה וביחס לעבודתה. כן לא ניתן משקל לכך שעברה היא ללא רבב, ולנסיבותיה המשפחתיות והכלכליות הקשות לאור פיטורי בעלה מעבודתו ונוכח תיקי הוצל"פ שנפתחו נגדה. עוד נטען, כי בית הדין לא התחשב בעובדה שהיא עובדת הוראה זוטרה, אשר מעולם לא שמשה בתפקיד ניהולי, ולא הטיל עליה אמצעי משמעת מתונים יותר, שהיה די בהם כדי לשרת את תכלית דיני המשמעת ולהשיג את מטרת ההרתעה.
8. המדינה טוענת כי אין מקום להתערב בקביעות פסק הדין של בית הדין למשמעת הן לעניין הכרעת הדין והן לעניין אמצעי המשמעת. המערערת היתה מודעת באופן מלא לזיוף המסמכים ולהשלכה הנודעת להגשתם לצורך קבלת תמריצים מכספי מדינה. אשר לעונש, טוענת המדינה, כי מדובר במורה ומחנכת אשר תפקידה מחייב אותה להתנהגות מוסרית ברמה גבוהה ועליה לשמש דוגמא ומופת לאחרים. מורה אשר חטא במעשים כדוגמת אלה שבוצעו על-ידי המערערת דינו להיענש בחומרה. עוד טוענת המדינה, כי בית הדין הקל על המערערת, כאשר המליץ להחזירה לעבודת ההוראה עם תום תקופת הפסילה.
9. דין הערעור להידחות על כל חלקיו.
כלל יסוד הוא כי עובד נדרש לקיום חובת אמון ונאמנות מלאה כלפי מעסיקו. עליו לנהוג בהגינות וביושר במילוי תפקידו.
חובת האמונים שחב עובד למעסיקו מתקיימת אף ביתר שאת בעובד ציבור המועסק בידי המדינה. בהיותו עובד מדינה, חב העובד חובת אמון כלפי הציבור הרחב ועליו לשרת באמונה את והאינטרס הציבורי עליו הוא מופקד.
בתחומי שירות הציבור והמדינה ישנם מגזרי תעסוקה שבהם אמות המידה המוסריות החלות על עובד הציבור הן גבוהות במיוחד בשל טיב התפקיד אותו הוא ממלא.
איש חינוך המועסק במערכת החינוך של המדינה חייב בחובת אמון והגינות מוגברת. במעמדו כאיש הוראה, הוא מהווה דוגמא ומופת אישי לבני הנוער אותם הוא מלמד ומחנך. ממוריו ומחנכיו שואב הדור הצעיר את מערכת הערכים, הבונה ומגבשת את דמותה של החברה הישראלית לימים יבואו (עש"מ 8180/05 מדינת ישראל נ' ולידי (לא פורסם, 7.5.06)). איש חינוך הנכשל במעשים של זיוף מסמכים והצגתם לרשות הציבורית לצורך קבלת כספי ציבור בטענות שווא פוגע פגיעה עמוקה וחמורה בחובת האמון שהוא חב למדינה ולציבור. במעשים אלה נפגע מעמדו כעובד ציבור האמור לשמש מופת לתלמידיו, אשר ממנו הם אמורים לשאוב דעת וערכי מידות.
10. המערערת בענייננו כשלה כשלון חמור בהתנהגותה המוסרית כלפי המדינה כמעסיקתה, וכלפי הציבור, שאת כספיו קיבלה על בסיס מצגי שווא. בהתנהגותה, היא בטאה חולשה ערכית ואתית בעבור בצע כסף. במעשיה, פגעה המערערת לא רק באמון הציבור כלפיה כעובדת הוראה במשרד החינוך. במעשיה היא גרמה לפגיעה באמון במערכת החינוך כולה, ואף בשירות המדינה בכללותו. על פגיעה עמוקה זו במערכת הציבורית על רבדיה השונים מתחייב מסר משמעתי מחמיר (עש"מ 1804/01 מדינת ישראל נ' אלקריף (לא פורסם, 13.9.01) ; עש"מ 8160/04 מדינת ישראל נ' בן סימון (לא פורסם, 15.3.05)).