השופט שאול שוחט
:
1. בתום שמיעת הראיות ותוך בחינת טענות הצדדים, הן מבחינה עובדתית הן מבחינה משפטית, פסק בימ"ש קמא, כב' הש' אסתר ז'יטניצקי רקובר (בית המשפט לענייני משפחה מחוז ת"א, תמ"ש 49159-10-11), את מזונות המשיבים 1,2 (ילידי 20.1.08 ו-25.9.09, בהתאמה) (להלן:
"הקטינים") וחייב את המערער בתשלומים כמפורט להלן:
א. 1500 ש"ח לחודש לכל ילד כמזונות בסיסיים.
ב. מחצית עלות גנים וצהרונים.
ג. מחצית עלות הוצאות חינוך, סל תרבות, מחזור קייטנה בקיץ ובפסח.
ד. מחצית הוצאות רפואיות חריגות, שלא מכוסות בסל הבריאות.
ה. 20% מדמי שכירות ועד לסך של 1500 ש"ח לחודש ככל שתהא הוצאה כזו.
בימ"ש קמא פטר את המערער מעלות הוצאות מטפלת וחוגים (סעיף 6.8 לפסק דינו של בימ"ש קמא, מוצג א' לתיק המוצגים).
2. המערער לא השלים עם פסיקת בימ"ש קמא והגיש את הערעור שלפנינו, תוך שהוא קובל גם על ההחלטה למזונות זמניים שניתנה בזמנו (5.12.10), ופורש טענותיו על פני יריעה רחבה:
ראש וראשונה לטענותיו (עליה שנה וחזר בטיעוניו בעל פה) - בימ"ש קמא בחר ליתן את פסק דינו על בסיס 'הגישה הפחות צודקת מבין הגישות האפשריות בדין האישי', המכוונות לחלוקת נטל המזונות בצורה הוגנת ושוויונית יותר. יישומן של גישות אלה היה מביא לחיובו ב-25% מעלות הגנים, הצהרונים, הקייטנות והמטפלת במקום 50%. בנוסף טען ליכולת כלכלית גבוהה יותר של האם מזו שנקבעה ע"י בימ"ש קמא, לקביעת גובהם של הצרכים ההכרחיים ברף גבוה מזה שנקבע ונהוג בפסיקה ובתוך כך אי התחשבות: בהלכת
ורד (ע"א 552/87
ורד נ' ורד, פ"ד מב(3) 599) בקיומה של משמורת משותפת; בקצבאות הילדים; במענקי הלימודים הניתנים על ידי משרד החינוך. על כל אלה הוסיף וטען כי לא היה מקום לחייבו: בדמי שכירות כאשר יש לאם הקטינים דירה משלה; בקייטנת פסח משום נכונותו לטפל בקטינים בעצמו; להגבלת קייטנת הקיץ למחזור אחד ולעלות של קייטנה עירונית בלבד; בתשלום מזונות מעל גיל 15 ובתקופת שירותם הצבאי של הקטינים.
דיון והכרעה
3. טענותיו של המערער בדבר הגישות הפרשניות השונות שקיימות בדין העברי והמכוונות לחלוקת נטל המזונות בצורה הוגנת ושוויונית יותר (ראו תוכן העניינים בעיקרי הטיעון של המערער) מעלות שאלות עקרוניות כבדות משקל. דא עקא, הן לא נטענו בבימ"ש קמא. להיפך, בסיכומיו הניח המערער לפני בימ"ש קמא, כבסיס משפטי לפסיקת המזונות, תחת הכותרת "ההלכה הפסוקה", את הפרשנות הקלסית:
"שני הצדדים הינם יהודים, ולפיכך חל על האב הדין האישי העברי וזאת מכוח הוראות סעיף 3(א) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), התשט"ו-1959" (צ"ל התשי"ט ש' ש').
בדין העברי ישנם מספר מעגלי חבות במזונות, מעגל החובה ומעגל מזונות צדקה. עד לגיל 15 שנים, חב האב חבות מוחלטת במזונות ילדיו הקטינים, בין מתקנת חכמים, בין מתקנת אושא משנת תש"ד (הכוונה לתקנת הרבנות הראשית ש' ש')
של הרבנות הראשית ובין
מכוח פרשנות הדין העברי בפסיקת ביהמ"ש העליון. מעבר לגיל 15 שנים, חל דין צדקה על שני ההורים" (הדגשה שלי. סעיף 7 לסיכומי המערער בבימ"ש קמא, אליו הפנה ב"כ המשיבים, מוצג ח'). זאת ועוד, המערער הוסיף והבהיר בסיכומיו, כי
"נהוג לראות בחיובו של האב בסיפוק צרכים בסיסיים בתחום הכלכלה, ביגוד, הנעלה, מדור (והחזקתו), בריאות, חינוך, תקשורת ונסיעות - בבחינת צרכים הכרחיים. צרכים אחרים כגון נופש, בית מלון, טיולים, בגדי מותגים, בילויים וכיו"ב נוספים למעגל הצרכים מדיני הצדקה, כאשר בהם יחוב האב, רק אם הוא נופל להגדרת 'אמיד' על פי הפסיקה".
קשת הפרשנויות השונות של המשפט העברי, להן טוען ב"כ המערער לפנינו, המכוונים לחלוקה צודקת והוגנת יותר של נטל החיוב במזונות, לא הונחה, אפוא, לפני בימ"ש קמא. להיפך, המערער טען בבימ"ש קמא, ליישומה של פרשנות אחת, זו המכוונת לחיוב האב, אבסולוטית, במזונות ההכרחיים של ילדיו, עד גיל 15, ולחלוקת החיוב במזונות שמעבר להכרחיים, עד לגיל זה, על פי דיני הצדקה ולאחריו לתחולת דיני הצדקה גם על המזונות ההכרחיים. משהזמין המערער את ביהמ"ש לקבוע את חיובו במזונות הקטינים על בסיס פרשנות זו, אין זה נכון ואין זה ראוי לבוא אליו בטרוניה. הלכה היא, כי
"בית המשפט לערעורים לא ידון, בדרך כלל, בנימוק ערעור שלא נטען בדרגה הראשונה; מערער שלא הביא טענה בפני הדרגה הראשונה, מה לו כי בערעורו ילין עליה?" (י' זוסמן,
סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית בעריכת ש' לוין, עמ' 818; חמי בן נון, טל חבקין
"הערעור האזרחי" מהדורה שלישית, עמ' 329 ופסקי הדין שם, ה"ש 114).
אכן, בימ"ש שלערעור רשאי, כחריג, לסטות מהלכה זו ולהתיר לבעל דין להסתמך, במהלך הדיון, על טענות משפטיות שלא טען בערכאה הדיונית ובלבד שאין היא
"אלא בגדר פרשנות משפטית" ומבוססת על המסגרת העובדתית שהוכחה בראיות בערכאה הדיונית (חמי בן נון, טל חבקין, שם 929; ע"א 271/75
שושן נ' שושן פ"ד ל(1) 473, הש' מ' שמגר כתוארו אז). עם זה, השימוש בחריג נתון לשיקול דעתה של ערכאת הערעור בשל הקשיים שהוא מעורר: הטענה נידונה על ידי ערכאת הערעור denovo ובכך עלולה לקפח את זכותו של המשיב לערער על החלטתה שכן הוא יידרש, במקרים מסוימים (כמו במקרה שלפנינו), לבקש רשות ערעור; לו הייתה נטענת בבימ"ש קמא מן הסתם הייתה זוכה להתייחסות מלומדת, של המשיבים, לרבות להתנהלות דיונית שונה, ולבירור מעמיק של הערכאה הדיונית. נראה אם כן, כי השימוש בחריג ראוי שיעשה כשמדובר בשאלה משפטית חשובה שיש אינטרס ציבורי בקביעת הלכה בעניינה
ובאותם מקרים מתאימים שתוצאת פסק הדין אינה צודקת במידה ניכרת.
הגם שאינני סבור שתוצאת פסק הדין בענייננו אינה צודקת במידה ניכרת באופן המצדיק את יישומו של החריג (ועל כך להלן), אדרש לטענה בבחינת פטור בלא כלום אי אפשר:
שאלת השוויון בנטל - כך נקרא לה - לא זכתה עד כה להתייחסות מפורשת של ביהמ"ש העליון. מאז פסקי הדין בעניין
אוחנה (בע"מ 5750/03; 8.6.05) ו
צינובוי (בע"מ 2433/04; 2.10.05), עליהן חזר בבע"מ 1715/07
פלוני נ' פלונית ואח'; 26.8.07, ניתנו בביהמ"ש העליון החלטות (אף הן, כמו ההחלטות הנ"ל, במסגרת גלגול שלישי) שדיברו על חשיבותה של הסוגיה כסוגיה
"חשובה ומורכבת - אנושית, חברתית, הלכתית ומשפטית" (בע"מ 57/08,
פלוני נ' פלוני; 6.3.08) ועל השיטות השונות
"המתרוצצות בקרבה של מערכת המשפט" ו
"ההתקרבות לכיוון של השתנות ניכרת במעמד הצדדים בנשיאה בעול" (בע"מ 1356/08
פלוני נ' פלונית ואח'; 26.3.08). מנגד, בשורה ארוכה של פסקי דין שניתנו בבימ"ש למשפחה ובביהמ"ש המחוזיים, עדים אנו לדו שיח ארוך ומתמשך בסוגיה זו, המלמד על התחבטות, ראויה ונדרשת יש לומר, בדבר הדרך בה יש להלך "
בימים האלה" שאינם
"כימים משכבר, ומערך היחסים במשפחה נשתנה..." (לשון דברי הש' רובינשטיין בבע"מ 1356/08 הנ"ל). עם זה, וכל עוד לא אמרו המחוקק (ראו הצעת חוק לתיקון דיני משפחה מזונות) (תיקון - ביטול ס' 3), התשס"ה-2005; הצעת חוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות) (תיקון - חלוקת מזונות קטין), התשס"ד-2004; ולאחרונה, דו"ח ועדת
שיפמן) או בית המשפט העליון את דברם נראה, כי ההלכה הפסוקה בדבר הטלת חובה אבסולוטית על האב לתשלום מזונותיהם ההכרחיים של ילדיו, עד גיל 15 וחלוקת הנטל של המזונות שמעבר לכך עפ"י דיני הצדקה, על האב ועל האם, עומדת על מכונה. היה זה ביהמ"ש העליון, מפי אותו מותב, אשר תיקן את החלטתו בפרשת
אוחנה (בה ציין כי יש לקבוע את החיוב במזונות על דרך של
"איזון כולל של הכנסת המשפחה מכל המקורות"), וקבע בפרשת
צינובוי כי האיזון הכולל (עליו דיבר בפרשת אוחנה, ש' ש'), אמור להיעשות בכל הנוגע למזונות שמעבר למזונות ההכרחיים ובלשונו:
"לפיכך, במסגרת האיזון ההולם בהערכת גובה המזונות שעל אב לשלם לילדיו (
מעבר לצרכיהם ההכרחיים), יש ליתן משקל ליכולתו הכלכלית ולצרכיו שלו" (ההדגשה שלי ש' ש'). דברים ברוח דומה ניתן למצוא בפסק דינו המקיף והמעמיק של ביהמ"ש המחוזי בירושלים (הרכב השופטים עוני חבש, סגן הנשיאה, יהודית צור ומשה דרורי, מפי השופט דרורי) אשר סקר את הגישות והפרשנויות השונות בסוגיה וקבע כהאי לישנא:
"כל עוד החוק בישראל מפנה לעניין חיוב המזונות אל המשפט העברי, נותר על כנו הכלל הבסיסי לפיו חובת האב לזון את ילדיו ולשאת - לבדו - במזונות המינימליים של כל ילד בסך של 1150 ש"ח לחודש לילד (ללא מדור וללא גן), כאשר הסכום לילדים נוספים יהיה נמוך יותר. השתתפות האם, מדין צדקה, תהיה בהתאם להכנסתה הפנויה, לאחר סיפוק צרכיה שלה, מכוח עקרון השוויון. השתתפות זו תחול ביחס לכל הילדים, ללא קשר לגיל שלהם, אך בהתחשב בכך שהאם - כאשר היא משמורנית - נושאת בנטל המעשי של גידול הילדים... הוצאות חריגות ישולמו על ידי שני ההורים, כאשר בדרך כלל החלוקה ביניהם היא שוויונית, אך במקרים בהם יש פערי הכנסה משמעותיים, מן הראוי לחייב את אותו הורה שהכנסתו הפנויה (לאחר תשלום המזונות) גבוהה יותר, בחלק יחסי גבוה יותר של אותן הוצאות חריגות" (ע"מ 1102/06,
ד' מ' נ' מ' א' ואח'; 28.5.07, פסקה 91 לפסה"ד).
בטיעוניו לפנינו היפנה ב"כ המערער, בעיקר, לפרשנות שניתנה בפסק דינו של הש' בן ציון גרינברגר (בשבתו כש' בימ"ש למשפחה) בתמ"ש (י-ם) 2480/04
ב' ס' נ' ב' מ'; 8.6.06, כפרשנות הראויה שיש לפסוק על פיה. מעבר לכך, שפרשנות זו לא התקבלה בפסיקה [גם לא בערכאות הדיוניות ואף לא בערכאת הערעור וראו ע"מ 1102/06 הנ"ל, בימ"ש מחוזי (י-ם)] ולא זכתה לאיזכור בפסק דינו של הש' רובינשטיין בבע"מ 57/08
אלא כפרשנות מוצעת אחת מיני רבות (בניגוד לטענת ב"כ המערער כי היא צוטטה שם בהסכמה), עסקה היא בפרשנות של תקנת הרבנות תש"ד, החלה על ילדים קטינים מעל גיל 6 ועד גיל 15. בענייננו, לעת מתן פסק דינו של בימ"ש קמא ואף עתה, המשיבים הינם מקטני קטינים.