השופט א. ואגו - אב"ד:
לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה ב*****, שניתן ביום 11.12.17, בידי כב' השופטת פאני גילת כהן, בתיק תמ"ש 51758-11-12, ועל פיו התקבלה תביעת המשיב למתן פסק דין הצהרתי, על כי הזכויות בבית מגורים, ב*****, שייכות לצדדים בחלקים שווים, למרות שהזכויות רשומות בפועל על שם המערערת בלבד.
המערערת והמשיב נישאו זה לזו בשנת 1992 והתגרשו בשנת 1996. נערך ביניהם הסכם גירושין, בכתב יד, מיום 14.1.96, והוא קיבל תוקף של פסק דין בבית הדין הרבני האזורי אשקלון, ביום 28.4.96 (להלן: "הסכם הגירושין", וכן - לפי ההקשר - "פסק הגירושין"). לפי הסכם הגירושין - הדירה תישאר בחזקת המערערת ויימסר לה ייפוי כוח נוטריוני בלתי חוזר, מטעם המשיב, להעברת הזכויות בה על שמה. זאת - בכפוף להתחייבותה להעביר הלוואת משכנתא על שמה.
למרות שבני הזוג התגרשו, המשיב לא עזב את הבית, ולטענתו - המשיך להתגורר בדירה ברציפות, עם המערערת, עד למועד הקרע הסופי ביניהם, ביוני 2012, ואף נולדו להם שתי בנות, בשנת 1997 ובשנת 2005.
המשיב טען, שהוא והמערערת הוסיפו לחיות יחד, וניהלו משק בית משותף, ואף נולדו להם שתי הבנות, גם לאחר הגירושין הפורמליים, וזאת בסטטוס של "ידועים בציבור", וכי, העברת הזכויות, בהסכם הגירושין, על שם המערערת, נעשתה כמהלך סמלי ומחווה למערערת, על מנת לנתקה מהסתבכות כלכלית שהוא נקלע אליה, ולהגן עליה מפני הנושים. לדבריו, הצדדים לא ייחסו לגירושין ולהסכם הגירושין משמעות אמיתית ולא ראו בהם כלל משום ויתור שלו על זכויות בבית (סיכום טענות המשיב בפני ביהמ"ש לענייני משפחה מצוי בסעיפים 11-19 של פסה"ד).
המערערת כפרה בכך, שהיא והמשיב היו ידועים בציבור, וטענה שהם התגוררו בחדרים נפרדים בבית, לא ניהלו משק בית משותף, ונקטו משטר של הפרדה כספית וחברתית, ואף לא קיימו יחסי אישות. לחלופין- וככל שיוכרו כידועים בציבור, טענה היא, שיש לדחות התביעה, ביחס לזכויות המשיב בדירה, משום, שלא הוכחה כוונת שיתוף בנוגע לבית, אלא, היפוכו של דבר, קיימת הצהרה מפורשת, כי הבית מצוי בבעלותה הבלעדית. אין מדובר, לשיטה זו, בגירושין פורמליים, אלא, בפרידה אמתית, בעקבות משבר קשה ביחסים, אשר הסלים בעקבות המצב הכלכלי שאליו נקלעו.
בסיכומיה בפני בית המשפט, הוסיפה המערערת וטענה, וחשיבות הדבר, להכרעתנו כעת, תובהר בהמשך, שאין לקבל טענות המשיב, שמהן עולה, שהסכם הגירושין היה למראית עין בלבד, בין היתר, משום שעשה בו שימוש, הציגו בפני נושיו, ומיצה את ההטבות שצמחו לו כתוצאה ממצג זה, עד תום (ראה סיכום טענות המערערת בסעיפים 20-34 של פסק הדין).
שני הצדדים העלו טענות, והציגו ראיות, במישור ההתנהלות הכספית-כלכלית ביניהם, על מנת לאשש, איש לשיטתו, את הנרטיב שטען לו, כפי שפורט לעיל.
בית המשפט לענייני משפחה, בבואו להכריע בתביעת המשיב, נזקק לשתי שאלות, שאותן הגדיר כצריכות הכרעה: האם בני הזוג היו ידועים בציבור בין מועד הגירושין ועד הפרידה הפיזית בשנת 2012, וכן - אם יסתבר, שאכן, היו ידועים בציבור, האמנם יש להכיר בשיתוף רכושי ספציפי ביחס לבית המגורים.
בית המשפט קמא, אף אם נמנע מהגדרת הסכם הגירושין ככזה, שנעשה למראית עין, במשמעות סעיף 13 של חוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג- 1973 (בשולי פסק הדין צוין, שההימנעות מכך באה משום שהטענה של הסכם למראית עין לא הועלתה במפורש, מטעם המערערת, בכתבי הטענות), קבע, נחרצות, על בסיס הראיות שהובאו, כי הצדדים פעלו בתחבולה, בחוסר יושר ובהיעדר נקיון כפיים, במהלך, המתוכנן מראש, של גירושין, שלאחריהם - המשך חיים משותפים, במשך שנים ארוכות. נפסק, שתכלית המהלך הייתה הגנה על רכושם מפני נושים, וביתר פירוט - החרגת הבית מנכסי המשיב, על מנת שהנושים לא יוכלו להיפרע ממנו. תכלית זו הושגה במספר "פעימות". בראש ובראשונה, בדרך של חתימת הסכם הגירושין להעברת זכויות המשיב בבית למערערת, ובנוסף - פתיחת תיק הוצל"פ מטעם המערערת, לגביית מזונות לכאורה, כדי לזכות בקדימות על נושים שירצו להיפרע מהבית, הפקדת שכר המשיב בחשבונה, לאורך שנים, כדי למנוע הטלת עיקול עליהם, ורישום משכון על הבית לטובת הוריה, ללא הצדק מוכח של ממש, כדי למנוע הנחת יד על הבית, בידי הנושים.
הגם קביעות אלה, שלעת ההכרעה, וכפי שנראה, לא קיבלו משקל דומיננטי בגיבוש המסקנות, נפנה בית המשפט לבחון, האם הוכח קשר זוגי מסוג "ידועים בציבור", בין הצדדים, לפי המבחנים שהתגבשו לכך בהלכה הפסוקה. ניתוח הראיות שכנע את בית המשפט קמא בכך, שחרף הגירושין, המשיכו הצדדים להתנהל באותו אופן בדיוק, שבו התנהלו בתקופת נישואיהם, הן מהיבט המגורים המשותפים, לאורך עוד 16 שנים, והן בהבאת שתי הבנות המשותפות לעולם, כמו גם - בהתנהלות הכלכלית והכספית, וחלוקת ההוצאות השונות, ואף בבילוי חברתי ויציאה לחופשות ביחד.