ערוסי נ' כהן ואח'

פסק דין

בפני תביעה שעניינה תאונת דרכים שארעה ביום 5/5/11. התובע נסע על אופנוע. לטענתו, כאשר עצר לתת זכות קדימה להולכות רגל במעבר חציה, כאשר רגליהן היו בכביש, בעודו בעצירה מלאה, שמע בלימת חירום, ומייד פגיעה חזקה מאחור שהעיפה אותו מהקטנוע והקטנוע נזרק קדימה בחוזקה. משטרה שהגיעה למקום רשמה את שמותיהן של שתי הולכות רגל שהיו במעבר החציה. התובע חזר על גירסה זו גם בהודעתו במשטרה וכן בבית החולים אליו נלקח לטיפול. לדברי התובע, הנתבע-1, שהוא נהג מונית, צעק עליו שיגיש שהולכות הרגל התפרצו לכביש.

הנתבע-1, נהג המונית, טען בהודעתו במשטרה מיום 1/6/2011, כי נסע בכביש דו סטרי בעל שטח הפרדה, בעל 3 נתיבים בכיוון נסיעתו. הוא נסע בנתיב האמצעי והקטנוע בנתיב השמאלי ורכב טנדר בנתיב הימני. לפני מעבר החציה, איזו אשה רצה על מעבר החציה, הקטנוע סטה ימינה ובלם בפתאומיות ולכן פגע בו עם צד שמאל של הטמבון והכנף הקדמית שלו. לדבריו, מהירותו בזמן שפגע בקטנוע הייתה 20-30 קמ"ש. לדבריו במשטרה המונית נפגעה בטמבון הקדמי בצד שמאל, בכנף שמאלית ובפנס שמאל יש שריטות. את האופנוע ראה אולי שנייה לפני שפגע בו. כאשר נשאל לסיבת התאונה השיב, בלמנו, כי אשה רצה לכביש ואז רוכב הקטנוע סטה ימינה לכיוונו לפני מעבר החציה והוא פגע בו.

בכתב ההגנה נטען כדלקמן: "הנתבע יטען כי בעת שנסע בנתיב הימני ברח' יגאל אלון מכיוון צפון לדרום, אופנועו של התובע חתך את נתיב נסיעתו משמאל לימין ופגע ברכב הנתבע בפינה השמאלית קדמית של רכבו". לטענת הנתבע, הפגיעה בפינה השמאלית הקדמית מעידה כי האופנוע היה משמאל לרכבו של הנתבע-1, בעת התאונה.

הנתבע טען בעדותו: "נסענו ביגאל אלון, לפנינו מעבר חצייה, הוא טוען שמישהו קפץ לו לכביש, לא ראיתי. הוא בלם, עצר במקום. נסע מצידי טנדר, אני נסעתי באמצע והוא חתך אותי משמאל לימין. פגעתי בו אבל הוא חתך אותי. היו 8 שוטרים במקום, אם הייתי פוגע כמו שאני אומר היו לוקחים לי את הרשיון...".

בדו"ח פעולה שנרשם במקום הארוע, תוארה התאונה כדלקמן: "... עצר הקטנוע במעבר חציה על מנת לתת לעבור במקום המונית שנסעה אחריו עצרה גם כן ופגעה בו קלות...".

הולכות הרגל, שלטענת התובע חצו את הכביש לא זומנו לעדות. יצויין, כי הדיון שהתקיים בפני, הוא הדיון השני בתיק. לדיון הראשון, ביקש התובע לזמן את עדות הראיה, יחד עם זאת ציין כי המשטרה סרבה למסור לו פרטיהן וכל שיש לו זה את מספר תעודת הזהות. כך הוגשה הבקשה. אחת העדות, הגישה באותו מועד בקשה לפטור מהתייצבות עקב יום גיבוש בעבודה ובית המשפט נעתר.

בדיון הראשון, בית המשפט נתן לתובע אפשרות למחוק את התביעה, על מנת להגיש תביעה הכוללת את נזקי הגוף שאינם יכולים לידון בבית משפט לתביעות קטנות, אולם לאחר שהתובע בירר ומצא כי את נזק הגוף, ניתן לתבוע רק במסגרת הפלת"ד, ביקש להמשיך בבירור התביעה הקטנה וכך נעשה. בדיון בפני העמיד התובע את התביעה על נזקי הרכוש, שהם הנזק שנגרם לפי דו"ח השמאי, שכר טרחת השמאי, והנזק שנגרם לציוד.

הנתבעים טענו, כי הנטל להוכיח את התביעה מוטל על התובע והתובע לא עמד בנטל זה, משוויתר על עדות הראייה, וכאשר הפגיעה במונית היא בפגוש השמאלי הקדמי ולא במרכז הפגוש, כפי שניתן היה לצפות אילו גירסת התובע הייתה נכונה.

דיון והכרעה

לא יכולה להיות מחלוקת, כי נטל ההוכחה על התובע שכן "המוציא מחברו עליו הראיה", אולם מאחר ומדובר בתביעה אזרחית בה רמת ההוכחה הנדרשת עומדת על 51% - הרי שדי בכך שגרסה אחת תהא מסתברת באחוז אחד בלבד יותר מרעותה: "מה שנדרש מבעל דין להוכיח... ובדרך כלל יספיק .. שהגרסה.. היא קרובה לאמת מזו העולה מהעובדות שהוכחו ע"י הצד שכנגד" (כב' השופט י' אגרנט ע"פ 232/55 היועץ המשפטי לממשלה נ' מלכיאל גרינוולד , פ"ד יב(2) 2017, 2063ב (1958)). "באורח ציורי נוהגים לומר שדרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ-50%... די לנושא בנטל השכנוע שגרסתו תשכנע את ביהמ"ש ב-51% מתוך 100% המבטאים וודאות מוחלטת, על מנת לצאת ידי חובתו, ואין נפקא מינא שנותרים 49% של אי וודאות ... ולא למיותר יהא להזכיר כי ביהמ"ש אינו מנוע לקבוע, כי בעל דין עמד בטל השכנוע במידה הדרושה, גם אם חומר הראיות מותיר חללים ופרשיות סתומות" (י' קדמי, על הראיות (חלק רביעי, תש"ע-2009) עמ' 1764), ראה גם: תאמ (י-ם) 18301/08 ליסינג בע"מ נ' צביה פישר (פורסם בנבו)), שם צוטטו הדברים.

במקרה דנן, שמעתי את עדותו של התובע ואת עדות הנתבע, ואני מעדיפה את עדותו של התובע. התובע, טען מלכתחילה, כי הנתבע פגע בו בעודו עומד במעבר חציה. הנזק שנגרם לאופנועו של התובע כפי שנראה בתמונות מתאים לתיאור התאונה שנתן התובע. אינני מקבלת את הטענה, כי התובע טען שהמונית פגעה בו במרכז הפגוש, התובע לא ראה את המונית מאחוריו, הוא גם ציין כי שמע חריקת בלימה, אין ביכולתו לדעת איזה חלק במונית פגע באופנוע, הוא טען כל העת, כי האופנוע נפגע מאחור. יתכן בהחלט שנהג המונית שהבחין בתובע מאוחר מדי, ניסה לבלום ולסטות ימינה ופגע באופנוע בפגוש השמאלי בלבד.

לעומת גירסתו של התובע, שהייתה קוהרנטית ואחידה, בגירסתו של הנתבע-1, נפלו סתירות, בשאלה מרכזית – האם הנתבע-1, פגע באופנוע, או האופנוע פגע בנתבע-1 – כך בעוד במשטרה סיפר הנתבע-1, כי המונית פגעה באופנוע, בעודו נוסע במהירות של 20-30 קמ"ש, בכתב ההגנה נטען, כי התובע דווקא הוא זה שפגע ברכב הנתבע. יתירה מכך, בעדותו טען נהג המונית כי אשה רצה בכביש – "איזו אשה רצה פתאום על מעבר החצייה הקטנוע סטה ימינה ובלם בפתאומיות ולכן פגעתי בו" (עמ' 1 להודעה, שורה 4) ואלו בעדותו בפני טען: "נסענו ביגאל אלון, לפנינו מעבר חצייה, הוא טוען שמישהו קפץ לו לכביש, לא ראיתי". בנסיבות אלה, אני מעדיפה את עדותו של התובע, שנשמעה מהימנה, כאשר התובע שבע טרטורים בשל כך שאינו יכול לקבל את הפיצוי המגיע לו.

נציגת הנתבעת-2 טענה, כי התובע לא זימן לדיון הנוכחי לעדות את עדות הראיה, וכי חזקה שהדבר פועל כנגדו. אינני מתרשמת כך. לא יכולה להיות מחלוקת, שעדות הראייה אינן בשליטתו של התובע, התובע אכן ניסה לזמן לדיון הקודם את עדות הראיה אולם הדבר לא צלח. דווקא לנתבע-1, שטוען כי עדת הראייה התפרצה לכביש היה צריך להיות אינטרס לזמנן לדיון. התובע אינו אמור להביא את הראיה המקסימלית, אלא רק להצליח להטות את הכף לעבר גירסתו ולאחר שעניינתי בכל החומר ושקלתי את גירסאות הצדדים אני כאמור, מעדיפה את גירסת התובע, שמתיישבת עם הנזקים באופנוע, ודי בכך כדי להביא לקבלת התביעה.

התובע הגיש חוות דעת שמאי לפיה הנזק שנגרם לאופנוע עומד על 7,676.49 ₪, השמאי ציין בחוות דעתו, כי התובע העדיף למכור את האופנוע, ששוויו לפי המחירון היה 13,600, ב- 6,000 ₪, יחד עם זאת השמאי לא הוציא אישור כמקובל בדבר אובדן להלכה, ומכל מקום ההפסד בגין מכירת האופנוע והנזק עומדים לערך על אותו סכום. הנתבעים לא ביקשו לחקור את השמאי, ולא ביקשו להביא חוות דעת נגדית. אמנם התובע זימן את השמאי לעדות מחוסר ידיעה, אך הזמנה לא נשלחה ממזכירות בית חרף העובדה שהכסף הופקד, ומשכך לו רצו הנתבעים היה עליהם לדאוג לזמנו.

לפיכך ישאו הנתבעים בנזק שנגרם לאופנוע, לפי חוות דעת שמאי בסך 7,676.49 ₪, וכן שכ"ט שמאי בסך 850 ₪ צמוד ונושא ריבית מיום 5/5/11.

התובע טען עוד לנזק שנגרם לציוד: ג'ינס, נעליים, חולצה שרוול ארוך, קסדה, והוצאות גרירה בסך 2,150 ₪ צמוד ונושא ריבית מיום התאונה. השמאי צילם את תמונות הפריטים שניזוקו, וכן צורפה קבלה בעבור הגרירה בסך 90 ₪. יחד עם זאת, השמאי וגם התובע לא התייחסו לסוג הפריטים, מצבם ולא הוכיחו עלותם של הפריטים. התובע לא הוכיח את שיעור הנזק, אף כי הוכיח שנגרם נזק, ומשכך אני פוסקת על דרך האומדנא בסך 1,000 ₪ בעבור ראש נזק זה, צמוד ונושא ריבית מיום התאונה.

הנתבעים ישלמו איפוא סכום של 9,526.49 צמוד ונושא ריבית מיום התאונה, בצירוף הוצאות משפט בסך 400 ₪.

הסכומים ישולמו בתוך 30 יום שאם לא כן יישאו ריבית והצמדה עד מועד התשלום בפועל.

לצדדים נתונה הזכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 ימים.