בן דוד נ' מדינת ישראל

ערעור על גזר דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ג'ויה סקפה שפירא) מיום 31.12.17 בת"פ 22210-02-18.

כללי

1.המערער הורשע על יסוד הודאתו בעבירת גניבה בידי עובד ונדון לעונשים הבאים: 5 חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות, 4 חודשי מאסר על תנאי על העבירה בה הורשע או עבירה לפי אחד הסעיפים הבאים: 384, 415, 418, 420 לחוק העונשין, קנס בסך 2,000 ₪ וצו מבחן לשנה. הערעור מופנה כנגד חומרת העונש.

2.ואלה המעשים: בתקופה שבין שנת 2011 לחודש ספטמבר 2013, נטל המערער כסף מזומן מלקוחות החברה בה עבד כסוכן מכירות ושלשלו לכיסו. המערער עשה כן באופן שיטתי ותוך ניצול תפקידו בגביית חובות כספיים מלקוחות החברה והעברתם למחלקת הכספים בחברה. כמו כן, במטרה להסתיר את הגניבה ועל מנת שלא ייוצר חוסר בספריה החשבונאיים של החברה, נהג המערער להפקיד שיקים שניתנו לו מלקוחות אחרים בחשבון אותם לקוחות ששילמו במזומן. כתוצאה ממעשיו, נרשמו חובות ללקוחות שהביאו להפסקת יחסיהם עם החברה, שכן בפועל הם שילמו לחברה, אך כספם נלקח ע"י המערער. במסגרת מצג השווא נטל המערער לחזקתו תשלומים מ – 16 לקוחות שונים בסך כולל העולה על 45,000 ₪.

טענות הצדדים

3.ב"כ המערער עותר להקלת עונשו של המערער וטוען כי שגה בית משפט קמא בקבעו כי סכום הגניבה לא הוחזר לחברה ובקביעתו העובדתית, לפיה, בין המערער והחברה נקבע הסדר לפיו המערער יעזוב את מקום עבודתו ללא פיצויי פיטורין ויחזיר את הסכום שגנב, שלא הוכחה ואינה נתמכת בראיות. בענין זה טוען הסנגור כי למערער זכות לקבל פיצויי פיטורין בגובה של 45,000 ₪, בחישוב של משכורת חודשית בסך 10,000 ₪ ברוטו למשך 4.5 שנים, ומתצהיר נפגע העבירה של גלעד לוי, מנהל החברה, עולה כי החברה מכירה בעצם זכותו של המערער לקבלת פיצויי פיטורין. בנוסף, אילו היה הסדר כפי שקבע בית משפט קמא, חזקה על המשיבה שהיתה מעלה הסכם שכזה על הכתב ומציגה אותו במהלך הדיון בתיק.

עוד נטען כי יש להתערב בקביעתו של בית משפט קמא, לפיה, יש להניח כי אילו היה המערער פונה לבית הדין לעבודה בבקשה לפיצויי פיטורין, בקשתו היתה נדחית. בענין זה טוען הסנגור כי החברה לא פנתה לבית הדין האזורי לעבודה בבקשה לפטור אותה מתשלום פיצויי הפיטורין למערער ולא שילמה למערער את הפיצויים המגיעים לו בניגוד לחוק, תוך עשית דין לעצמה. לפיכך, יש לקבוע כי החברה הלינה את פיצויי הפיטורין ואין מקום להניח לטובתה כי אילו היה המערער פונה בבקשה כאמור לבית הדין לעבודה – היה נדחה.

עוד טען הסנגור כי בעניינו של המערער יש לסטות ממתחם הענישה ההולם מטעמי שיקום. הסיבה היחידה בגינה המערער לא החל בטיפול בקבוצת טיפול ייעודית נבעה מטעמים בירוקרטיים של שירות המבחן ולא מטעמים הקשורים במערער. לפיכך, עותר הסנגור להחזרת התיק לבית משפט קמא לשם השלמת טיעוני הצדדים לעונש לאחר השתלבותו של המערער בקבוצת הטיפול הייעודית או להורות על הגשת תסקיר משלים של שירות המבחן. עוד נטען כי שגה בית משפט קמא בקבעו כי אי השבת סכום הגניבה לחברה מהווה שיקול שלא לדחות את שמיעת הטיעונים לעונש עד להשתלבותו של המערער בהליך השיקום.

לבסוף, הודגש כי המערער הודה במיוחס לו, חסך זמן שיפוטי ולא ניהל הוכחות בתיק, הוא שיתף פעולה עם שירות המבחן והימשכות ההליכים נבעה מהגשת כתב האישום בחלוף שנתיים וחצי ממועד סיום החקירה ובשל עיכוב בפתיחת קבוצת הטיפול הייעודית.

4.ב"כ המשיבה טען כי בימ"ש קמא לא התעלם מהנכונות של הנאשם לשיקום, ואולם טען כי המדיניות בעבירות כאלה של גניבה ממעביד בסדר גודל של 50 אלף שקל, הנה למאסר בפועל והמדינה לקחה בחשבון את הגורמים המצדיקים את ההגמשה מצידה. בימ"ש קבע מתחם נמוך של עונש בעבודות שירות, וניתן עונש מינימום, ואין להתערב בעונש.