עזרא ואח' נ' כדורי ואח'

האם פרוטוקול הסדר גישור, שנחתם על ידי צדדים לסכסוך משפטי, מהווה הסכם מחייב, שלא ניתן לחזור מסכום התמורה הנקוב בו? זוהי השאלה המרכזית הניצבת לפני בהליך זה.

רקע

1. בין הצדדים להמרצת הפתיחה מתנהל בבית משפט זה (אצל חברי כב' השופט גייפמן) הליך אזרחי (ת.א. 8957-06-14) לפירוק שיתוף בנכס מקרקעין (להלן: הנכס או המקרקעין). המקרקעין המדוברים לא ישכנו בדד; בנוי עליהם מבנה מסחרי ובו קומת קרקע המושכרת לסופר-מרקט ולחנות לממכר מזון, ואילו הקומה השנייה מושכרת לאולם אירועים. המשיבים מס' 4-1 להמרצת הפתיחה (להלן: המשיבים) מעוניינים לממש את זכויותיהם במקרקעין, ולקבל תמורה בעבורן.

מערכת היחסים המשפטית בין הצדדים הינה מסועפת למדי, ואין צורך לעמוד על כל פרטיה לשם הכרעה במחלוקות הקיימות בהליך זה. המבקשים מס' 3-1 להמרצת הפתיחה (להלן: המבקשים) והמשיב מס' 5 (להלן: אפי) הם שותפים בחלקים שווים (25% כל אחד) במבקשת מס' 4 (שותפות "ברייט ווייאט הול אולמות לשמחות ואירועים" (להלן: השותפות)), המשכירה חלק מהנכס לאולם האירועים. המקרקעין רשומים על שמם של המבקשים (25% כל אחד); וכן על שם משיב מס' 3 ואפי (12.5% כל אחד). השניים האחרונים מחזיקים בנאמנות חלק מהאחוזים שרשומים על שמם בעבור יתר המשיבים. ולכל מערכת היחסים הזו נכנס גם בנק לאומי לישראל בע"מ, שהוא המשיב מס' 6 להמרצת הפתיחה (להלן: הבנק או בנק לאומי), שטרח ורשם משכון על הזכויות במקרקעין.

2. ביום 12.4.15 הפנה בית-המשפט את הצדדים להליך גישור, שיעסוק בכל הסוגיות השנויות במחלוקת ביניהם. הוחלט כי הגישור יתקיים בפני עו"ד עמוס גבריאלי. הליך הגישור היה מקיף, ובמהלכו נדונה רכישת כלל זכויותיהם של המשיבים בקרקע, ובמבנה שעליה. ביום 23.2.16 חתמו המשיבים מס' 4-2, אפי, המבקשים 2-1, מיופה כוחו של המבקש מס' 3 ובאי כוח הצדדים דאז על מסמך שנשא את הכותרת "פרוטוקול הסדר גישור". זהו המסמך המצוי בליבה של המחלוקת בהמרצת הפתיחה שלפניי. לאור חשיבותו אציג את תוכנו בפירוט, וכך נכתב בו:

הצדדים הגיעו להסדר המסלק ומסיים את כלל המחלוקות ביניהם מכל מין וסוג ובכל זמן שהוא, נשוא כל התקשרות ו/או התדיינות ביניהם, בין היתר, כפירוטם בת.א. 8957-06-14 ו/או כל הנגזר והנובע ממנו וזאת מבלי שכל צד מודה ו/או מאשר אי אילו מטענות משנהו והכל במסגרת הליך של גישור שהתקיים בפני המגשר, עו"ד עמוס גבריאלי.

1. לסילוק מלא, סופי ומוחלט של כל תביעות ו/או דרישות ו/או טענות התובעים ו/או מי מהם ו/או כל מי מטעמם [...] ולסילוק מלא סופי ומוחלט של כל תביעות ו/או דרישות ו/או טענות הנתבעים [...] מסכימים בזאת הצדדים ומתחייבים כדלקמן:

א. התובעים 1,2,3 ו – 4 [הם המשיבים בהמרצת הפתיחה] יעבירו את מלוא זכויותיהם ו/או אחזקותיהם במקרקעין [...] ולרבות המבונים על גבי המקרקעין והשותפות המחזיקה המקרקעין [...] והכל כנגד קבלת סך מלא, סופי ומוחלט של [---- סכום ההסדר הושמט על-ידי שכן הוא פרי הליך גישור – ג.ג.] (להלן: "סכום ההסדר") מהנתבעים 1-4 [שהם אפי והמבקשים בהמרצת הפתיחה]. ככל שיחול מע"מ על סכום ההסדר ו/או חלק ממנו, יתווסף המע"מ על הסכום הרלוונטי וישולם ע"י הנתבעים 1-4 והכל כנגד חשבונית מס כדין [...].

ב. מובהר בזאת, כי זכויות ואחזקות התובעים הינן כדלקמן:

[...]

ב [האות ב' מופיעה פעמיים במקור- ג.ג.]. הצדדים מסכימים בזאת, כי על יסוד הסכמה זו יכין רואה חשבון-כלכלן שימונה ע"י המגשר הצעה כמו גם נוסח הסכם להעברת הזכויות וקבלת סכום ההסדר באופן אשר יהא בו כדי למזער ככל שניתן את עלויות המס החלות על העיסקה והכל במסגרת הוראות כל דין ועל פי כללי תכנון מס מותרים ושמרניים. רואה החשבון יפעל באופן בו הקטנת נטל המס אשר יחול על התובעים לא תבוא על חשבונם ו/או תגרע מזכויותיהם של הנתבעים ו/או מי מהם.

ג. הצעת רואה החשבון תועבר לעיון הצדדים ואלה יעבירו את התייחסותם בכתב אליה ויחליפו בהתאם תיקונים לטיוטא המוצעת.

ד. הצדדים יתכנסו במשרדו של המגשר במועד הקבוע לכך לשם חתימה על הסכם המעגן ונותן ביטוי לכלל ההסכמות הנ"ל.

ה. הצדדים ישאו בשכר טרחת רואה החשבון והמגשר בחלקים שווים ביניהם.

ו. עם חתימת הצדדים על הסכם סופי, יעביר המגשר הודעה לבית המשפט למתן תוקף של פסק דין להסדר וכן בקשה לדחיית כלל התביעות ההדדיות בבחינת מעשה בית דין.

ז. הצדדים ישתפו פעולה זה מול זה כמו גם מול רואה החשבון והמגשר לשם עריכת ההסכם הסופי והכל בתום לב, בדרך מקובלת ובשקיפות מלאה.

ולראיה באו הצדדים על החתום היום יום 23 בחודש פברואר 2016.

ולאחר חתימות הצדדים, חתם עו"ד גבריאלי על האישור הבא "הריני לאשר בזאת כי הסדר זה הושג במסגרת הליך של גישור שהתקיים בפניי ואני מאשר הסדר זה ומקיימו על פי הוראת תקנה 9(א) לתקנות בתי המשפט (גישור), התשנ"ג-1993."

3. ואכן, בהתאם לפרוטוקול ובהמשך לו מינה המגשר רואה חשבון, וזה פנה לצדדים וציין כי יבחן חלופות מס שונות, ויערוך חישובים בהתאם לנתונים שיוצגו. רואה החשבון העריך את חבות המס שתוטל על המשיבים כעומדת על למעלה מחמישית מסכום ההסדר, וציין כי ניתן יהיה להעלות טענות שיביאו להפחתתה. בנוסף העריך רואה החשבון את סכום המס, שהמבקשים יחויבו בו.

המבקשים העבירו למשיבים נוסח הסכם לשם חתימה עליו, אך חלֶף קבלת הסכם חתום התקבלה (ביום 14.6.17) הודעת דואר אלקטרוני בה נכתב כי המשיבים "המומים מסכום המס שעליהם לשלם, מכך שאינו סופי" מקנסות אפשריים "שאינם רובצים לפתחם, ומאי קבלת מסמכים כלשהם, מנהג ידוע על ידי מרשיך, לרבות כרטסות שותפים ולרבות כל מסמך שעל פיו ניתן לבחון את המספרים. מרשיי הסתמכו על אמירותיהם של מרשייך, הסכמתם ניתנה מתוך הבנה שהמחיר הנמוך לא יכלול תשלום מס כלשהו, לנוכח ההפסדים שנאמר שיש להם בעסק. על מנת להשלים את הבדיקה, ביקשו מרשיי לקבל את המסמכים מרואה החשבון, אך לא נענו שוב ושוב" (נספח 10 להמרצת הפתיחה). בנסיבות אלה הודיעו המשיבים כי הם מתנגדים לתשלום מס כלשהו, והליך הגישור נקלע למבוי סתום.

4. מגעים נוספים שהתנהלו בין הצדדים לא הובילו לגישור הפערים, והם שבו לבית המשפט, שקיים ישיבת המשך (ביום 20.9.16). בית המשפט קבע כי במידה ש"לא יגיעו הצדדים במסגרת הליך הגישור להסכמות, סוגית אכיפת ההסכם או ביטולו תצטרך להתברר במסגרת תובענה נפרדת, ואזי [י]עוכב בירור התביעה לפירוק השיתוף של הזכויות במקרקעין עד להכרעה בתובענה זו."

5. ואכן, הצדדים לא הגיעו להסכמות, גם לא לגבי מהותו ומשמעותו של פרוטוקול הסדר הגישור עליו חתמו, ובהתאם להחלטת בית המשפט המבקשים הגישו תובענה נפרדת הלוא היא המרצת הפתיחה שלפניי, במסגרתה:

א) בית המשפט מתבקש להורות כי "הסכם הגישור אליו הגיעו הצדדים להליך שבנדון [...] הינו תקף ומחייב."

ב) וכן, "ליתן צו אשר יורה למשיבים 4-1, ביחד ולחוד, לחתום על המסמכים הדרושים לצורך מכירת מלוא זכויותיהם ו/או החזקותיהם במקרקעין, נשוא התביעה דנא, לרבות המבונים עליהם וחלקם בשותפות המחזיקה בהם, למבקשים ו/או למי מהם בתמורה לסך [סכום ההסדר], הכל כאמור וכמפורט בהסכם."

תמצית טענות הצדדים

6. לשיטת המבקשים, נכרת בין הצדדים הסכם למכירת זכויות המשיבים בקרקע, וכך יש להבין את פרוטוקול הסדר הגישור. המשיבים הסכימו למכור זכויותיהם בתמורה לסכום ההסדר, זהו הסכם, והסכמים יש לכבד, כך באופן כללי וכך גם שעה שעל הפרק עומדים הסכמי גישור. סכום ההסדר הוא סופי ולא ניתן עוד לחזור ממנו. המשיבים היו מודעים היטב לאפשרות שהתמורה שיקבלו תחוב במס. כך עלה עוד בדיון הראשוני בבית משפט זה בתובענת פירוק השיתוף. זאת ועוד; הסדר הגישור קובע כי ימונה רואה חשבון שיפעל לצמצם את החבות במס, ומכאן אנו למדים שהיה ברור גם למשיבים שתהיה חבות במס שיעשה מאמץ לצמצמה. קיומה לא בא להם בהפתעה. הגישור עצמו היה אינטנסיבי, ונדונו בו כל הסוגיות השנויות במחלוקת. פרוטוקול הסדר הגישור מציין במפורש כי הוא מכריע בכל הדרישות והטענות של הצדדים. המשיבים חתמו על ההסדר, וכעת, הם מנסים להתנער ממנו ולשפר את מצבם על-ידי גלגול חבות המס לעבר המבקשים. מכאן, שבבסיס עמדתם עומדת טעות בכדאיות העסקה, וטעות שכזו, כידוע, אינה מהווה עילה להשתחרר ממחויבות חוזית. אין גם זכר בהסכם לעמדת המשיבים, אותה העלו לאחר מכן, לפיה קיום ההסכם מותנה בגילוי מסמכים על-ידי המבקשים. ההסכם היה אמור לבסס "עסקת חבילה כוללת". המשיבים היו מודעים לכך שהיא היטיבה עימם, שכן הנכס הוערך ביתר משום שכלל את ההשקעות שהשקיעו בו המבקשים מכיסם. המשיבים היו מיוצגים לכל אורך הדרך, והיו מודעים למשמעות חתימתם על ההסדר. הם לא טרחו לציין הסתייגויות כאלה או אחרות בזמן אמת, גם לא לאחר סיום עבודת רואה החשבון, ולכן אין ממש בטענתם כי היו חסרים להם מסמכים לשם גיבוש עמדתם. המבקשים מצביעים על כך שהמשיבים הציעו לשוב לגישור, ומכאן שכל מטרתם הייתה לערוך "מקצה שיפורים" בחוסר תום-לב. העובדה כי מי שייצג אותם בהליך הגישור אינו מייצגם בהליך שבפני היא "היעדרות מהדהדת", ומראה כי דעתו אינה נוחה מהתנהלותם. עוד טוענים המבקשים שהמשיבים נוטלים מהסכם הפשרה את תכונת הסופיות שלו. במהלך הסדרי פשרה כל צד מוותר על חלק מטענותיו ונוטל סיכונים כאלה ואחרים, ואם בכל פעם ניתן יהיה לפתוח הסכמי פשרה בקלות, יתערער מעמדו של מוסד הפשרה, באופן שיפגע בוודאות המשפטית. בנוסף, השלמה עם דרך הילוכם של המשיבים תערער את מוסד הגישור, כמוסד אפקטיבי ליישוב סכסוכים מחוץ לבית-המשפט.

7. המשיבים טוענים כי יש לדחות את המרצת הפתיחה. ההסדר מושא המחלוקת אינו בגדר הסכם סופי, אלא לכל היותר מדובר במתווה שאמור היה להוביל להסכם כזה, והוא לא הבשיל נוכח חילוקי הדעות בין הצדדים. זו הייתה גם הסיבה שהמשיבה מס' 1 כלל לא חתמה על ההסדר, שכן חתימתה הייתה נדרשת רק לאחר שהצדדים היו מגיעים אכן להסכמה. לא בכדי המסמך אינו נושא את הכותרת "חוזה" או "הסכם", ולא בכדי לא פנה המגשר לבית המשפט כדי לתת תוקף של פסק דין לפרוטוקול. בנוסף, מעיון בלשון המסמך עצמו ניתן לראות כי הוא בגדר שלב ביניים, שכן הצדדים מציינים כי ייחתם ביניהם הסכם סופי בעתיד, וגם סוגיית המס טרם סוכמה, ותלויה הייתה בהצעה שתתקבל מרואה החשבון. לחילופין, המשיבים טוענים כי אם ייקבע, בניגוד לעמדתם, שנכרת חוזה סופי, קמה להם עילה לבטלו. מדוע? משום שהמבקשים הטעו אותם ביחס למאפייני הנכס, מושא ההסדר. הוצג להם מצג לפיו חבות המס שתוטל עליהם תהיה אפסית, בהינתן הפעילות הכלכלית במקום. רק לאחר קבלת הצעת רואה החשבון התברר להם כי תמונת הדברים שונה. מדוחות כספיים חלקיים שהוצגו להם התברר כי הנכס רווחי, ונעשה ניסיון לרכוש את חלקם "בנזיד עדשים". לטענתם, אם היו נחשפים בפני המשיבים מלוא המסמכים, לא היו מסכימים למכור את חלקם בסכום ההסדר. עילה נוספת לביטול מצויה, לשיטתם, בהפרת המבקשים את התחייבותם להציג בפניהם את מלוא המסמכים הנוגעים בנכס, ומשלא עשו כן קמה עילה לבטל את ההסכם ככל שגובש.

8. אפי, המשיב מס' 5, הצטרף לטיעוני המבקשים; ובנק לאומי, המשיב מס' 6, הותיר את ההחלטה לשיקול דעת בית המשפט, וציין כי הוא שומר על זכויותיו בכל הנוגע למימוש השעבוד הרובץ על הנכס מושא הליך זה.

9. עד כאן טענות הצדדים ומכאן להכרעה.

דיון והכרעה

10. במוקד הערעור עומדת שאלה פרשנית. כיצד יש לפרש את ההסכמות שהגיעו אליהם הצדדים, ושעוגנו במסמך הנושא את הכותרת "פרוטוקול הסדר גישור"? האם מדובר בהסכם סופי ומחייב או שמא מדובר במתווה ביניים. נקודת המוצא במסענו הפרשני מצויה, כמובן, בחוק. חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973 (להלן: חוק החוזים) מורה אותנו כך:

25. פירוש של חוזה

(א) חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו.

מאחורי המלל הקצר שבסעיף ניצבת מחלוקת עמוקה ביותר - תהום רבה - על אודות הדרך הראויה בה יש לפרש חוזים בשיטתנו המשפטית. מחלוקת זו הסעירה את עולם המשפט האזרחי, המנומנם בדרך כלל, והיא הלכה והתעצמה מאז פסק-דינו המכונן של המשנה לנשיא (כתוארו אז) ברק בע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום בע"מ, פ"ד מט(2) 265 (1995)(להלן: עניין אפרופים). גישתו העיונית של הנשיא ברק פותחה לאחר מכן, כידוע, בספרו (אהרן ברק פרשנות במשפט: פרשנות החוזה (2001)(להלן: ברק)), וזכתה לדיון ולמחלוקת בפסיקה (ראו הגישות השונות בדנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות – אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד סא(2) 1 (2006); ואת גישתו של כב' השופט דנציגר, למשל, בע"א 8836/07 בלמורל השקעות בע"מ נ' כהן (פורסם במאגרים; 2010)); ובכתיבה האקדמית (ראו למשל אצל דניאל פרידמן "לפרשנות המונח 'פרשנות' והערות לפסק דין אפרופים" המשפט ח' 483 (2003); גבריאלה שלו "מיהם שליטי החוזה (דיון נוסף בהלכת אפרופים)" ספר מישאל חשין 645 (אהרן ברק, יצחק זמיר ויגאל מרזל עורכים, 2009); סיני דויטש "אקטיביזם שיפוטי בדיני חוזים" מאזני משפט ו 21 (תשס"ז); ישראל ציגנלאוב "פרשנות לגיטימית או התערבות הפוגעת ביציבות המשפטית? גישת הפרשנות התכליתית על פרשת דרכים" הפרקליט נ 261 (2008)).

בסופו של יום נדרש המחוקק לנושא, וכך בא לעולם הנוסח המעודכן של סעיף 25 לחוק החוזים שצוטט לעיל. אלא שניתן לומר בזהירות כי גם בעקבותיו לא באה המנוחה לניצים וגם לא המרגוע לעמלים, ההוגים יומם וליל בפרשנות חוזית, לא ברמת הדין המצוי ואף לא ברמת הדין הרצוי (ראו הדיון אצל יורם דנציגר וצביקה מצקין "האם שבו הצדדים להיות שליטי החוזה לאחר תיקון מס' 2 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973" משפט ועסקים טו 27 (2012); איל זמיר "עוד על פירוש והשלמה של חוזים" משפטים מג 5 (2012); שחר ליפשיץ ואלעד פינקלשטיין "מבט הרמנויטי על פרשנות חוזים" משפטים מג 55 (2012); גרשון גונטובניק "מחשבות על אודות פרשנות, פרשנות חוזים וגבולותיה המשפט יח 105 (2013)(להלן: גונטובניק)).

בית המשפט העליון פסק, נוכח התיקון, ש"ברור כי כוונת המחוקק בתקנו את החוק, הייתה להבהיר כי יש לתת ללשון משקל משמעותי בפרשנות חוזים. כוונה זו אף נלמדת מלשונו של הסעיף וממבנהו" [ההדגשה במקור] (דברי כב' המשנה לנשיאה ריבלין ברע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ בשם מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד סה(2) 563 (פורסם במאגרים; 2012) בפסקה 24 לפסק הדין (להלן: עניין המוסד לביטוח לאומי)). ומסכם כב' המשנה לנשיאה ריבלין את התכלית הסובייקטיבית של המחוקק כך (שם, בפסקה 26):

חוזה יפורש תוך בחינה מקבילה ומשותפת של לשון החוזה ושל נסיבות העניין, בכפוף לחזקה פרשנית – ניתנת לסתירה – שלפיה פרשנות החוזה היא זו התואמת את פשט הלשון, דהיינו: את המשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית של הכתוב. החזקה ניתנת לסתירה במקרים שבהם למד בית המשפט, מתוך הנסיבות, כי הלשון אינה פשוטה וברורה כפי שנחזתה להיות במבט ראשון; וכי למעשה – עשויה היא להתפרש בדרכים אחרות מאלה שנראו ברורות בתחילת הדרך הפרשנית. ודוקו: קיומה של החזקה מבטא את משקלה החשוב והמשמעותי של לשון החוזה; לעומת זאת, היותה ניתנת לסתירה משקפת את העובדה כי משקלה של הלשון, חרף חשיבותה, אינו מכריע או בלעדי [הדגשה במקור].

ועוד נפסק כי פרשנות זו עולה בקנה אחד גם עם התכלית האובייקטיבית של דבר החקיקה (שם, בפסקה 28).

באותה הפרשה הציג כב' השופט הנדל את פרשנותו שלו לסעיף 25 לחוק החוזים (שם, בפסקה 8 לפסק דינו):

קיימים שני סוגי חוזים. היה ויתברר שמדובר בחוזה בו אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשונו – יהא הפירוש על פי הלשון. היה ולא – ייקבע הפירוש לפי הלשון והנסיבות. משקלה של כל אפשרות במצב האמור תלוי מקרה קונקרטי, תוך שיש לשמור על חשיבותה ומעמדה של הלשון.

 ועדיין, בשני סוגי החוזים, יש מקום לאפשר קבלת ראיות חיצוניות. אמנם זוהי בדיקה מורכבת הנובעת גם משיקולים מעשיים, היא אף חיונית כדי למלא אחר מצוות המחוקק בתיקון. ברם, יש להדגיש כי הראיות החיצוניות תמלאנה תפקיד שונה, בהתאם למסקנת בית המשפט אם מדובר בסוג החוזה שברישא או שבסיפא. לאמור, ייתכן מצב בו הצדדים חלוקים אם אומד דעתם משתמע במפורש מלשון החוזה. על בית המשפט להכריע במחלוקת זו. קיימות שתי אפשרויות. האחת, לפיה עשויות הראיות לתמוך, לחזק ואף לגלות שאומד הדעת משתמע במפורש מלשון החוזה. או אז מילאו הנסיבות החיצוניות את תפקידן, והחוזה יוכרע על פי לשונו. הראיות החיצוניות בדמות הנסיבות העידו לטובת תחולתה של הסיפא, אך אינן בעלות מעמד עצמאי המשפיע על מלאכת הפרשנות. במובן זה, הן יצאו מתמונת ההכרעה. לפי האפשרות השניה, הראיות החיצוניות מובילות למסקנה שהסיפא אינה חלה ואומד הדעת אינו משתמע במפורש מלשון החוזה. קרי – תחול הרישא. לא ניתן במצב זה, ובניגוד לסיפא, הנסיבות מקבלות תפקיד חדש – כלי עזר לאיתור אומד דעתם של הצדדים, לצד החוזה עצמו [ההדגשות במקור].

המשנה לנשיאה ריבלין ציין כי המרחק בין גישתו שלו לזו של כב' השופט הנדל אינו רב (שם, בפסקה 40) ולכך הסכים גם כב' השופט (כתוארו אז) ג'ובראן.

11. מכל מקום, וכפי שניתן להתרשם, למרות העלייה במשקלה של הלשון בהליך הפרשני, עדיין, ובהתאם לכל הגישות בעניין המוסד לביטוח לאומי, לא על הלשון לבדה תשכון הפרשנות החוזית. לעולם אין לשלול קבלת ראיות חיצוניות במסגרת ההליך המשפטי גם אם הלשון נחזית להיות ברורה. כלומר, גם אחרי תיקון החוק, לא קמה מהריסותיה "תורת שני השלבים" של הפרשנות החוזית, שנהגה עובר לעניין אפרופים. תורה זו, כידוע, אפשרה קבלת ראיות חיצוניות רק נוכח לשון לא ברורה של החוזה. והנה, הן כב' המשנה לנשיאה ריבלין הן כב' השופט הנדל הסכימו כי ראיות חיצוניות הן קבילות תמיד, ויוכלו לסתור - במקרים המתאימים - את פשט הלשון (כשיטת כב' המשנה לנשיאה), ולהכריע בשאלה האם אומד דעת הצדדים אינו משתמע במפורש בלשון (כשיטת כב' השופט הנדל).

12. עוד יש למקם את הלשון במערך התכליות שבאה פרשנות החוזה לקדם. סיכמה את הדין כב' השופטת חיות ברע"א 6565/11 החברה המרכזית לייצור משקאות קלים בע"מ נ' EMI MUSIC PUBLISHING LTD (פורסם במאגרים; 2014 בפסקה 12 לפסק דינה):

בפרשנות חוזה יש להתחקות אחר אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים ואחר "המטרות, היעדים, האינטרסים, והתכנית אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים" [...] לצורך כך על הפרשן להידרש בראש ובראשונה ללשון החוזה, המהווה נקודת מוצא לכל פרשנות וכן עליו להידרש לנסיבות החיצוניות האופפות את החוזה [...] על המקום המרכזי השמור ללשון החוזה בתהליך הפרשני עמד בית משפט זה לא אחת [...].

 עוד נקבע זה מכבר כי רק במקרה שאין כל אפשרות להתחקות אחר אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים, רשאי בית המשפט לפנות לבחינת התכלית האובייקטיבית של החוזה, היינו "המטרות, האינטרסים, והתכליות שחוזה מהסוג או מהטיפוס של החוזה שנכרת נועד להגשים" [...] גישה פרשנית זו נותרה על עומדה, כך נראה, גם לאחר שביום 26.1.2011 נכנס לתוקפו תיקון מספר 2 לחוק החוזים (חוק החוזים (חלק כללי) (תיקון מספר 2), התשע"א-2011, ס"ח 202) [...].

עמדה זו אינה משקפת את דעת כל שופטי בית המשפט העליון (ראו את פסק דינו של כב' השופט דנציגר בע"א 2232/12 הפטריארכיה הלטינית בירושלים נ' פארוואג'י (פורסם במאגרים; 2014)) אך נראה שזוהי הגישה הדומיננטית; מכל מקום לאחרונה זיכה אותנו כב' המשנה לנשיאה רובינשטיין במסר ולפיו "ההבדלים בין בעלי הדעות השונות אינם דרמטיים" (רעא 5487/16 ‏‏עיריית קרית אתא נ' תלמוד תורה בית יהודה קרית אתא ע"ש הרב יהודה גפן ז"ל (פורסם במאגרים, 2016) בפסקה ט"ו להחלטה; וכן ראו את פסק דינו בע"א 516/12 לופטהנזה נתיבי אוויר גרמניים נ' התאחדות סוכני נסיעות תיירות בישראל (פורסם במאגרים; 2014; בפסקה כ"ט לפסק דינו)).

13. מצוידים בכל אלה, נשוב לבחון את המסמך עליו חתמו הצדדים, ולהכריע במחלוקת הפרשנית על אודות מובנו הראוי.

בחינת אומד דעתם של הצדדים – התכלית הסובייקטיבית

14. נקודת המוצא, כאמור, היא באומד דעת הצדדים, בתכלית הסובייקטיבית. "התכלית הסובייקטיבית היא 'אומד דעתם של הצדדים'. זוהי הכוונה המשותפת של הצדדים לחוזה" (ברק, בעמ' 441). המקורות האפשריים מהם ניתן ללמוד עליה הם לשון החוזה עצמו, ונסיבות כריתתו. מוסכם על הכול שלשון החוזה היא שצריכה לקבל משקל ניכר בהליך פרשנותו, במיוחד לאחר תיקון החקיקה. אפנה אפוא לבחון אותה תחילה.

לשון ההסדר והמחלוקת הפרשנית

15. על הבכורה מתחרות שתי טענות פרשניות. האחת, כי ההסדר סיכם באופן סופי ומוחלט את סכום התמורה שיקבלו המשיבים בעבור חלקם בנכס (כשיטת המבקשים). השנייה, כי מדובר בהסדר המתווה שלבי ביניים בדרך להסדר הסופי. כלומר, לא סיכום מלא ומוחלט לפנינו, כי אם הסדר ביניים, שכל עוד שלא נחתם הסכם סופי ניתן לסגת ממנו.

באיזה מובן תומכת לשון ההסדר?

כבר כאן חשוב להקדים ולהדגיש שכדי לתת מענה ראוי לשאלה שבמחלוקת יש לבצע פרשנות של המסמך כמכלול, ותהיה זו טעות להתמקד בסעיף זה או אחר. "it is important not to fixate on one particular word or phrase and thereby neglect the overall purpose of the document" (GERARD MCMEEL, THE CONSTRUCTION OF CONTRACTS: INTERPRETATION, IMPLICATION, AND RECTIFICATION 40 (2011)) (להלן: MCMEEL)). שורשיו של כלל יסוד זה מגיעים עוד לימיו של הלורד Mansfield, והיפה לזמן ההוא יפה לזמן הזה, והיפה במדינות המשפט המקובל יפה גם בפסיקתו של בית המשפט העליון (ראו למשל את דברי כב' הנשיא שמגר בע"א 703/88 מורגן תעשיות בע"מ נ' בתי גן להשכרה בע"מ, פ"ד מד(1) 289, 295 (1990) לפיהם "בבוא בית המשפט להעניק תוכן לנאמר בחוזה, עליו ליתן את הדעת לחוזה בכללותו, על ההקשרים שבין הוראותיו השונות, שכן רק החוזה כולו, כיחידה שלמה, מבטא את התכלית החוזית של הצדדים"). היצמדות לכלל פרשני זה חשובה במיוחד בפרשנות המסמך שלפנינו הכולל כמה וכמה סעיפים המקרינים על הסוגיה שבמחלוקת.

16. למקרא הסדר הגישור כמכלול, נוצר הרושם כי לשתי הגישות שהעלו הצדדים יש אחיזה לשונית במסמך:

א) הפרוטוקול נפתח במילים "הצדדים הגיעו להסדר המסלק ומסיים את כלל המחלוקות ביניהם". ו"מסלק" ו"מסיים" בלשון הווה ולא בלשון עתיד. והוא הדין בסעיף 1 להסדר שעניינו "סילוק מלא, סופי ומוחלט" של כל התביעות, הדרישות והטענות של מי מהצדדים. זהו נוסח החלטי, שאינו מסויג באופן כלשהו, ותומך בעמדתם המבקשים.

ב) סעיף 1(א) להסדר מציין כי המשיבים יעבירו את מלוא זכויותיהם בהתאם לקבלת סכום ההסדר שמצוין בו במפורש. גם העברה זו אינה מסויגת באופן כלשהו. לא כתוב שם כי היא כפופה לבדיקות או לתנאים כאלה או אחרים. נוסח זה תומך אף הוא בעמדת המבקשים.

ג) סעיף ב להסדר מציין כי על רואה החשבון להכין הצעה ונוסח הסכם להעברת הזכויות כדי למזער את עלויות המס; וסעיף ג' להסדר מציין כי הצעת רואה החשבון תועבר לעיון הצדדים, שיעבירו התייחסותם בכתב אליה. נוסח זה תומך, לכאורה, בעמדת המשיבים. מרכיב המס הוא מרכיב חיוני בעסקה, והוא תלוי בבחינה ובסיכום עתידיים. אין זה הגיוני, לכאורה, כי המשיבים יסכימו להסדר סופי לפני שיבחנו את שאלת עלויות המס, שהרי אלה יכולות להיות גבוהות. מנגד, מטרת עבודת רואה החשבון היא לצמצם את עלויות המס. אפשר לטעון, וזוהי עמדת המבקשים, כי ההתחייבות לשלם את סכום ההסדר אינה תלויה בעבודת רואה החשבון. אם יצליח להפחית מעלויות המס מה טוב, וגם אם לא עדיין יהיה על המשיבים לשלם את תמורת ההסדר.

ד) סעיף ד להסדר קובע כי הצדדים "יתכנסו במשרדו של המגשר במועד הקבוע לכך לשם חתימה על הסכם המעגן ונותן ביטוי לכלל ההסכמות הנ"ל." נוסח זה תומך, על-פניו, בעמדת המשיבים. יש בו כדי לבסס את טענתם שההסדר שלפנינו אינו אלא הפרוזדור לטרקלין; האמצעי שבסופו ייחתם ההסכם הסופי; שאין הוא אלא תחנת ביניים. הבנה זו מתחזקת למקרא סעיף ו' להסדר לפיו "עם חתימת הצדדים על הסכם סופי, יעביר המגשר הודעה לבית המשפט למתן תוקף של פסק דין להסדר". מכאן, שעדיין לא הגיעה העת שהמגשר יעביר ההסכמות לבית המשפט, שכן אלה אינן סופיות. הן תהפוכנה סופיות שעה שייחתם, בעתיד, ההסכם הסופי. וככל שאין הסכם סופי, הרי שניתן לסגת מהסכמות הביניים שבדרך אליו.

ה) סעיף ז' להסדר מטיל על הצדדים חובה לשתף פעולה האחד מול השני, ומול רואה החשבון והמגשר לשם עריכת ההסכם הסופי, ולהתנהל מתוך "שקיפות מלאה". מכאן, אפשר לטעון, שנדרשת עוד מלאכה בדרך לאותו הסכם סופי מיוחל, ומלאכה זו טעונה שיתוף פעולה בין הצדדים ושקיפות מצידם. שיתוף פעולה זה מחזק את שיטת המשיבים לפיה עד להסדר הסופי עוד נדרשת עבודה מהותית ומשמעותית.

מנגד, המבקשים טוענים כי ההסכם הסופי נועד לשלב בין ההסכמה - המחייבת כבר כעת – ביחס לסכום ההסדר שיקבלו המשיבים בגין מכירת זכויותיהם, לבין ההסכמות העתידיות בנוגע להפחתת נטל המס. עם סיומה של עבודת רואה החשבון ניתן היה להגיע להסדר סופי, וניתן יהיה לפנות בהודעה מתאימה לבית המשפט, אך, כאמור, עבודת רואה החשבון אינה גורעת מההסכמה התקפה של הצדדים ביחס לתמורה שיקבלו המשיבים בגין המכירה.

"מסמך שנחתם בין צדדים למשא ומתן – המבטא הסכמה בדבר תנאים מסוימים של עסקה אך מוסיף וקובע כי ייחתם הסכם סופי בעתיד – עשוי בנסיבות מסוימות להוות חוזה מחייב, ובנסיבות אחרות ללמד כי מדובר אך בשלב ביניים במשא ומתן שאינו כובל את הצדדים בהסכמות שנכללו בו" (ע"א 9247/10 רוזנברג נ' סבן (פורסם במאגרים; 2013 בפסקה 12 לפסק דינו של כב' השופט פוגלמן)(להלן: עניין רוזנברג)). לאחר בחינה של לשון המסמך אינני חושב כי הכף נוטה באופן מכריע לטובת עמדתם הפרשנית של המבקשים או של המשיבים. לשתי התזות הפרשניות יש מקום, ושתיהן יכולות לשאוב חיזוק מסעיפים שונים של ההסדר. קריאתו כמכלול אינה מובילה אותנו אל עבר הכרעה חדה וברורה.

17. העובדה כי המגשר, עו"ד גבריאלי, אישר את הסדר בהתאם להוראת תקנה 9(א) לתקנות בתי המשפט (גישור), התשנ"ג-1993 (להלן: תקנות הגישור), ואישור זה מופיע בסופו של המסמך, אינה חורצת אף היא את גורלה של הדילמה הפרשנית.

תקנה 9(א) לתקנות הגישור קובעת כי במידה ו"הגיעו בעלי הדין להסדר גישור, יערכו אותו בעלי הדין או המגשר בכתב, ויפרטו בו את כל התנאים לפיהם ייושב הסכסוך; בעלי הדין יחתמו על הסדר הגישור והמגשר יקיימו בחתימתו." אכן, "מעמדו של ההסדר הוא של חוזה בין צדדים. צד החוזר בו מהסכמתו לתנאי החוזה יכול לעשות כן רק על פי העילות החוזיות הקבועות בפרק ב' לחוק החוזים" (קרני פרלמן יישוב סכסוכים: משפט שיתופי וטיפולי 153 (2015)). אולם שבית המשפט העליון הכיר באפשרות קיומו של הסדר גישור שאינו מסיים את המחלוקת, אלא שהוא מהווה הסדר ביניים - שלב בדרך לסיומה. כך, למשל, פסק כב' השופט (כתוארו אז) רובינשטיין (בבע"מ 8769/08 פלוני נ' פלונית (פורסם במאגרים; 2008; בפסקה כ"א להחלטה)):

יתכנו מקרים - וכך קבע בית המשפט המחוזי בהליך שלפנינו - בהם מסמך יכול למלא חלק מהתנאים הצורניים (אולי אפילו כולם), ואף על פי כן בנסיבות המקרה לא יהיה מדובר במסמך המסיים את הליך הגישור. במקרה שלנו קבע בית המשפט - כממצא עובדתי - שההסכמות ניתנו במסגרת הליך הגישור ולא כהסדר גישור המסיים את ההליך [ההדגשות במקור].

בנסיבות המקרה באותה הפרשה לא נחתם הסדר גישור, אך כן הושגו הסכמות שנרשמו בכתב יד ונחתמו על ידי הצדדים, באי כוחם והמגשר (שם, בפסקה ב').

על רקע זה, עצם העובדה שנחתם הסדר גישור אינה אומרת בהכרח שכל המחלוקות שבין הצדדים הגיעו לכלל סיום, או שחלק מהם הגיעו לכלל סיכום סופי ומחייב. גם הסדר גישור חתום יכול להיות הסדר ביניים ויכול להיות הסדר סופי. העובדה כי נחתם אינה מכריעה בשאלה איזה סוג הסדר גובש במקרה הנוכחי.

18. לסיומו של חלק זה לא אוכל לקבל את טענתם של המבקשים לפיה המשיבים טוענים טענות על-פה נגד מסמך בכתב (בניגוד לסעיף 80 סיפא לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני), ויש להשתיקם מלטעון באופן זה. כאמור, לשתי התזות הפרשניות של שני הצדדים קיים עיגון בלשון החוזה. השאלה היא מהי המשמעות הנאותה שיש לתת ללשון זו. טענות המשיבים אינן עומדות אפוא בניגוד לכתב, אלא באות לתת לו את מובנו הראוי, לשיטתם. אין להשתיקם באותה מידה שאין להשתיק את המבקשים עצמם מלהעלות את טענותיהן הפרשניות.

מבט על הנסיבות כמשליכות על אומד דעת הצדדים

19. התכלית הסובייקטיבית ניתנת ללמידה לא רק מלשון החוזה אלא גם מנסיבות כריתתו, שהן "כל הנתונים המצויים מחוץ לדלת אמות החוזה, שמהם ניתן ללמוד על אומד דעתם של הצדדים" (ברק, בעמ' 461). "המעגל הקרוב ביותר לחוזה עצמו הן הנסיבות אשר התקיימו עובר לכריתת החוזה" (שם, בעמ' 463), ובנוסף, ובין השאר, ניתן לכלול בנסיבות "גם קשרים נמשכים קודמים בין הצדדים בעניינים אחרים, אשר מהווים רקע להתקשרות מושא הפרשנות" (שם, בעמ' 465).

20. לטעמי, בחינת הנסיבות, העומדות ברקע גיבוש ההסדר, מטה את הכף אל עבר פרשנותם של המשיבים.

מסתבר כי בין הצדדים, וליתר דיוק בין חלק מהם, שוררת, למרבה הצער, היסטוריה משמעותית של סכסוכים משפטיים, הנוגעים לפירוק מערכת היחסים העסקית ביניהם. סכסוכים אלה כללו – ובאופן בולט - מחלוקות על אודות אי-מסירת מסמכים הנוגעים לפעילות העסקית בנכס. כך, ביום 11.1.12 החליט בית המשפט למשפחה (ת"ב 5215-09-11) כי על המבקש מס' 3 והמשיב מס' 5 לדאוג למסירת מידע הנוגע לשותפות למשיבה מס' 2, ובקשת רשות ערעור שהגישה השותפות נדחתה על ידי בית משפט זה (רמ"ש 32837-02-12 שותפות ברייט הול אולמות לשמחות ואירועים נ' כדורי (15.1.13)(החלטת חברי, כב' השופט (כתוארו אז) שנלר)). עיון בהחלטה ממחיש היטב את החשיבות שייחסו הצדדים למסמכים, ואת הקשיים הרבים שסבבו את העברתם מצד לצד.

21. על רקע זה הדגישה גב' סיגלית ישראל-כדורי (משיבה מס' 2) במהלך עדותה בפניי – שוב ושוב (ושוב) - את החשיבות שייחסה, היא והמשיבים האחרים, לנגישות למסמכים הרלוונטיים עובר להסדר הסופי של הסכסוך. היא העידה כי "המסמך הזה שנחתם [פרוטוקול הסדר הגישור] הוא [...] מתווה, ועד שאנחנו לא היינו רואים את המסמכים, לא הייתה מבחינתנו הסכמה מלאה לכל מה שכתוב פה" (עמ' 39 לפרוטוקול ש.4); לשיטתה גם סכום ההסדר מותנה היה בקבלת מסמכים (עמ' 44 לפרוטוקול ש.22). תובנה זו שלה אינה תלושה מלשון ההסדר. נהפוך הוא. היא באה לידי ביטוי בסעיף ז' שלו. כזכור סעיף זה דרש מהצדדים שיתוף פעולה ו"הכל בתום לב, בדרך מקובלת ובשקיפות מלאה" [ההדגשה הוספה]. ואכן, גב' כדורי העידה כי מבחינתה סעיף ז' להסדר צריך היה לאפשר העברה מלאה של המסמכים העסקיים הנוגעים לנכס (עמ' 38 לפרוטוקול ש.4).

בעניין זה, כמו בעניינים אחרים, מצאתי את עדותה של הגב' כדורי כמהימנה לחלוטין, ודבריה אלה נושאים גם היגיון רב, בהינתן הרקע של המחלוקות שבין הצדדים. בהחלט הגיוני שצד שנכווה בעבר בהתנהלות סביב גילוי מסמכים, יצפה להמצאת מסמכים רלבנטיים במסגרת הסדר, האמור לפתור את מלוא המחלקות שעל הפרק.

עדותה זו של גב' כדורי מגובה גם בהתנהלות כתובה מזמן אמת. כך, מנספח 5 לתצהירה אנו למדים על אודות דרישתה לקבלת המסמכים ששימשו את רואה החשבון בהצעתו, ורואה החשבון השיב לה (ביום 14.6.16) כי המבקשים מתנגדים להעברת המסמכים עצמם. התנהלות זו מראה כי גב' כדורי ציפתה לקבלת המסמכים וציפייתה נכזבה. על רקע זה פנה (ביום 14.6.16) בא כוחם הקודם של המשיבים אל ב"כ המבקשים וציין כי מרשיו "המומים מסכום המס שעליהם לשלם, מכך שאינו סופי [...], ומאי קבלת מסמכים כלשהם, מנהג ידוע על ידי מרשיך, לרבות כרטסות שותפים ולרבות כל מסמך שעל פיו ניתן לבחון את המספרים [...] בנסיבות אלה, מרשיי לא מסכימים להסכם הכולל תשלום מס על ידם" (נספח 10 להמרצת הפתיחה).

המבקשים טוענים כי אם אכן היה חשוב כל כך למשיבים עניין גילוי המסמכים, הרי שהם היו מציינים אותו במפורש בהסדר, ואף היו כותבים כי תנאי לקיומו של ההסכם הוא בגילוי מסמכים. אולם סעיף ז' להסדר מטיל על הצדדים לפעול "בשקיפות מלאה", בין השאר זה מול זה. ברור בעיני שביטוי זה כולל שקיפות בתחום הנתונים והמסמכים הנדרשים להגעה לאותו הסכם סופי, ומכאן שאין לקבל את טענתם של המבקשים כאילו ההסדר לא כלל כל התייחסות למסירת מסמכים.

22. על רקע זה ברור בעיני שההסכמות אליהם הגיעו הצדדים טעונות היו ליבון ובדיקה, ואחרי שהמלאכה תושלם ייחתם ההסכם הסופי, כפי שמצוין בהסדר עצמו. הרקע הקודם של המחלוקות שבין הצדדים שולל את האפשרות שהמשיבים הסכימו לסכום הסדר ללא שראו את המסמכים הרלוונטיים לגבי פעילות הנכס, וללא שסוגיית המס באה לידי ליבון מבוסס וממוסמך.

יצוין כי התרשמתי כי המצהיר מטעם המבקשים, מר אליהו עזרא, מאמין מעומק ליבו שסכום ההסדר הוא נדיב מאוד, בהינתן ההשקעות הרבות שהשקיע בנכס (ראו דבריו בעמ' 28 לפרוטוקול). יחד עם זאת, לא הייתה לו תשובה לשאלה אם ההסדר הוא סופי מדוע נדרש עוד מפגש כדי לחתום על הסכם סופי (עמ' 31 לפרוטוקול ש.23). לעומת זאת, לשיטת המשיבים, הצורך במפגש נוסף לשם גיבוש "הסכם המעגן ונותן ביטוי לכלל ההסכמות" הוא ברור. הסכם זה יוכל להיחתם רק על בסיס תשתית עובדתית נאותה, המגובה בעיון במסמכים הרלוונטיים. ההסדר מושא המחלוקת הוא הסדר ביניים, שמתווה את הדרך להגעה לאותו הסכם סופי, שמוזכר בסעיפים ד' ו-ו' להסדר.

23. לא מצאתי בטענות הנוספות של המבקשים בסיס לסטות ממסקנה זו:

א) לא אוכל לקבל את טענתם כאילו בזמן אמת לא העלו המשיבים את הטענה כי ההסדר אינו אלא הסדר ביניים לא מחייב. אכן, בנספח 10 להמרצת הפתיחה שצוטט לעיל, לא מופיעה תזה משפטית סדורה המנתחת את סוג ההסכם העומד על הפרק, אלא שלא מופיעה בו תזה משפטית סדורה משום סוג. כן מצוין שם שהמשיבים לא מסכימים להסכם, ומנוסח זה עולה אמירה כי הם רואים עצמם כבעלי כוח שלא להסכים לו. כוח זה נובע מהעובדה כי הסכם סופי צפוי להיחתם בעתיד, ועדיין לא נחתם היום הזה. מכאן שהתנהגותם בזמן אמת דווקא מחזקת את פרשנותם ולא מחלישה אותה.

ב) גם לא אוכל לקבל את טענת המבקשים לפיה הליך גישור, מעצם טיבו וטבעו, אינו כרוך בעריכת בדיקות כאלה או אחרות, או בגילוי מסמכים, שכן כל צד "קונה" לו סיכון ומוותר על חלק מטענותיו. ייתכן שכך וייתכן שאחרת. הכול תלוי בנסיבות העניין ובנסיבות הסכסוך. שעה שעל הפרק עומד פירוק שותפות עסקית, קשה לראות מדוע יוותר צד מסוים על גילוי מסמכים, במיוחד שעה שאלה עמדו במוקד סכסוך משפטי קודם.

ג) ועוד לא אוכל לקבל את טענתם של המבקשים כי העובדה, שהצדדים יצאו בתחושה טובה שהם שמחים ומרוצים לאחר שחתמו על פרוטוקול הסדר הגישור, מעידה על כך שדובר בהסכם סופי. בהחלט יתכן שהצדדים שמחו שמחה הדדית לאור הרושם הכללי שחילוקי הדעות ביניהם עומדים לקראת הסדרה סופית, אך כאמור, עד מהרה התברר כי חילוקי הדעות עוד עימם, עוד עמי ועוד עם כב' השופט גייפמן בעתיד לבוא.

ד) המבקשים מצביעים על פגישה שהתקיימה בין המצהיר מטעמם לבין המצהירה מטעם המשיבים, לאחר שהתברר היקפה האפשרי של החבות במס. לטענתם, במסגרת פגישה זו ביקשה גב' סיגלית כדורי ממר אליהו עזרא כי ייטול על עצמו את החבות במס כתנאי להסרת התנגדות המשיבים לביצוע ההסכם עליו חתמו. אלא שגם אם התקיימה פגישה כזו אין הכרח כי זו תוביל למסקנה שגב' כדורי ראתה עצמה מחויבת לתמורה ממנה היא מבקשת להשתחרר. היא העידה שלא אלה היו פני הדברים, ושגם בפגישה זו היא ביקשה לראות מסמכים (עמ' 69-68 לפרוטוקולים) ואני נותן אמון מלא בגרסתה.

24. על רקע זה הנסיבות שקדמו לחתימה על ההסדר, ושבוססו בתיק זה מובילות למסקנה שעדיפה הפרשנות של המשיבים על פני זו של המבקשים, ויש לפרש את ההסדר ככזה שהוא בגדר שלב ביניים בדרך להסכמה הסופית, ומשהצדדים לא הסכימו ביניהם על חשיפת מלוא המסמכים, נסתם הגולל על היכולת להגיע להסכמות במסגרת הגישור.

25. במאמר מוסגר אציין כי ניתן להגיע לתוצאה אליה הגעתי גם בדרך אחרת, והיא שההסדר שנחתם לא יכול היה להיות סופי שכן הוא לא היה מסוים דיו, ומסוימות, כידוע, היא תנאי יסוד לכינונה של הסכמה חוזית מחייבת. כפי שציין כב' השופט פוגלמן בעניין רוזנברג (בפסקה 14 לפסק דינו):

יסוד המסוימות מתקיים אם ניתן להסיק ממכלול הנסיבות כי חל מפגש רצונות ביחס לתנאים המהותיים והחיוניים של העסקה. התשובה לשאלה איזה מתנאי העסקה ייחשב מהותי משתנה בהתאם לאופי העסקה ולנסיבותיה [...]

בנסיבות העניין ההסכמה הכתובה אליה הגיעו הצדדים לא כללה התייחסות לגובה המס בו יחובו. לא היו בפני הצדדים נתונים בעניין זה, והנושא נדחה לבירור עתידי, שיוביל להסכם סופי עתידי, לאחר שייעשה מאמץ להפחית את החבות המס ככל הניתן (סעיף ב להסדר). בנסיבות המקרה שלפני אין להגיע למסקנה כי הצדדים היו מוכנים להגיע להסדר מלא בהיעדר הסכמה על אודות נטל המס הקונקרטי. להפך. ההסכמה בין הצדדים אמורה הייתה לכלול שני נדבכי יסוד: התמורה וסוגית המס. אין כל בסיס למסקנה כי המשיבים היו מוכנים לקבל את התמורה העומדת על הפרק יהיה נטל המס אשר יהיה. ונניח היה מתברר שסכום המס עולה על מחצית מהתמורה, או מעבר לכך? האם יש לומר כי הסכמתם לסכום התמורה היא בלתי הדירה, ללא קשר לגובה המס? בעיני לא ניתן לראות את ההסכם שעל הפרק כמסוים דיו ללא שסוגית המס תוסדר, וזו הסיבה שהצדדים הסכימו כי ההסכם הסופי ייחתם ביניהם בעתיד לבוא. אך כאמור, הגעתי לתוצאה זהה בדרך של פרשנות ההסכמות בין הצדדים, להבדיל מצעידה בנתיב החלופי הנוגע לדיני המסוימות.

מבט כללי על התכלית האובייקטיבית בפירוש חוזים

26. בצד התכלית הסובייקטיבית של החוזה, עומדת התכלית האובייקטיבית שלו. לטעמי, התכלית האובייקטיבית של ההסדר שלפני מחזקת את התוצאה הפרשנית אליה הגעתי.

27. מהי התכלית האובייקטיבית? "התכלית האובייקטיבית הם האינטרסים, המטרות והערכים אשר חוזה מהסוג או מהטיפוס של החוזה שנכרת נועד להגשים" (ברק, בעמ' 532-531). לשיטת פרופ' ברק כל מה שלא נופל לגדר התכלית הסובייקטיבית דינו להיכלל במסגרת התכלית האובייקטיבית, ובכלל זה הרצון המשוער (ההיפותטי) של הצדדים, קרי רצונם לוּ היו נותנים דעתם לסוגיה; רצונם של הצדדים כאנשים סבירים; הרצון הטיפוסי של הצדדים בסוג החוזה אותו כרתו; ועקרונות היסוד של השיטה (ברק, בעמ' 539).

ומהו היחס בין התכלית האובייקטיבית לסובייקטיבית? סיכם את ההלכה כב' המשנה לנשיאה ריבלין בעניין המוסד לביטוח לאומי (בפסקה 15 לפסק דינו):

מטרתו הראשונה במעלה של בית המשפט, עת שהוא ניגש לפרש חוזה, היא לאתר את כוונתם האמיתית המשותפת של הצדדים לחוזה – היא התכלית הסובייקטיבית של החוזה. רק כאשר לא ניתן, בשום אופן ובאף דרך – כך הבהירה הפסיקה – לברר מהי הכוונה האמיתית שעומדת בבסיס החוזה, רשאי בית המשפט לפנות, תוך נקיטת משנה זהירות, לתכלית האובייקטיבית של החוזה [ההדגשה הוספה].

זו הייתה, כך הסביר, גישת ההלכה השיפוטית עוד לפני תיקון חוק החוזים, וכאמור נראה כי זו ההלכה גם לאחר התיקון (ראו לעיל בפסקה 12). בעניין המוסד לביטוח לאומי קרא כב' השופט הנדל (בפסקה ט' לפסק דינו) לצמצם עד למאוד את ההיזקקות לתכלית האובייקטיבית, וגם אם נזקקים לה הרי שיש לתת לה מובן מיוחד בפרשנות החוזית. "השאלה אינה מה היה ראוי שתהיה כוונתם המשותפת של הצדדים" (שם; ההדגשה הוספה). בחוזים אנו מתחקים אחר הרצון המשותף שלהם, המיוחד להם. לכן, האדם הסביר החוזי אינו עשוי מקשה אחת. והוסיף כב' השופט הנדל ופסק (שם):

אמת המידה של האדם הסביר במסגרת עוולת הרשלנות היא אחידה. לא כך הם פני הדברים באשר לפרשנות האובייקטיבית בחוזים, אשר צריכה להתייחס לצדדים סבירים ברמת קונקרטיזציה גבוהה בהרבה, ככל שניתן, המקרבת את הפרשן אל סוג האנשים שלפנינו, בנסיבות המדוברות. השוני בהגדרת המונח "סבירות" בין שני התחומים, תוחם את השוני בבחינה הנערכת על ידי בית המשפט בבואו ליישם מונח זה על נסיבות המקרה [...]. בדיני פרשנות חוזים, [...], ייקבע הסטנדרט לאור המציאות המצויה, ולא זו הרצויה. הבדיקה שהוזכרה בדיני חוזים - התכלית האובייקטיבית של אנשים סבירים והוגנים - עלולה להרחיק את ההכרעה מהסוגיה אשר היא-היא העומדת לדיון. לכל היותר, הבדיקה הכללית רלוונטית רק לצורך בחינת אומד דעת הצדדים. בדיקה כזו משולה לבחינת מנהג הסוחרים. מתיחת הבדיקה לממדים לא לה, אין בה לתרום לפתרון הספק העובדתי במידה וקיים, ואף עלולה היא להטעות.

28. יחד עם זאת, קשה, בסכסוכים רבים המגיעים אל בית-המשפט, להדיר את התכלית האובייקטיבית משולחן הניתוחים השיפוטי. כפי שציין פרופ' ברק "בדרך כלל יקשה על בית המשפט למצוא כוונה שהיא משותפת לשני הצדדים. אין לשכוח כי בית המשפט ניצב בפני סכסוך בין הצדדים. אין הם מסכימים זה עם זה. כל צד טוען לפירוש הנוח לו. כל צד מבקש להוכיח 'כוונה' התואמת את צרכיו. מכיוון שהצדדים נוגדים זה את זה, כוונה משותפת אין בנמצא. במצב דברים זה, אין מנוס מפנייה לתכלית האובייקטיבית" (ברק, בעמ' 541). טלו את המקרה הנוכחי. המבקשים סבורים כי סכום ההסדר שגובש ביניהם הוא סופי ולא ניתן עוד לשינוי. המשיבים סבורים אחרת. הלשון אינה חד משמעית, והנסיבות תומכות בגישת המשיבים. האם במקרה זה יש לסגור את הדלת לשיקולים שבתכלית אובייקטיבית, במיוחד כאשר אלה מעצימים עוד יותר את המסקנה כי הדין עם המשיבים? נראה לי כי התשובה השלילית מתבקשת.

זאת ועוד; במיוחד בשיטתנו המשפטית קשה לבצר הבחנה חדה בין כוונת הצדדים הסובייקטיבית לבין התכלית האובייקטיבית. הסיבה לכך היא פשוטה. מקובל אצלנו שאומד דעת הצדדים - ובכלל זה המובן שיש לתת ללשון החוזה - אינו נקבע לפי הכוונה הסובייקטיבית הטהורה שלהם אלא לאור הביטוי החיצוני של כוונותיהם. זוהי הגישה המכונה בספרות האקדמית כ"גישה האובייקטיבית" לדיני החוזים. מטרתה לעודד ודאות ויציבות חוזית, ולהגן על הסתמכותם של אלה ששינו מצבם לרעה לאור הבעות הרצון החיצוניות של הצדדים (לניתוח שלה ראו גונטובניק, בעמ' 118). כך, עוד לפני למעלה ממאה שנה כתב השופט הולמס בארצות הברית כי בדיני החוזים אין אנו שואלים למה יוצרי החוזה התכוונו במחשבתם אלא מה יבין דובר אנגלית מן המניין מהמילים שבהן בחרו להשתמש, בהינתן נסיבות כריתת החוזה (Oliver Wendell Holmes, The Theory of Legal Interpretation, 12 HARV. L. REV. 417, 417-418 (1899)). והשופט לרנד האנד (Learned Hand) ציין כי גם אם יצעדו לבית המשפט שלו עשרים בישופים (אנשי כמורה מכובדים), שישמשו כעדים, וישבעו בהן צדק כי התכוון צד לחוזה למובן זה ולא לאחר, לא יהיה בכך כדי להועיל. הבעת הרצון החיצונית היא הקובעת ולא הרצון הפנימי (האמירה מובאת אצל KENT GREENAWALT, LEGAL INTERPRETATION 262 (2010)). גישה אובייקטיבית זו אינה זרה לישראל. היא זו הנוהגת בשיטתנו המשפטית (גבריאלה שלו דיני חוזים – החלק הכללי: לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 135 (2005)(להלן: שלו))ׂׂ. בכך אימצנו גישה השונה מזו הנוהגת בקונטיננט, שם מיוחסת חשיבות רבה הרבה יותר לכוונות הסובייקטיביות הטהורות של הצדדים (ראו הניתוח אצל MCMEEL, at pp. 97-104).

29. ואם אלה הם פני הדברים, ושיטת החוזים הכללית שלנו היא אובייקטיבית, הרי שממילא קשה יהיה לנתק את השיקולים האובייקטיביים מעולם הפרשנות החוזית, אפילו כשאנו בוחנים את כוונת הצדדים. בחינת ביטויי הרצון החיצוניים ממילא מכניסה לתמונה, ובאופן מידי, שיקולים של הבנה סבירה, בהינתן הצדדים הספציפיים העומדים על הפרק, וגם באופן כללי. שעה שמדובר, למשל, בחוזים כלכליים תיכנס לתמונה גם סבירות כלכלית. טלו למשל את דבריה של פרופ' שלו, מהבולטות במתנגדים לגישתו הפרשנית של פרופ' ברק. גם היא כתבה כי "חוזה מסחרי נועד, מעצם טיבו, להגשים מטרה מסחרית-כלכלית. לפיכך יש לפרש חוזה כזה בדרך שתגשים את תכליתו האובייקטיבית, הלוא היא התכלית הנותנת ביטוי ל'קומון סמס' העסקי. 'קומון סנס' עסקי משמעו היגיון, סבירות ויעילות כלכלית-מסחרית" (שלו, בעמ' 427-426). זוהי, כמובן, תכלית אובייקטיבית במלוא מובן המילה, והיא צריכה להיות חלק חשוב מההבנה של ביטויי הרצון החיצוניים של הצדדים.

30. על רקע זה, ובמקרים רבים, גם לאחר חקיקת התיקון של חוק החוזים יהיה עלינו להיזקק לתכליות האובייקטיביות במהלך פירוש החוזה. אלא שלטעמי, התיקון לחוק החוזים צריך להשליך גם על האופן בו אנו בוחנים את אותן תכליות אובייקטיביות, ומיישמים אותן בהליך הפרשני. מטרתו של התיקון הייתה לחזק את מרכיב התכלית הסובייקטיבית בהליך הפרשני. מטרתה זו צריכה להקרין גם על מערך השיקולים הנופלים לגדר התכליות האובייקטיביות. היא צריכה ליצור מדרג ביניהן. ככל שהתכלית האובייקטיבית קרובה יותר לכוונת הצדדים ממש, כך היא צריכה לקבל משקל גבוה יותר בהליך הפרשני. ואלה הן התכליות האובייקטיביות הנעות מהעוצמה הגבוהה אל הנמוכה יותר:

א) הרצון ההיפותטי של הצדדים, שיש לשער שהיה להם אילו נתנו דעתם לבעיה, הוא בעל משקל גבוה במיוחד. כאן יכול לבוא לידי ביטוי הרקע שלהם בהתקשרויות קודמות או עובר להתקשרות הנוכחית, ומאפיינים נוספים המיוחדים להם והמקרינים על השאלה הפרשנית. זוהי הסבירות האישית להבדיל מהכללית, עליה עמד כב' השופט הנדל בעניין המוסד לביטוח לאומי (ראו לעיל בפסקה 27).

ב) לאחר מכן, במדרג העוצמה, יש להתחשב ברצונם של הצדדים כאנשים סבירים, וברצון הטיפוסי של צדדים לחוזה מהסוג העומד על הפרק. כאן ניתן יהיה לבחון גם את ההיגיון הכלכלי של העסקה.

ג) לאחר מכן, אנו עוברים לתכלית שונה והיא הגינות מסחרית, ותום לב חוזי כאמצעי פרשני. גם בישראל ראוי להכיר בתכלית פרשנית אובייקטיבית המקדמת מערכת יחסים הגונה בין הצדדים לחוזה. תפקידו של המשפט הוא לקדם מסחר הוגן והגון, וככל שעל הפרק עומדים חוזים מסחריים, וקיימת מחלוקת פרשנית שלא קיבלה מענה נאות בבחינת התכלית הסובייקטיבית או בבחינת התכליות הקודמות שהוצגו לעיל, אין סיבה שלא לאמץ את המובן ההוגן והגון, ולתרום בכך לעיצוב מערכת יחסים כלכלית נאותה בחברה שלנו.

ד) ולבסוף, ערכי היסוד של השיטה, ובהם שוויון וזכויות אדם, שלטעמי אין זה ראוי להתחשב בהם במסגרת פרשנות חוזית, לאחר תיקון חוק החוזים.

קיים הבדל ברור בין הכוונה ההיפותטית של הצדדים לחוזה, הכוונה של יוצרי החוזה הסבירים והתכלית הכלכלית של החוזה שבו מדובר, לבין שתי התכליות הנותרות, ובמיוחד קידום ערכי היסוד של השיטה. הראשונות יכולות לשמש כלי עזר טובים לגיבוש אומד דעת הצדדים לחוזה. כאשר אין לבית-המשפט די נתונים על הכוונה הסובייקטיבית של הצדדים לחוזה, או כאשר החוזה ניתן לפירוש בכמה אופנים ראויים, הרי שהניסיון לעמוד על רצונם המשוער של הצדדים, או על האופן שבו היה ניגש לנושא מתקשר סביר, יכולים לסייע כולם במתן מענה לשאלה מה הייתה כוונתם. הוא הדין בנוגע לתכלית שחוזים מהסוג שכרתו באים לקדם. הגשמת מטרות חוזים מסוג זה יכולה להוות אינדיקציה ברורה לאומד דעתם (גונטובניק, בעמ' 140).

לעומת זאת, קיים קושי ממשי עם התכלית של קידום ערכי היסוד של השיטה, כתכלית פרשנית, המנסה לתת תוכן לרצון הצדדים לחוזה. כך, פרופ' גבריאלה שלו מתחה ביקורת על המשקל הרב שניתן בתורת הפרשנות החוזית של פרופ' ברק לקידום ערכי היסוד של השיטה במסגרת התכלית האובייקטיבית (שלו, בעמ' 409-408): "בספרו מעתיק ברק את מרכז הכובד מן התכלית הסובייקטיבית, המתרכזת בכוונתם של הצדדים, אל התכלית האובייקטיבית, המשקפת עקרונות של סבירות והגיון לצד ערכי היסוד של השיטה. ספק רב בעיני אם צדדים סבירים והוגנים לחוזה כלשהו מתכוונים להגשים את ערכי היסוד של השיטה...". גם לטעמי, קשה לראות בקידום ערכי היסוד החוקתיים של השיטה וזכויות האדם בסיס לגיבוש רצון היפותטי של צדדים פרטיים לחוזה בחברה הישראלית (גונטובניק, בעמ' 141, 147), ואין היא מתאימה להחלה בחברה שלנו, שבה קיימים חילוקי דעות רבים על אודות ערכי היסוד העומדים בבסיס החברה ובבסיס המשטר. אין בכך כדי למנוע החלה של ערכים אלה בתחולה עקיפה במקרים המתאימים, ולפסול הסכמות חוזיות העומדות בניגוד לתקנת הציבור או לדרישת תום הלב, אולם אז לא יהיה מדובר במהלך של פרשנות, אלא במהלך של החלת נורמות חיצוניות לחוזה. זה יהיה מהלך "מבחוץ" ולא "מבפנים". יתרונה של גישה זו הוא בכנותה (גונטובניק בעמ' 152).

31. בתורת הפרשנות החוזית ובתורת הפרשנות בכלל, קיים ויכוח כיצד יש ליישם את התכליות האובייקטיביות. כך, הציג פרופ' ברק בספרו דירוג ברמות ההפשטה של התכלית האובייקטיבית, לפיו רק כאשר אנו נכשלים בבירור אומד דעת הצדדים ברמת ההפשטה הנמוכה יותר נוכל לעבור לתכלית ברמת ההפשטה הגבוהה יותר (ברק, בעמ' 539); לעומת זאת, מאוחר יותר, הציג פרופ' ברק את הגישה כי הפרשנות התכליתית מבוססת על אחדות כוללת. המהלך הפרשני הוא מעגלי. לא חשובה נקודת המוצא: ניתן לפתוח בתכלית האובייקטיבית ולעבור לסובייקטיבית או להפך, אך חשוב שהפרשן יביא בחשבון את מכלול התכליות האובייקטיביות והסובייקטיביות. גישה זו יפה לכל הטקסטים המשפטיים, ובכלל זה לפרשנותם של חוזים, אלא שהמשקל שניתן לתכליות משתנה בהתאם לטקסט המפורש, כשבפרשנות חוזים ניתן משקל כבד לפרשנות הסובייקטיבית (אהרן ברק פרשנות תכליתית במשפט 136 ואילך (2003)).

התיקון לחוק החוזים, שביקש להסדיר את הדרך לפירוש החוזים, הכריע, לטעמי, גם בוויכוח על אודות האופן שבו יש לשקול את התכליות במסגרת הליך הפרשנות החוזי. אין עוד הכרח לשקול את כל המכלול, וניתן להסתפק בבחינת התכלית הסובייקטיבית במקום בו קיימים די נתונים לגביה. ובמקום בו המחלוקת הפרשנית מצדיקה היזקקות לתכליות האובייקטיביות, הרי שיש להעניק להן משקל שונה, בהתאם למתווה ששורטט לעיל (בפסקה 30), ואין הכרח לבחון את כולן. לטעמי, אין לשקול כלל, במסגרת זו – כלומר במסגרת הפרשנות הבאה לתת מובן לרצון הצדדים לחוזה - את שיקול התכלית של קידום ערכי היסוד של השיטה ובהם השוויון וזכויות האדם. כך, לכל הפחות, בחוזים בין פרטים. לתוצאה זו יש משמעות תורת-משפטית עמוקה. היא מובילה למסקנה שלא נוהגת אצלנו שיטת הפרשנות התכליתית המבוססת על אחדות כוללת היפה לכל הטקסטים המשפטיים, יהיו אלה חוקה, חוק, חוזה או צוואה (להרחבה ראו גונטובניק, בעמ' 153-142). אך זהו עניין לליבון ולהעמקה היאים למסגרת אחרת ולפורום אחר ולא כאן המקום להאריך, שהרי הצדדים שלפני ממתינים להכרעה בעניינם, ופחות מתעניינים (לפחות לא במסגרת הנוכחית) בשאלות עומק של תורת-המשפט ותורת-הפרשנות.

32. ואחרי דברים כלליים זו אתמקד בשתי תכליות אובייקטיביות הרלוונטיות לפרשנות הסדר הגישור שבין הצדדים: האחת נובעת לתכלית הכלכלית שבא ההסדר לקדם; והשנייה נוגעת למסגרת בה נכרת ההסדר – מסגרת של הליך גישור. שתי תכליות אובייקטיביות אלה מחזקות, במקרה הנוכחי, את הפרשנות המוצעת על ידי המשיבים כפי שיובהר להלן, ומטות עוד יותר את הכף לקבלתה.

תכלית אובייקטיבית – סבירות כלכלית

33. בפירוש חוזים, שעניינם מערכת יחסים כלכלית, היגיון כלכלי יכול לשמש אמת מידה לגיבוש אומד דעתם של הצדדים. זוהי, אם תרצו, סבירות כלכלית האמורה לסייע לנו בהבנת המטרה המשותפת של הצדדים לחוזה הכלכלי.

כך, ידועים דבריו של הלורד ריד (Reid) בעניין L Schuler AG v. Wickman Machine Tool Sales Ltd [1974] A.C. 235, 251 שפסק:

The fact that a particular construction leads to a very unreasonable result must be a relevant consideration. The more unreasonable the result the more unlikely it is that the parties can have intended it, and if they do intend it the more necessary it is that they shall make that intention abundantly clear.

אלא שכאן יש לסייג ולהבהיר שאין הכוונה לסבירות במובנה המינהלי, ויש להיזהר מפני שימוש גורף בשיקול זה. עניין לנו בצדדים פרטיים, ואלה יכולים לבקש לפעול באופן בלתי סביר. זוהי, כמובן, זכותם, ויש להיזהר מפני החלפת שיקול דעתם של המתקשרים החוזיים בשיקול דעתם של השופטים באמצעות כלי עזר פרשני זה. יחד עם זאת, כאשר אנו עוסקים במחלוקת עסקית, או במחלוקת בעלת השלכות כלכליות, ואומד דעת הצדדים מאפשר כמה אפשרויות פרשניות, אין סיבה שלא לבחון את הסבירות הכלכלית של הגישות הפרשניות השונות העומדות על הפרק. אין כאן החלפת שיקול דעת הצדדים, אלא דווקא מחשבה שבכך נגשים את רצונם. כפי שציין הלורד סטיין (Steyn) באחת הפרשות "a commercial construction is likely to give effect to the intention of the parties. Words ought therefore to be interpreted in the way which a reasonable commercial person would have construed them" (Society of Lloyd's v. Robinson [1999] 1 All E.R. 545, 551)). ובכלל יש להדגיש שהפרשנות בהתאם לאומד דעת העסקי זוכה למשקל נכבד בפרשנות חוזים מסחריים במדינות המשפט המקובל (MCMEEL, at pp. 79-80).

לגישה זו יש, כמובן, אחיזה גם בשיטתנו המשפטית. כפי שציין כב' השופט ויתקון (ע"א 71/65 יעקבי נ' מנהל עזבון מטלון, פ"ד יט(2) 591, 594 (1965)): "ער אני לכך שתפקידנו לפרש את החוזה ולא לכתוב אותו מחדש לפי מושגי הצדק והתבונה הכלכלית שלנו. אולם סבורני כי אין זה שיקול זר לתפקיד הפרשנות אם נשתדל לייחס לצדדים כוונה סבירה ורצון לעשות את המקובל." וגם כב' השופט (כתוארו אז) חשין פסק בע"א 5795/90 סקלי נ' דורען בע"מ, פ"ד מו(5) 811, 819 (1992) "כללם של דברים: בקרבנו עצמנו אל פירושו של חוזה על נושא עסקי, נשים בכלינו שכל ישר של אנשי עסק סבירים והגונים, ועל דרך זה נהפוך בו בחוזה בנסותנו להתחקות אחרי כוונותיהם של הצדדים".

לא תמיד קל ליישם גישה זו. כך, למשל, כב' השופט חשין נותר בדעת מיעוט בעניין סקלי, אך עדיין, במקרים רבים, אלמנט פרשני זה מוביל לתוצאות ברורות. לטעמי, כזה הוא המקרה שלפנינו. אכן, לא כל הצדדים שלפנינו הם אנשי עסקים. אך עדיין עניין לנו בפירוק שיתוף בנכס כלכלי, שבו צד אחד מבקש לרכוש את זכויותיו של הצד האחר. מדובר בעסקה נכבדה ומורכבת, ובתמורה פוטנציאלית בת מיליוני שקלים. על רקע זה, נראה זה סביר (כלכלית) כי לא תיכון התקשרות בטרם בירור התשתית העובדתית הנאותה על אודות הפעילות הכלכלית של הנכס שאת פירוקו מבקשים.

כאשר בחנתי את התכלית הסובייקטיבית של ההסדר, מסקנה זו התבקשה בהינתן מאפייניו הקונקרטיים של הסכסוך שבין הצדדים שכלל מאבק על חשיפת מסמכים (ראו לעיל בפסקאות 20 - 21). אולם כעת, במסגרת הדיון בתכלית האובייקטיבית, אנו מתרוממים לרמת הפשטה גבוהה יותר. נניח כי אין אנו מודעים להיסטוריה של הסכסוך המשפטי בין הצדדים, אלא בוחנים את הדברים מזווית ראיה כלכלית, של היגיון כלכלי טהור. כאן אפשר להבדיל בין שני תסריטים עובדתיים אפשריים:

א) הצדדים החליפו ביניהם את המסמכים הרלבנטיים, כולל הערכות מוסמכות של שווי הנכס, ומאפייני הפעילות שלו, ולאחר מכן חתמו על הסכם שבו הסכימו על תמורה ועל פעילות לצמצום סכום המס. במקרה כזה ניתן לשקול קבלת תזה פרשנית שהתמורה המוסכמת היא סופית.

ב) הצדדים לא החליפו ביניהם את המסמכים הרלבנטיים, לא ראו הערכות מוסמכות של שווי הנכס, ולא עמדו במידה המספקת על מאפייני הפעילות שלו. בנסיבות שכאלה אינני סבור שקיים היגיון כלכלי בתפיסת סכום התמורה כסופי וממצה לפני שקדמה לו בדיקה של מסמכים באופן מספק; לפני שנתקבלה הערכת שווי ראויה אצל הצדדים. המצהיר מטעם המבקשים "לא זכר" אם הועמדה הערכת שווי לעיון המשיבים (עמ' 7 ש.21 לפרוטוקול), וניתן לקבוע כממצא כי הערכה שכזו לא הועברה להם, וכך אני קובע, לאחר ששמעתי את הצדדים. הנה כי כן, הצדדים חתמו על ההסדר שעה שלא כל המסמכים הכלכליים הרלוונטיים עמדו לנגד עיני המשיבים. במצב דברים זה אין זה הגיוני שהאחרונים יתחייבו לסכום ההסדר הסופי בטרם כל התשתית הכלכלית הרלוונטית תעמוד לנגד עיניהם. האם סביר שייקחו על עצמם סיכון לחיוב גבוה במס, במיוחד במציאות בה לא שורר אמון מובהק בין הצדדים? התשובה השלילית מתבקשת.

במקרה שלפנינו האפשרות השנייה היא הרלבנטית ולא הראשונה, והיא תומכת בקבלת עמדתם הפרשנית של המשיבים.

34. ויודגש: אם אומד דעת הצדדים היה חד משמעי, יתכן בהחלט שניתן יהיה לתת לחוזה פירוש שאינו מתיישב עם ההיגיון כלכלי. גם אנשי מסחר רשאים לכרות חוזים חסרי היגיון כלכלי, ללא בדיקה של נתונים מראש, ועל בסיס תחושות ואינסטינקטים. גם חוזה חסר היגיון יכול להיות בן גאה למשפחת החוזים המסחריים, שאחרת עולם המסחר והכלכלה היו הופכים לאפורים ולחד-ממדיים. ככל שמכלול הנתונים שבפני בית המשפט מוביל למסקנה פרשנית המצדיקה תוצאה שאינה הגיונית כלכלית, אומד דעתם של הצדדים גובר. אולם כאשר על הפרק עומדת בחירה בין מספר אפשרויות פרשניות, הרי שמסקנה פרשנית בדבר התחייבות כלכלית הטעונה בדיקת מסמכים מתאימה יותר וראויה יותר לאימוץ ממסקנה פרשנית בדבר התחייבות כלכלית בסכומים ניכרים וללא בדיקה נאותה.

35. לכן, גם מרכיב זה של התכלית האובייקטיבית של הסבירות הכלכלית תומך בעמדת המשיבים לפיה ההסדר שלפני הוא הסדר ביניים בדרך להסכמה הסופית בין הצדדים, שתהיה תוצר של בדיקה נאותה.

תכלית אובייקטיבית – הסדר שנחתם במסגרת הליך גישור צריך לקדם את תכליות הגישור

36. ההסדר שלפנינו נחתם במסגרת הליך גישור. לצד תכליות כלכליות כאלה ואחרות הוא בא לעולם כדי להוביל את הצדדים לפתרון מוסכם של הסכסוך שביניהם. כיוון שכך, ובמקרה שבו קיימות כמה אפשרויות פרשניות לגיטימיות, מן הראוי להתחשב גם בתכלית האובייקטיבית של הגשמת דיני הגישור, בבואנו לתת לו את מובנו הראוי.

37. הגישור הוא "הליך שבו נועד מגשר עם בעלי הדין, כדי להביאם לידי הסכמה ליישוב הסכסוך, מבלי שיש בידו סמכות להכריע בו" (סעיף 79ג(א) לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). ההליך הוא תהליך. הוא מתנהל "כהליך מובנה, בעל מספר שלבים, שעיקרם: הכנה, פתיחה, הצגת נקודות הראות, זיהוי נושאי הגישור ויצירת סדר יום, זיהוי האינטרסים והגדרתם, יצירת אופציות לפתרון, הערכת החלופות, יצירת הסכה, ורישום ההסכם שהושג" (שרה בן-ארצי אחריות המגשר 31 (2012)(להלן: בן-ארצי)). בין עקרונות הגישור המקובלים ניתן למנות את הוולונטריות של ההליך; את היכולת להפסיקו בכל עת, ללא שקיימת חובה לסיימו בהסכם; את שליטת הצדדים בהליך; את חשיפת מלוא המידע זה לזה ולמצער בפני המגשר; ובנוסף "ההסכם המושג בגישור הוא וולנטרי; משקף את רצון הצדדים ואת אינטרסיהם; הוא ההסכם המקובל עליהם, והנראה הגון בעיניהם; ההסכם הוא תולדה של בחירה מודעת ומיודעת, ובעקבות משא ומתן חופשי" (בן-ארצי, בעמ' 32- 33); "בעוד שניהול התדיינות משפטית הוא הליך נוקשה ופורמלי, עם פרוצדורה נוקשה, הגישור הוא הליך גמיש, עם פרוצדורה גמישה, ומתנהל באווירה נינוחה" (שם, בעמ' 34).

38. כל אלה מקרינים, כמובן, על ענייננו. גישתם הפרשנית של המבקשים להסדר הגישור מחטיאה את הגנטיקה הפנימית של הליך הגישור. אין אנו עוסקים במשא ומתן בין צדדים עסקיים באופן כללי, אלא בין צדדים שהסכימו לנסות וליישב את המחלוקות ביניהם בדרך ההסכמה. לשם כך יש לאפשר את התנאים להגיע להסכמה הנעשית על בסיס נכונות מלאה ושלמה. יש לאפשר לצדדים את מלוא הגמישות בהתנהלותם, עד לאישורו של ההסדר בבית המשפט. אין טעם בפשרה אם זו נאנסת מבחוץ. פשרה ראויה צריכה לבוא על בסיס רצון פנימי, ומתוך השלמה כי זו היא הדרך לסיים את הסכסוך. מדובר בהליך וולונטרי בבסיסו. המגשר אינו מכריע בסכסוך, אלא מטרתו להביא את הצדדים לאותה הסכמה מיוחלת, תוך לקיחה בחשבון של כל הסיכויים והסיכונים. מכאן שכפיית הסכמה וגישור הינם בבחינת תרתי דסתרי. לעניין זה יפים דבריו של כב' השופט (כתוארו אז) רובינשטיין (בע"מ 8769/08 פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו; 2008; בפסקה כ"ג להחלטתו)(להלן: עניין פלוני)):

ברי כי על הסכמות שנוצרות במסגרת הליכי גישור חלה - במקביל לדיני החוזים - גם מערכת דינים ייחודית ("דיני הגישור"), שאינה מאפשרת החלה רגילה של דיני החוזים. הרצון להבטיח הליכי גישור יעילים, והוראות הסודיות והחסיון הנובעות מכך - יביאו לעתים לתוצאה, שהסכמה שבנסיבות אחרות אולי היתה מחייבת – לא תהיה בת אכיפה. הטעם לכך ברור – שאילולא כן צימצמת בעליל את חופש הפעולה והגמישות הנתונים למגשר ולצדדים; שהרי אם יהא על הצדדים לשקוד על כל מלה היוצאת מפיהם בתהליך הגישור שמא תחייבם חוזית, לא שבקת גשר לכל מגשר.

ואכן, אם צדדים לגישור יהססו מפני מתן התחייבויות כאלה ואחרות, ואם יחששו שכל הסכמה נקודתית תהפוך לבלתי הדירה, הרי שנפגע במוסד הגישור עצמו. עלינו לשמר מכל משמר את יכולתם של הצדדים להתבטא במסגרתו בחופשיות, ולגבש הסכמות זמניות בדרך אל ההסכם הסופי, ולחזור מהן אם ירצו, וזאת עד שההסדר יאושר בבית המשפט.

מכאן קל להגיע למסקנה שגישתם הפרשנית של המשיבים היא שעולה עם התכלית האובייקטיבית של דיני הגישור ולא גישתם הפרשנית של המבקשים. המשיבים ביקשו לקבל את התמונה כולה בטרם יסכימו להסכם הסופי הפותר את המחלוקות. הם הביעו הסכמה לתמורת ההסדר, אך זו הייתה הסכמה במסגרת הליך גישור שטרם תם. נותר היה עוד לברר את סוגית הסדר המס, ולהגיע, בסופו של יום, להסכמה הסופית הפותרת את המחלוקות שבין הצדדים. הגיוני לתת להסדר שערכו - במסגרת הליכי גישור - מובן ולפיו יוכלו לחזור בהם מהסכמות הביניים כל עוד לא גובש אותו הסכם סופי אליו מתייחס סעיף ו' להסדר שחתמו עליו.

39. במאמר מוסגר אציין כי נראה שלפי דיני הגישור, אפילו אם היו חותמים הצדדים על הסכם סופי, יכול היה כל אחד מהם לסגת בו מההסכמה עובר לאישור ההסדר על-ידי בית המשפט. הדבר עולה מלשון תקנה 9(ב) לתקנות הגישור ולפיה "נחתם הסדר הגישור, יודיע על כך המגשר לבית המשפט בהקדם האפשרי; ביקשו בעלי הדין לתת תוקף של פסק דין להסדר הגישור יצרף המגשר להודעתו עותק ממנו" [ההדגשה הוספה]. מכאן, שניתן להגיע למסקנה כי על מנת שיינתן תוקף של פסק דין להסדר הגישור נדרשת בקשה של בעלי הדין כולם ולא של אחד מהם. על רקע זה פסק כב' השופט (כתוארו אז) רובינשטיין בעניין פלוני (בפסקה כ"ו להחלטתו):

גם אם חתמו הצדדים על "הסדר גישור" כדת וכדין, בקשה למתן תוקף של פסק דין צריכה להיות על דעת שניהם וההסכם צריך להיות מוגש על ידי המגשר. ואגב, מדובר בהסכמה נפרדת ועצמאית - שאינה תלויה מיניה וביה בהסכמה לחתימה על "הסדר הגישור".

כב' השופט רובינשטיין אימץ באופן מפורש (שם) את הגישה לפיה גם אם אחרי החתימה, ובטרם ההגשה, נמלך אחד הצדדים ומבקש לחזור בו מההסכמות, זכותו לעשות כן. "הסכמה חוזית להסדר גישור אינה כוללת הסכמה למתן תוקף של פסק דין - אלא אם כן נכתב בהסדר הגישור במפורש אחרת" (שם).

די היה בנקודה זו, על פני הדברים, כדי לחרוץ את דינה של המרצת הפתיחה שלפני לשבט. שהרי גם אם גובשו הסכמות סופיות במסגרת הליך של גישור, נתונה הזכות למי מהצדדים לחזור בהם מהן כל עוד לא קיבלו תוקף של פסק דין. ולכן, בין אם נראה בהסדר הגישור כסופי ומחייב (כשיטת המבקשים) ובין אם לאו (כשיטת המשיבים), עדיין יכולים היו המשיבים לחזור בהם מהסכמתם. אלא שהצדדים שלפני כלל לא טענו בעניין, ולא חשבתי שראוי להכריע הסכסוך ביניהם על בסיס נקודה זו.

זוהי סוגיה משפטית החיצונית להסכם שבין הצדדים ולפרשנותו, ואילו הצדדים מיקדו טענותיהם בפרשנות הראויה של ההסדר אליו הגיעו. אולם גם כך יש לה השלכה ישירה על השאלה הפרשנית של ההסדר. היא מראה כי התכלית האובייקטיבית של הסדרי גישור באה לקדם גמישות, ולאפשר לצדדים לחזור בהם מהסכמות אליהם הגיעו והכול עד להכרעה סופית ומלאה. תכלית זו מקודמת על ידי גישתם הפרשנית של המשיבים ולא על-ידי זו של המבקשים. היא נתמכת בהוראות סעיף ו' להסדר ולפיו רק לאחר חתימת הסכם סופי יעביר המגשר את ההסכמות לבית המשפט. מכאן, שעד שלא יגיעו הצדדים להסכם סופי, שמורה לכל אחד מהם הזכות לסגת מדרך הגישור – מחלקה או ממלואה.

40. לסיום נקודה זו אתייחס לעוד אחד מעקרונות הגישור, והוא קבלת החלטות על בסיס מידע. תקנה 2 לתקנות בתי המשפט (גישור), התשנ"ג-1993 מציינת את מהות הגישור והיא "הסכמה על יישוב הסכסוך, בין היתר על ידי בירור הנושאים שבמחלוקת, גילוי מידע הדרוש בקשר לסכסוך והצעת אפשרויות לפתרונו" [ההדגשה הוספה]. הנה כי כן, מסירת המידע הרלוונטי היא אחת הנגזרות ממאפיין חשוב של מוסד הגישור, והוא "תהליך בירור הסכסוך ביניהם בגישה שיתופית" (קרני פרלמן יישוב סכסוכים: משפט שיתופי וטיפולי 102 (2015)). גם מאפיין זה תומך בגישת המשיבים לפיה היו מוכנים להגיע להסדר סופי רק לאחר קבלה נאותה של המסמכים הנוגעים בדבר.

התוצאה

41. התוצאה אליה הגעתי היא שמכלול התכליות שבחנתי מוביל לאימוץ הפרשנות של המשיבים ולדחיית הפרשנות המוצעת של המבקשים. לפיכך, לא נדרשתי במסגרת פסק דין זה לטענותיהם החלופיות של המשיבים, לעניין היכולת העומדת להם, לשיטתם, לבטל את ההסדר גם אם הוא הפך סופי.

42. על רקע כל האמור אני דוחה בזאת את המרצת הפתיחה.

43. כמובן שאין בפסק הדין כדי להשליך באופן כלשהו על טענות הצדדים לגופן בעניין שווי הנכס. כך, המצהיר מטעם המבקשים הדגיש בחקירתו הנגדית כי הוא השביח אותו בהשקעות שהוציא מכיסו (ראו בעמ' 13 לפרוטוקול הדיון). ככל שכך, המבקשים צריכים להיות מרוצים מהתוצאה לפיה כעת, משיפורק השיתוף, התמורה תשקף את השווי הריאלי והנכון של הנכס. המשיבים, מצדם, טוענים כי קיים חשש שהתנהלות המבקשים דווקא פגעה בשוויו. כך או כך, עניין זה יתברר במסגרת המתאימה, ולא בהליך שבפניי.

כמו כן, כמובן שאין בפסק הדין כדי להשליך על זכויותיו של בנק לאומי ביחס לנכס.

44. במסגרת קביעת ההוצאות לקחתי בחשבון את העובדה כי המשיבים הגישו בקשה שנדחתה על ידי לאחר תגובה, ועניין זה צריך להפחית מההוצאות שיש להטיל על המבקשים. המבקשים ישלמו למשיבים 4-1 הוצאות בסך כולל של 15,000 ₪. המזכירות תעביר את הפיקדון שהפקידו המבקשים למשיבים באמצעות ב"כ, על חשבון האמור.

45. המזכירות מתבקשת לשלוח את פסק הדין לצדדים ולסגור את התיק.

ניתן היום, ב' אלול תשע"ז, 24 אוגוסט 2017, בהעדר הצדדים.