חובת הזהירות וחובת הנאמנות של עורך-דין כלפי לקוחו וכלפי מי שאינו לקוחו.
1
.
רקע כללי
הנתבע הינו עורך דין.
ביום 28/05/96 ערך הנתבע הסכם הלוואה בין התובע (המלווה) לבין מר שמעון חייט (הלווה) (להלן: חייט), בו הוסכם כי התובע ילווה לחייט 150,000 $ עד ליום 28/05/98, וכי להבטחת פרעון ההלוואה ימשכן חייט את זכויותיו החוזיות במגרש הנמצא בחלקה 56 בגוש 30259 בשכונת גבעת שאול בירושלים (להלן: "הנכס" או "המגרש"), לטובת התובע. ההסכם נחתם במשרדו של הנתבע, בנוכחותם של התובע, הנתבע וחייט.
עד ליום הגשת התביעה דנן , קרי- כעשר שנים לאחר מתן ההלוואה, וכשמונה שנים לאחר המועד שנקבע בהסכם לפרעונה - לא השיב חייט לתובע, ולו אגורה שחוקה על חשבון הלוואה, ואילו המגרש, אשר אמור היה לשמש כבטוחה לפרעון ההלוואה - נמכר ע"י חייט בשנת 2005/2006 לצדדים שלישיים. רק לאחר מכירה זו, גילה התובע, לטענתו, כי מעולם לא נרשם המשכון על זכויותיו של חייט במגרש, כפי שנקבע בהסכם ההלוואה.
אי רישומו של המשכון הוא שעומד, אפוא, במוקד התביעה דנן, בה טוען התובע, כי הנתבע- אשר שימש כבא כוחו בעסקת ההלוואה -
התרשל כלפיו
, בכך שלא טרח למשכן את זכויותיו של חייט במגרש לטובתו, כפי שנקבע בהסכם, ובכך שלא בדק היטב את זכויותיו של חייט בנכס והאם יש לראות בנכס בטוחה טובה וראויה להלוואה שנתן לחייט.
2.
טענות התובע
התובע טוען, כי הוא שכר את שירותיו של הנתבע, על מנת שיערוך עבורו ועבור חייט הסכם הלוואה, יבדוק את הבטחונות לפרעון ההלוואה וישעבדם, בהתאם להסכמות אליהן הגיע עם חייט.
לדבריו, רק בשנת 2005, עת ביקש לממש את הבטוחה - אשר לתומו סבר כי עומדת לו - נודע לו לתדהמתו (מפיו של חייט), כי מעולם לא נרשם משכון לטובתו, וכי הנכס כבר נמכר למעשה לאחרים. או אז- ממשיך וטוען התובע, הוא פנה לנתבע באופן מיידי, ודרש ממנו להעביר אליו את כל המסמכים המעידים על זכותו של חייט בנכס, וכן את הודעת המשכון אשר אמור היה להירשם על שמו, ואף דרש לדעת, כיצד יכול היה חייט למכור את הנכס הממושכן. בתשובה ענה לו הנתבע, כי משכון כאמור מעולם לא נרשם על ידו, וכי אין בידיו ולו מסמך אחד המעיד על זכויותיו שלח חייט בנכס.
לטענת התובע, הנתבע
התרשל בשמירה על זכויותיו בשני אופנים:
ראשית, בכך שלא בדק היטב את זכויותיו של חייט בנכס ואם אמנם יש לראות בנכס בטוחה טובה וראויה להבטחת ההלוואה אותה נתן לחייט, ו
שנית- בכך שלא טרח למשכן לטובתו את זכויותיו של חייט בנכס, על מנת למנוע מכירת הנכס לאחרים ולאפשר לו לממשו, במקרה שחייט לא יפרע את ההלוואה.
3.
גרסת הנתבע
הנתבע טוען, כי הוא שימש בעריכת ההסכם אך ורק כבא כוחו של חייט, אשר הינו לקוח שלו מימים ימימה, וכי הוא מעולם לא ייצג ו/או התיימר לייצג את התובע בעריכת ההסכם.
מאחר וכלל לא התקיימו יחסי עורך דין לקוח בינו לבין התובע- טוען הנתבע- ממילא לא ייתכן לומר, שהוא התרשל כלפי התובע באי-רישום המשכון, או באי בדיקת טיבה של הבטוחה.
זאת ועוד, לדברי הנתבע,
חייט שכר את שירותיו לצורך עריכת הסכם הלוואה,
ותו לא
! . לדבריו, התובע ומר חייט - אשר היתה ביניהם היכרות קודמת - סיכמו את כל פרטי העסקה ביניהם, שלא בנוכחותו וללא מעורבותו, והוא התבקש רק לנסח עבורם הסכם הלוואה, בלי שהוטלה עליו כל משימה, חובה או פעולה מעבר לעריכת ההסכם.
עוד טוען הנתבע, כי בעת עריכת ההסכם, התובע ידע היטב, שזכויותיו של חייט בנכס היו מכח הסכמי רכישה על פיהם נרשמו לטובת חייט "הערות אזהרה" בלבד, וכי משכון הזכויות לטובת התובע ממילא אמור היה להתבצע רק אחרי שהנכס ישועבד במשכנתא לטובת בנק לאומי (משכנתא באמצעותה התכוון חייט לממן את רכישת הנכס) .
באשר להשתלשלות
שלאחר החתימה על הסכם ההלוואה, טוען הנתבע, כי התובע לא רק שמעולם לא ביקש ממנו לרשום משכון על הנכס, אלא שלמעשה ביקש ממנו להימנע מרישום כלשהו של ההלוואה, מסיבות השמורות עמו. בענין זה טען הנתבע, כי למיטב ידיעתו אחרי ההלוואה ביקש התובע מחייט להשקיע את כספי ההלוואה בעסקה שמר חייט אמור היה לבצע, ולמעשה
ויתר על השבת כספי ההלוואה בהתאם להסכם. בכל מקרה - מטעים הנתבע- התובע מעולם לא פנה אליו בבקשה לרשום משכון על הנכס, וכל ההתנהלות בענין זה נעשתה בין התובע לבין חייט באופן ישיר ועצמאי.
ולבסוף, טוען הנתבע, כי התובע בחר לישון על זכויותיו, והגיש תביעתו נגד חייט רק ביום 03/05/05 , קרי - בחלוף כשבע שנים מהמועד שנקבע בהסכם לפרעון ההלוואה , וגם לאחר שהתובע קיבל פסק דין (במעמד צד אחד) נגד חייט , הוא לא עשה מאומה על מנת לגבות את סכום החוב, ומשכך אין לו להלין אלא על עצמו.
לענין סכום התביעה ( 1,442,573.61 ש"ח המהווה את שוויה הריאלי
של ההלוואה, נכון ליום הגשת התביעה) - טוען הנתבע, כי שווי הבטוחה, בכל מקרה לא עולה על 30,000 $ , ועל -כן גם אילו הנכס היה ממושכן לטובת תובע- הרי שנזקו של התובע לא עלה על הסכום האמור.
4.
דיון והכרעה