ע"פ 4498-14 גרידיש נ' מדינת ישראל

1. מונחת לפני בקשה לעיכוב ביצוע גזר-הדין שהוטל על-ידי בית המשפט המחוזי בבאר שבע (ת"פ 35051-10-11, כב' השופט א' ביתן). במסגרתו הוטלו על המבקש שמונה שנות מאסר בפועל (בניכוי ימי מעצרו), 15 שנות פסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה (בניכוי 39 חודשי פסילה במשך ניהול התיק בבית המשפט המחוזי), 12 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים מיום שחרורו ופיצוי לכל אחת ממשפחות המתלוננים בסך 50,000 ש"ח. המבקש הגיש ערעור לבית משפט זה על הכרעת-הדין ועל גזר-הדין, ולצדו בקשה זו. הבקשה מופנית נגד רכיבי המאסר בפועל והפיצוי הכספי.

כתב האישום

2. כתב האישום ייחס למבקש עבירות של נהיגה בשכרות, הריגה ופציעה. לפי הנטען, ביום 11.3.2011, בשעות הצהריים, נהג המבקש ברכב משא בכביש 40 כשלפניו רכב מסוג מזדה. בכיוון הנגדי נסעה משאית מסוג איסוזו. בשלב מסוים של הנסיעה התקרב המבקש עם רכבו לרכב המזדה שנסע לפניו, סטה ימינה בתוך נתיב הנסיעה ופגע עם הפינה הקדמית-שמאלית שלו בפינה האחורית-ימנית של רכב המזדה. רכב המזדה נדחף שמאלה כתוצאה מהפגיעה וסטה לתוך הנתיב הנגדי. המשאית, שהגיעה ממול, פגעה עם חזיתה בדופן הימנית שלו. כתוצאה מכך נהג המזדה ונוסע שהיה אתו נהרגו במקום, ונהג המשאית ונוסע נוסף נפצעו ואושפזו בבית חולים במשך מספר ימים. בדיקות שנלקחו מהמבקש גילו כי בגופו ריכוז של 10 מ"ג ל-100 מ"ל דם וחומצת חשיש – תוצר חילוף חומרים של החומר הפעיל בסם המסוכן קנביס.

           נטען כי המבקש גרם לתאונה והביא למותם של המנוחים ולפציעתם של נוסעי המשאית עקב נהיגתו הפזיזה. התביעה האשימה את המבקש בנטילת סיכון בלתי סביר לגרימת התוצאה הקטלנית בכך שנהג ברכב ביודעו שהוא שיכור, וביודעו שבנהיגתו כמתואר הוא היה צפוי לגרום תאונה בה יקופחו חיי אדם. מכאן האישום בעבירת ההריגה. כבר אומר כי בניגוד להאשמת המבקש בנהיגה בשכרות, נמנע בית המשפט המחוזי מלקבוע כי המבקש נהג תחת השפעת סמים בזמן התאונה.

הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי

3. מוסכם שהמבקש פגע עם החלק הקדמי-שמאלי של רכבו בחלק האחורי-ימני של רכב המזדה. קו ההגנה העיקרי בו נקט המבקש הוא כי התאונה שאירעה בינו לבין רכב המזדה הייתה בלתי נמנעת מבחינתו, וכי אין לראות בו כאשם לפגיעה שגרמה לאבדן חייהם של המנוחים ופציעת נהג המשאית והיושב לצדו. המבקש העיד במשטרה ובפני בית המשפט המחוזי כי תוך כדי נסיעה הרכב שנסע לפניו – לא רכב המזדה אלא רכב אחר בצבע לבן – סטה ימינה בחדות, ואז ראה "משהו לבן" מתקרב אליו. הוא ניסה לברוח ימינה, ובשלב זה הרגיש פגיעה בחלק השמאלי-קדמי של רכבו שגרמה לרכבו לעוף למעלה ולהתהפך על צדו. המבקש העיד שלא ראה את רכב המזדה. כאשר נודע לו אודות מעורבות רכב המזדה שיער כי הפגיעה ברכבו הייתה של המזדה, כאשר הלה הייתה באמצע ניסיון עקיפה: "יש אפשרות שההשערה הקודמת שלי שהרכב מזדה עקף וכמו שאמרתי קודם יש אפשרות שכאשר חזר מהעקיפה ניסה להיכנס והצד האחורי ימיני של המזדה יפגע בצד השמאלי קדמי שלי". המבקש העיד במשטרה כי "לא זכור לי מצב כזה שאני פגעתי מאחורה. זכור לי אני יודע שאני קיבלתי מכה ברכב ועפתי לצד ימין". בעדותו בפני בית המשפט המחוזי אישר המבקש כי לאורך ההתרחשות הוא לא ראה את רכב המזדה וכלל לא ידע כי בתאונה היה מעורב רכב מסוג מזדה. לדבריו, "פתאום משהו פגע בי משמאל והפך את הרכב שלי על צדו. אינני יודע מה פגע בי".

           בית המשפט המחוזי קיבל כעובדה מוסכמת כי המבקש פגע עם החלק קדמי-שמאלי של רכבו בחלק האחורי-ימני של רכב המזדה. כך קיבל בית המשפט את הממצא, שנקבע על-ידי בוחן התנועה, כי בעת הפגיעה היה רכב המזדה בנתיב הימני ונסע קדימה כשגלגליו מיושרים. מנגד, בית המשפט הסיק מתוך אמרותיו של המבקש כי הלה כלל לא ראה את התרחשות ההתנגשות בין רכבו לבין רכב המזדה. מכאן המשיך בית המשפט וקבע כי "התרחיש לפיו רכב המזדה עקף את רכב ה[מבקש] נדחף לפניו, האט, וגרם ל[מבקש] להתנגש בו, לא יכל להיעלם מעיני ה[מבקש], שכן הוא היה אמור להתרחש אל מול עיניו ממש וה[מבקש] היה אמור להגיב לו". בית המשפט פירט את דעתו באשר להתרחשות:

"נראה לי שההסבר לכך שהנאשם לא ראה את התרחשות התאונה בין רכבו לרכב המזדה, נעוץ בעובדה שעובר להתנגשות הוא נרדם או היה במצב מעורפל שגרם לכך שהוא לא קלט את המציאות כהוויתה ולא הגיב לה כנדרש, ושרק עם פגיעתו ברכב המזדה מאחור הוא "התעורר", ראה את הרכב שלפניו (שקודם לכן היה לפני רכב המזדה ולאחר שהיא נדחפה שמאלה, הוא נהיה לרכב הראשון לפני רכב ה[מבקש]) סוטה ימינה וראה את המשאית נוסעת לעברו כשהארגז שלה מתנדנד" (עמ' 10 להכרעת הדין).

בית המשפט המחוזי דחה את עמדת המומחה מטעם ההגנה, שהציג שתי אפשרויות לאירוע. האפשרות האחת היא כי תוך כדי ניסיון העקיפה של רכב המזדה את רכבו של המבקש פגעה בו המזדהמאחור. הפגיעה גרמה לרכב המזדה לאבד שליטה, ולהתנגש במשאית שנסעה מולו. אפשרות זו תאמה את עדותו של נהג המשאית, שהעיד כי ראה רכב פרטי מתנגש ברכב המשא מאחור. ואולם, בית המשפט קבע כי נהג המשאית טעה בעדותו זו, וכי האפשרות הוכחשה בעדותו של המבקש ואף בממצאי האירוע. אפשרות שנייה היא כי רכב המזדה עקף את רכב המבקש ונכנס לפניו, שם נפגע מאחור על-ידו. בית המשפט דחה אפשרות זו, שלדעתו אינה תואמת את עדותו של המבקש, כאמור לעיל. עוד נקבע כי אפשרות זו אינה מתאימה לעדותו של נהג המשאית, שהעיד בהודעתו הראשונה שלא ראה שום ניסיון עקיפה.

           סוף דבר, בית המשפט המחוזי מצא שיסודות עבירות ההריגה והפציעה שיוחסו למבקש הוכחו כראוי. כך נקבע כי המבקש הודה שהוכחו נגדו עובודת המשכללות עבירת נהיגה בשכרות. לנוכח זאת הרשיע בית המשפט את המבקש בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.