ע"פ 24277-10-14 זמלין נ' מדינת ישראל

1.לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' הנשיאה שולמית דותן) שניתן בת"פ 17899-11-10 (הכרעת דין מיום 14.5.14 וגזר דין מיום 3.9.13). הערעור מופנה הן ביחס להכרעת הדין והן ביחס לגזר הדין.

2.נגד המערער (ואדם נוסף) הוגש ביום 26.10.10 כתב אישום בגדרו הואשם המערער בעבירות הבאות: חבלה ברשלנות, לפי סעיף 341 לחוק העונשין, התשל"ז-1977; אי-גידור משטח העבודה בגובה העולה מעל 2 מטרים – לפי תקנה 9 לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), התשמ"ח-1988, בצירוף סעיף 225 לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], התש"ל-1970; אי מתן אמצעי בטיחות מיוחדים למניעת נפילת אדם – לפי סעיף 168 לתקנות הנ"ל, ובצירוף סעיף 225 לפקודה הנ"ל; ואי-מסירת מידע לעובד בדבר הסיכונים הקיימים במקום העבודה - לפי תקנות 2 ו-15 לתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשנ"ט-1999, והעסקת עובד ללא הדרכת בטיחות – לפי תקנות 10 ו-15 לתקנות הנ"ל.

3.על פי הנטען בכתב האישום, ביום 23.4.06 עסקו המתלונן ושני פועלים נוספים בעבודת פירוק ופינוי תבניות יציקה של קיר בטון באתר בנייה. הדבר נעשה בעת שהמתלונן עמד על-גבי פיגום בגובה של 9 מטרים, אשר לא היה מגודר באותה עת. המתלונן נפל וכתוצאה מכך נגרמו לו שברים במקומות שונים בגוף, והוא נותר עם נכות צמיתה בשיעור 63%. המערער היה במועד האירוע מנהל העבודה המוסמך מטעם החברה הקבלנית שהקימה את אתר הבניה (הקבלן הראשי). הנאשם הנוסף היה מנהל אתר הבניה מטעם קבלן-משנה, שהיה גם מעסיקו של המתלונן. נטען, שהמערער והנאשם הנוסף היו אחראים מכוח תפקידם ומכוח הוראות הבטיחות בעבודה לבטיחותם של המתלונן ויתר העובדים, וברשלנותם גרמו לפציעתו של המתלונן.

4.יצוין, כי עוד טרם מתן תשובת המערער לכתב האישום נטענה על-ידו טענת "הגנה מן הצדק", במסגרתה ביקש להורות על ביטול כתב-האישום שהוגש נגדו מחמת שיהוי בלתי סביר בהגשתו. נטען, שכתב האישום הוגש כ-4.5 שנים ממועד קרות האירוע, וכחצי שנה טרם חלוף תקופת ההתיישנות. בית משפט קמא דחה את הבקשה מהטעם שלא הוכחה פגיעה ממשית בהגנת המערער עקב השיהוי הרב בהגשת כתב האישום, אך התיר את העלאת הטענה שוב בתום שלב הראיות.

5.בתום פרשת התביעה העלה המערער טענת "אין להשיב לאשמה". בית משפט קמא קיבל את הטענה ביחס לעבירה של חבלה ברשלנות בגין אי גידור משטח העבודה, והמערער זוכה מעבירה זו כבר באותו שלב. הטעם לכך הוא, שלא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין נפילתו של המתלונן לבין אי גידור משטח העבודה (החלטה מיום 3.11.13). המשך ההליך נוהל, אפוא, בגין יתר העבירות שבכתב האישום.

6.במסגרת הכרעת-הדין מיום 14.5.14 הורשע המערער בעבירה של אי-גידור משטח העבודה, וזאת כעבירה עצמאית הנפרדת מעבירת החבלה ממנה כבר זוכה. המערער זוכה מחמת הספק מיתר העבירות בהן הואשם בכתב האישום.

7.בגזר-הדין מיום 3.9.14 נדחתה טענת "זוטי דברים" שהעלה המערער. בית משפט קמא ציין בהקשר זה – בהתייחסו לפרשת אריאל (ע"פ 7829/03 מדינת ישראל נ' אריאל הנדסת חשמל רמזורים ובקרה בע"מ, פד"י ס(2) 120 (2005)), אליה הפנה ב"כ המערער, ולפסיקה עוקבת אחריה – שיש לטענת המערער "על מה לסמוך", ואולם קבע, כי בחינת הנסיבות הכלליות של המקרה מושא דיוננו, כמו גם נסיבותיו האישיות של המערער אינה מטה את הכף לטובת זיכויו מעבירה של אי גידור משטח העבודה, וזאת לנוכח מהות העבירה והערכים המוגנים במסגרתה. נקבע, כי אין מדובר בעבירה "טכנית", וכי קיים אינטרס ציבורי בהעמדה לדין של מבצע עבירה זו. בית משפט קמא גם לא מצא שיש ביתר הנסיבות עליהן הצביע המערער (חלוף הזמן; מחדלי חקירה; והיעדר עבר פלילי) כדי לשנות ממסקנה זו, ואף ציין כי דווקא בתחום עיסוקו של המערער כמנהל עבודה יש כדי לשוות חומרה יתירה לעבירה. בית משפט קמא דחה גם את טענתו החלופית של המערער לביטול הרשעתו בהתאם לעקרונות פרשת כתב (ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337 (1997)) ולאמות-המידה המקלות כאשר מדובר בעבירות אסדרתיות מסוג אחריות קפידה (רע"פ 3515/12 מדינת ישראל נ' שבתאי (10.9.2013)). בהקשר זה ציין בית משפט קמא, כי המערער לא הוכיח – ואף לא טען – שהותרת הרשעתו על כנה תסב לו נזק מקצועי או תעסוקתי, וכי למעשה המערער ממשיך לעסוק בתחום הבנייה, כך שפרנסתו לא נפגעה. עוד ציין בית משפט קמא, כי הגם שמדובר בעבירה מסוג אחריות קפידה, הרי שמידת חומרתה גבוהה, וזאת נוכח התרשמותו של בית משפט קמא כי בענייננו לא הייתה במתחם העבודה הקפדה על כללי הבטיחות בגידור משטח העבודה עליו עמדו עובדים אחדים בו זמנית. בסיכומו של דבר גזר בית משפט קמא על המערער קנס בסך 5,000 ₪; והתחייבות על-סך 10,000 ₪ להימנע מביצוע עבירה בה הורשע למשך תקופה של 3 שנים.

8.במסגרת הערעור שלפנינו עותר ב"כ המערער לזכות את המערער מהעבירה בה הורשע, וזאת מחמת "זוטי דברים". לחלופין, עותר ב"כ המערער לביטול ההרשעה. בהתייחס לטענת "זוטי הדברים" נטען, כי שגה בית משפט קמא באופן היישום של פרשת אריאל בנסיבות העניין. בהקשר זה נטען, כי המערער זוכּה מכל העבירות העיקריות והחמורות שיוחסו לו; כי אילו היה מדובר מלכתחילה בעבירה יחידה של אי-גידור משטח העבודה, הרי שיש להניח כי כלל לא היה מוגש כתב האישום מלכתחילה; וכי מדובר בתקופה קצרה מאוד (מספר שעות ועד מספר ימים) בה משטח העבודה לא היה מגודר. עוד נטען, כי נסיבות נוספות (מחדלי חקירה; השיהוי בהגשת כתב האישום וחלוף הזמן מאז האירוע ועד לפסק-הדין; והעובדה שמדובר באדם נורמטיבי ללא עבר פלילי) מקטינות את האינטרס הציבורי שבהותרת ההרשעה על-כנה. אשר לטענה החלופית לביטול ההרשעה, נטען, כי שגה בית משפט קמא בכך שקבע כי לא הוכח שהותרת ההרשעה תסב למערער נזק מקצועי או תעסוקתי. בהקשר זה נטען, כי אף אם ההרשעה לא תגרום לפיטוריו המידיים של המערער, הרי שבעצם הרשעתו טמון נזק תדמיתי בלתי הפיך, בייחוד נוכח מקצועו ותפקידו כמהנדס ומנהל פרוייקטים גדולים וחשובים, דבר העלול לפגוע בקידומו בעתיד. עוד נטען בעניין זה, כי בסופו של יום המערער הורשע בעבירה של אי גידור משטח עבודה שהיא עבירה מסוג "אחריות קפידה" אשר אינה דורשת הוכחת יסוד נפשי. במצב דברים זה נטען, כי היה מקום להחיל את הלכת "כתב" בצורה גמישה יותר, כעולה גם מפסיקה עדכנית של בית המשפט העליון, ולא באופן דווקני ומצמצם כפי שנעשה על ידי בית משפט קמא, לפי הטענה.

9.המשיבה טוענת מנגד, כי אין מקום להתערבותה של ערכאת הערעור בפסק דינו של בית משפט קמא, על שני ראשיו, והיא סומכת ידיה על ההנמקות המפורטות שבהכרעת הדין ובגזר הדין.