ע"א 8166/11 חברת אלי ראובן בנייה והשקעות בע"מ (בפירוק) נ' נ. אלה ובניו חברה קבלנית לבניין (1972) בע"מ ואח'

הנשיא (בדימ') א' גרוניס:

1. ערעור זה הינו חוליה נוספת בהתדיינות משפטית מתמשכת בין בעלי הדין, הנכנסים ויוצאים בשערי בית המשפט על ערכאותיו השונות, לרבות בית משפט זה. הערעור נסב על מחיקתה ביום 10.4.2011 של תביעה שהגישה המערערת לבית המשפט המחוזי בירושלים בת"א 47424-11-10. התביעה נמחקה בשל כך שלא שולמה האגרה בתיק. בפועל, מופנה הערעור נגד החלטה קודמת של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט ד' מינץ) מיום 23.2.2011, שדחה את בקשתה של המערערת לפטור מתשלום אגרה. מכאן, שעניינו של הערעור אינו בטרקלין התביעה אלא בפרוזדור שלפניו, קרי - בשאלות הנוגעות להליך הפטור מתשלום אגרת המשפט.

העובדות וההליכים

2. תחילת הפרשה לפני למעלה מ-15 שנים. בשנת 2000 הגישה המערערת לבית המשפט המחוזי בירושלים תביעה כספית נגד המשיבים 4-1 (להלן –המשיבים) בסכום של שמונה מיליון ש"ח (ת"א 2170/00; להלן – התביעה הראשונה). המערערת שילמה את אגרת המשפט במלואה. אלו הן העובדות הדרושות להבנת הסכסוך, בקצרה: המערערת רכשה זכויות לגבי מקרקעין ברמת בית-שמש. במטרה לבנות על המקרקעין פרויקט למגורים ושטח למסחר התקשרה המערערת עם המשיבה 1, חברה העוסקת בביצוע עבודות בניין בקבלנות (להלן – המשיבה). המערערת חתמה עם המשיבה על שני הסכמים, לאחר משא-ומתן שניהלה עם מנהלי המשיבה ובעלי השליטה בה, המשיבים 4-2. לטענת המערערת, במסגרת המגעים הוצגה המשיבה כחברה איתנה וכגוף כלכלי אדיר עוצמה, שביצוע הפרויקט אינו מהווה עבורה כל בעיה. לדברי המערערת, מצג זה ומצגים אחרים לגבי קצב התקדמות העבודות התבררו ככוזבים, שכן המשיבה כשלה בביצוע הפרויקט. המערערת טוענת, כי בשלב מסוים נטשה המשיבה את האתר והפסיקה את ביצוע הפרויקט כליל, דבר שלטענתה, הסב לה נזקים כספיים כבדים. זאת, כתוצאה מכך שהמערערת נאלצה לבוא בנעלי המשיבה ולהשלים את הפרויקט בכוחות עצמה, כמו גם לפצות את רוכשי הדירות בגין הפיגור בסיום הבנייה.

3. התביעה הראשונה התבררה במשך מספר שנים עד אשר נמחקה בשנת 2005 על ידי בית המשפט המחוזי (כבוד השופט י' שפירא). זאת, בשל כך ששיק של המערערת שהיה מיועד לתשלום שכרו של אחד המומחים, חולל. בשנת 2009 הגישה המערערת לבית המשפט המחוזי בירושלים תביעה חדשה נגד המשיבים, זהה לתביעה הראשונה (ת"א 3291/09; להלן – התביעה השנייה). להשלמת התמונה יצוין, כי בין לבין נקלעה המערערת לקשיים כלכליים. ביום 14.9.2008 ניתן לגביה צו פירוק בגדרי פש"ר (מחוזי י-ם) 4116/07, והמשיב 5 נתמנה כמפרקהּ (להלן – המפרק). המפרק הציב מספר תנאים לצורך הסכמתו להגשת התביעה השנייה בשם החברה, כנדרש לפי סעיף 307(א)(1) לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 (להלן – פקודת החברות). המפרק עמד על כך שקופת הפירוק לא תישא בהוצאה כלשהי, לרבות תשלום האגרה, וכי בא-כוח המערערת יודיע מי יישא בהוצאות. כן דרש המפרק, כי אם תזכה המערערת בתביעה יופקדו הכספים בקופת הפירוק. מסתבר, כי בא-כוח המערערת דאז הסכים לתנאים האמורים, והודיע לבית המשפט של פירוק כי אלי ראובן, בעל השליטה במערערת, יישא בכל ההוצאות. כאן יוער, כי אלי ראובן שלט במערערת באמצעות חברה אחרת המצויה בשליטתו – ארי כוח חברה לבניה והשקעות בע"מ (להלן – חברת ארי כוח).

4. עם הגשת התביעה השנייה הגישה המערערת בקשה לפטור מתשלום אגרת המשפט. בקשת הפטור נשענה על שני אדנים: האחד, העובדה שהמערערת היא חברה בפירוק; והאחר, כי מדובר בתביעה זהה לתביעה קודמת (היא התביעה הראשונה) שנמחקה, ועל כן אין הצדקה לחייב שנית את המערערת בתשלום האגרה (להלן – בקשת הפטור המקורית). ביום 21.7.2009 דחה רשם בית המשפט המחוזי (כבוד הרשם ר' כרמל) את הבקשה לפטור מאגרה בהיותה "סתמית וכוללנית". הרשם הדגיש, כי לא הובא כל פירוט לגבי יכולתה הכלכלית של המערערת או של בעלי המניות בה לשאת בתשלום האגרה, ולא הוצג בסיס לקיומה של עילת תביעה. המערערת הגישה "בקשה לעיון חוזר" בהחלטת הרשם, במסגרתה ביקשה להוסיף את המסמכים הנדרשים לצורך פירוט חוסר יכולתה הכלכלית וביסוס תביעתה. המערערת אף פירטה מדוע בשל מצבו הכלכלי של אלי ראובן, בעל השליטה בה, אין לו אפשרות לשאת בתשלום האגרה. בהחלטה מיום 15.9.2009 קבע רשם בית המשפט, כי "לאחר עיון בבקשה (שבחלקה, לפחות, הנה בקשה חדשה, ולאו דווקא לעיון חוזר), ולאחר עיון בתגובה, איני מוצא מקום לסטות מההחלטה מיום 21/7/09, שכן אין בנימוקים שהובאו משום בסיס לכך". כן קבע הרשם, כי אם לא תשולם האגרה בפרק הזמן שנקבע בהחלטה, התביעה תימחק.

5. על החלטת הרשם בבקשה לעיון חוזר הגישה המערערת ערעור לבית המשפט המחוזי (ע"א (מחוזי י-ם) 3448/09). המערערת טענה כי לא פירטה בבקשת הפטור המקורית את מצבה הכלכלי מאחר שהייתה משוכנעת שהבקשה תתקבל, לאור העובדה שהאגרה בגין התביעה הראשונה שולמה במלואה. ביום 10.11.2009 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופט י' ענבר) את הערעור, בציינו כי "בקשתה של המערערת לא הצדיקה עיון חוזר, שכן אין לאפשר לבעל דין, שבקשתו לפטור מאגרה או מעירבון נדחתה, לחזור ולעתור שנית לפטור מאותם נימוקים עצמם ואף לא מנימוקים שלא הייתה מניעה מלהעלותם מלכתחילה".

6. המערערת לא אמרה נואש והגישה בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (רע"א 59/10). המערערת טענה, כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי מונע ממנה לממש את זכות הגישה לערכאות וחורץ את גורל התובענה כולה. בהחלטה מיום 15.7.2010 דחה בית המשפט העליון (השופט י' דנציגר) את בקשת רשות הערעור. נקבע, כי העובדות המצדיקות, לטענת המערערת, את מתן הפטור מאגרה היו ידועות לה עוד במועד הגשת בקשתה הראשונה, ולפיכך אין למערערת אלא להלין על עצמה שבקשתה המקורית לא כללה את כל נימוקיה. כן צוין, כי אין לקבל את טענת המערערת כי משמעות הדברים היא סגירת דלתות בית המשפט בפניה. זאת, בייחוד לאור הצהרתו של אלי ראובן, כי בכוונתו לשאת בהוצאות תשלום האגרה על מנת לאפשר את הגשת התביעה, גם אם תידחה בקשת רשות הערעור (פיסקה 6 סיפה להחלטה). להשלמת התמונה יצוין, כי בין לבין נמחקה התביעה השנייה לפי החלטה של בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ד' מינץ) מיום 2.5.2010. זאת, לאחר שלא שולמה האגרה בתיק. עם זאת, בית המשפט המחוזי ציין בהחלטה נוספת מיום 12.5.2010, כי "גם אם הבר"ע [רע"א 59/10 הנ"ל – א' ג'] תידחה, ופסק הדין [בע"א 3448/09 הנ"ל – א' ג'] יעמוד על כנו לאורך ימים, הדבר אינו מונע מהמבקשת [המערערת – א' ג'] להגיש תובענה חדשה במגבלות הדין".