ע"א 68124-10-13 שרייבר נ' הראל חברה לביטוח בע"מ

השופטת יהודית שבח:

ערעורים הדדיים על פסק דינו של בית משפט השלום בת"א-יפו מיום 16.9.13 (כבוד השופטת אושרי פרוסט פרנקל) בתיק ה"פ 4319-09-12 בו נקבע כי "יש לשלם למבקש פיצוי בגין אובדן כושר עבודה עד גיל 70".

רקע רלבנטי

ביום 23.11.93, בהיותו בן 46, חתם המערער בע"א 68124-10-13 (להלן – שרייבר), על "בקשה להצעה לביטוח חיים" (להלן – ההצעה) שהופנתה לציון חברה לביטוח בע"מ (להלן – ציון), בה ביקש לערוך לו את הביטוחים הבאים: פוליסת "עדי תגמולים לעצמאים", ביטוח מוות מתאונה ללא איבוד איברים, נספח שחרור מפרמיה, וכן נספח "חיונית". לימים נרכשה ציון על ידי הראל חברה לביטוח בע"מ, והיא המערערת בע"א 13765-11-13 (להלן – הראל) ובאה בנעליה.

בחודש ינואר 1994 הנפיקה ציון לשרייבר פוליסת ביטוח חיים עדי תגמולים לעצמאים (להלן – עדי), שתוקפה לפי האמור בה הינו עד 01/2018. לפוליסת עדי צורף ביטוח נוסף מסוג "חיונית, נספח מס' 73, ביטוח נוסף לתשלום פיצוי חודשי ולשחרור מתשלום פרמיות" (להלן – חיונית), המורכבת מג'קט (להלן- הג'קט או הפוליסה), ומרשימה (להלן- הרשימה), שהוראותיהם הן נושא הדיון בשני הערעורים שלפנינו.

שרייבר, מהנדס תעשייה וניהול בעל תואר ראשון בכלכלה ותואר שני במנהל עסקים, בעל עסק עצמאי המתמחה בהטמעת המחשב, שילם את הפרמיות במועדן וקיווה לטוב. בשנת 2000, בעקבות אירוע טרגי, איבד שרייבר את כושרו להשתכר, ולמן אותו מועד שילמה לו הראל תגמולי ביטוח בגין אובדן כושר עבודה מלא. אלא שבשנת 2012 ציינה על גבי אישור התשלום כי כאשר יגיע לגיל 65 יפוג הכיסוי הביטוחי לאובדן כושר העבודה, שמשמעו הלכה למעשה הינו הפסקת תשלום התגמולים. כן הודיעה כי הכיסוי ישתנה החל ממועד זה בהתאם לנספח הביטוח הסיעודי.

התביעה

שרייבר סבר כי לאור מסמכי הביטוח שברשותו, על הפיצוי בגין אובדן כושר העבודה להשתלם לו במשך כל ימי חייו, ומשכך הגיש לבית משפט קמא תובענה על דרך המרצת פתיחה בה עתר לפסק דין הצהרתי שיכריז כי תוקף ביטוח אובדן כושר העבודה שלו בהתאם לנספח חיונית - הינו למשך כל ימי חייו, ולא רק עד גיל 65.

פסק הדין בבית משפט קמא

בית משפט קמא שמע את עדותו של שרייבר, וכן את עדותו של יצחק בסון, מנהל אגף ביטוח חיים אצל הראל. לאחר שדחה את טענת ההתיישנות שהועלתה ע"י הראל, בחן בית משפט קמא את תוכנו של ביטוח חיונית, על הג'קט והרשימה שבו, וקבע כי "תוקפו של ביטוח אובדן כושר העבודה, על פי נספח חיונית הינו שונה בכל אחד מהטפסים", וכי "מחלק ממסמכי הפוליסה ניתן להבין, שבוודאי, שעד גיל 70, יש למבקש כיסוי ביטוחי לאובדן כושר עבודה, כך שגם אילו קרא המבקש ועיין בפוליסה, יכול היה להבין, מחלק ממסמכיה, שהכיסוי הביטוחי הינו עד גיל 70".

בית משפט קמא סבר כי קיימת "סתירה ו/או אי בהירות משמעותית לעניין גיל הביטוח במסמכי המשיבה", וכי "הציפייה המירבית שיכולה הייתה להיות למבקש הינה שפיצויי הביטוח ישולמו לו עד גיל 70". כפועל יוצא הורה בית משפט קמא כי "יש לשלם למבקש פיצוי בגין אובדן כושר עבודה עד גיל 70".

שני בעלי הדין לא השלימו עם תוצאת פסק הדין והגישו את שני הערעורים שלפנינו.

טענות הראל

הראל מלינה על שבית משפט קמא לא דחה את התביעה מחמת התיישנות, מששרייבר הגיש את תביעתו רק בחודש ספטמבר 2012, הגם שחוזה הביטוח נכרת בשנת 1994, והגם שהוכח כי קיבל את הפוליסה עם הנפקתה. עוד קובלת הראל על כי בית משפט קמא הורה לה לשלם לשרייבר פיצויים בגין אובדן כושר עבודה עד גיל 70, משאת הזכאות לכך יש להוכיח מעת לעת בראיות המתאימות, כולל חוות דעת רפואית.

לגופו של עניין ולעיקרו, יוצאת הראל חוצץ נגד מסקנת בית משפט קמא לפיה יש להתבונן על מסמכי הביטוח ככאלו המקנים לשרייבר ביטוח אובדן כושר עבודה עד גיל 70, למרות ההיגדים המפורשים שבנספח חיונית המגבילים את תקופת הפיצוי בגין כך עד לגיל 65 שנה, ולמרות שבעת עריכת הביטוח לא ניתן היה לרכוש פוליסה שכזו.

נטען כי המוצר שהתבקש ע"י שרייבר בהצעתו, בנוסף לעדי, לא היה ביטוח אובדן כושר עבודה, כי אם ביטוח חיונית כמוצר שלם, המנוסח בצורה פשוטה וברורה ואינו מצריך פרשנות או היזקקות לכלל הציפיות. לפי האמור בו, נספח חיונית נחלק לשני חלקים המשתרעים על פני שתי תקופות: האחד – פיצוי בגין אובדן כושר עבודה לתקופה החל מתום תקופת חודשי ההמתנה ועד גיל 65; והשני – ביטוח סיעודי, לתקופה החל מגיל 65 או בהינתן מצב סיעודי קודם לכן, ועד תום תוחלת חייו של המבוטח. לגישתה, הרשימה לא שינתה מאומה מהאמור בפוליסה, אלא רק הבהירה כי הגם שמחמת אילוצים טכניים צוין בעמוד הראשון שבה כי תוקפו של נספח חיונית הינו עד 01/18 בלבד, בהתאמה למועד הנקוב בביטוח הראשי עדי, הרי תוקפו הינו למשך כל ימי המבוטח, כפי האמור בפוליסה עצמה.