ע"א 5931-06, 2038-09 חטאב חסיין ואח' נ' כהן ואח'

הנשיא (בדימ') א' גרוניס:

1. הערעורים שלפנינו מתמקדים בשאלה האם נכסים במזרח ירושלים שבעלי הזכויות בהם הינם תושבי אזור יהודה ושומרון (להלן – איו"ש) מהווים נכסים "נפקדים", כמובנם בחוק נכסי נפקדים, התש"י-1950 (להלן – חוק נכסי נפקדים או החוק).

           שאלה זו התעוררה בארבעה תיקים שהדיון בהם אוחד (ע"א 5931/06, ע"א 2250/06, ע"א 6580/07 וע"א 2038/09). בית משפט זה קיים מספר לא מבוטל של דיונים בערעורים. במהלך בירור הערעורים נעשו ניסיונות שונים להביא לפתרון המחלוקות בין בעלי הדין. בשניים מבין הערעורים אכן התייתר הצורך בהכרעה של בית המשפט. כך, ביום 13.2.2014 נמחק הערעור בע"א 2250/06 (האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' דקאק נוהה), לאחר שבעלי הדין הגיעו להסכם פשרה לו ניתן תוקף של פסק דין. הערעור בע"א 6580/07 (האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' עזבון אבו זהרייה) נדחה ביום 10.9.2013, לאחר שהמערער הודיע כי הוא חוזר בו מן הערעור. עתה הגיעה שעת ההכרעה בשני הערעורים שנותרו – ע"א 2038/09 וע"א 5931/06.

רקע והשתלשלות האירועים

2. הערעורים שלפנינו נוגעים לנכסים המצויים במזרח ירושלים שבעליהם היו תושבי איו"ש ואשר נקבע לגביהם כי הם "נכסים נפקדים".

ע"א 5931/06

3. ע"א 5931/06 עניינו מקרקעין בהיקף של למעלה מ-20 דונם, שעליהם נטועים עצי פרי, המצויים בבית צפאפא (חלקה 34 בגוש 30277) (להלן – נכס 1). בעקבות מלחמת ששת הימים נכלל הנכס בשטח שהוחל עליו ביום 28.6.1967 המשפט, השיפוט והמינהל של מדינת ישראל, לפי צו סדרי השלטון והמשפט (מס' 1), התשכ"ז-1967 (להלן – צו מס' 1). מחצית הזכויות בנכס הייתה רשומה במרשם המקרקעין הירדני על שם תושב בית ג'אלה, שמכר אותן, בראשית שנות ה-70' של המאה שעברה, ליהודים אזרחי ישראל (להלן – הרוכשים היהודים). זכויותיהם של הרוכשים היהודים נרשמו בלשכת רישום המקרקעין בשנים 1972 ו-1974. המחצית הנותרת של הזכויות בנכס הייתה בבעלות המערערים 5-3, תושבי בית ג'אלה, ובני משפחתם (להלן – משפחת אלערג'א). בשנת 1973 נמכרו מרבית זכויותיה של משפחת אלערג'א בנכס (למעט זכויותיו של אחד מבניה, שהיו בידיו 1/14 מהחלקה ואשר אינו צד לערעור דנא). בתום שרשרת עיסקאות, הגיעו הזכויות לידי המערערים 2-1, שהם תושבי בית צפאפא. פניותיהם לרישום הנכס במרשם המקרקעין סורבו בנימוק שעליהם לפנות לאפוטרופוס לנכסי נפקדים (להלן – האפוטרופוס). בשנת 1996 הודיע להם האפוטרופוס כי לא ישחרר את הנכס.

4. המערערים הגישו לבית המשפט המחוזי בירושלים תביעה לסעד הצהרתי שלפיו נכס 1 אינו נכס נפקד ולחלופין, כי האפוטרופוס מחויב לשחררו (ת"א 6044/04, כבוד השופט ר' כרמל). בפסק הדין מיום 9.5.2006 נדחתה התביעה ונקבע כי מדובר בנכס נפקד. בית המשפט פסק כי נכסיהם של תושבי איו"ש במזרח ירושלים הם נכסים נפקדים, אף שמדובר בנפקדות שהיא "טכנית" באופייה. מכאן, שבין אם בעליו של נכס 1 התגוררו במועד הרלוונטי במצרים (כפי שנטען לגבי חלק מבני משפחת אלערג'א) ובין אם היו תושבי בית ג'אלה, הרי שהם "נפקדים". לפיכך, הוקנו הזכויות בנכס 1 לאפוטרופוס ונקבע כי כל עסקה שנערכה בו על ידי המערערים 5-3 לאחר יום 28.6.1967 (שאז הפך ל"נכס נפקד"), היא חסרת תוקף. בית המשפט דחה את טענת המערערים בדבר הפלייה לעומת הרוכשים היהודים, שזכויותיהם בנכס נרשמו על שמם. לדעת בית המשפט, עצם רישום הזכויות אין משמעותו כי הרישום נעשה כדין והדבר אינו יכול להוות "מנוף לביצועה של טעות נוספת בדרך של רישום נוסף שלא כדין" (פיסקה 13 לפסק הדין). בנוסף, הסתייג בית המשפט המחוזי מפסק הדין בה"פ (מחוזי – ירושלים) 3080/04 דקאק נ' יורשי המנוחה נעמה עטיה עדווי נג'אר (23.1.2006, כבוד השופט ב' אוקון; להלן – עניין דקאק), ממנו עולה כי תושבי איו"ש אינם בגדר "נפקדים" לפי סעיף 1(ב)(1)(II) לחוק. לעניין דקאק נתייחס עוד בהמשך (על פסק הדין בעניין דקאק הוגש הערעור בע"א 2250/06, הנזכר בפיסקה 1 לעיל). על פסק הדין בת"א 6044/04 הוגש הערעור הראשון שלפנינו (ע"א 5931/06).

5. להשלמת התמונה יצוין, כי בעניינו של נכס 1 התנהלו הליכים משפטיים נוספים. זאת, בעקבות מחיקת זכויותיהם של בני משפחת אלערג'א ממרשם המקרקעין, לפי פסק דין שניתן בהעדר הגנה, לבקשת המשיב 1 (ת"א (שלום – ירושלים) 21351/95, כבוד השופט י' צור, פסק דין חלקי מיום 31.1.1996). זכויות המשיב 1 בנכס נמכרו בהמשך למשיבים 7-3. המערערים הגישו תביעות לביטול פסק הדין האמור ולסעד הצהרתי שלפיו הם בעלי הנכס (ת"א (שלום – ירושלים) 10386/96, כבוד השופט ר' שמיע); ת"א (מחוזי – ירושלים) 1264/97, כבוד השופט ב' אוקון, התביעה נמחקה ביום 23.3.2003). האפוטרופוס, מצידו, הגיש תביעה לסעד הצהרתי שלפיו זכויות משפחת אלערג'א בנכס 1 הן בבחינת נכס נפקד ולכן העיסקאות שנעשו בחלקה בנכס בטלות (ת"א (מחוזי – ירושלים) 1504/96, כבוד השופטת א' פרוקצ'יה. התביעה נדחתה בעקבות הסדר פשרה שגובש בין האפוטרופוס לבין המשיבים 7-1 ואושר על ידי בית המשפט ביום 5.3.2002). יצוין, כי בהליך האחרון הצטרפו בתחילה המערערים לעמדת האפוטרופוס, לרבות לטענה כי הנכס נפקד, אך לאחר מכן חזרו בהם מטענה זו, באישור בית המשפט. עוד נוסיף כי למרבה הצער, בתקופה שבה מתבררים ההליכים, הלכו לעולמם המערערים 1, 3 ו-4.

ע"א 2038/09

6. ע"א 2038/09 עניינו מקרקעין בשטח של 3.4 דונם באבו דיס (להלן – נכס 2), שעליו מבנה מגורים, אשר הוסב בשנת 1964 לבית מלון, הידוע כ"מלון קליף" (להלן – המלון). הנכס מצוי בשטח שעליו הוחל בשנת 1967 המשפט, השיפוט והמינהל של מדינת ישראל. בעליו המקורי (להלן – המנוח) היה תושב אבו דיס ואזרח ירדן. המערערים הינם בעלי הזכויות בנכס מכוח ירושה ומכוח הדין. ביום 24.7.2003 הוציא האפוטרופוס תעודת נפקדות, לפי סעיף 30 לחוק, לגבי נכס 2. בעקבות זאת, הגישו המערערים לבית המשפט המחוזי בירושלים תביעה למתן סעד הצהרתי, שלפיו הנכס אינו "נכס נפקד". לחלופין, ביקשו כי הנכס ישוחרר ולחלופי חלופין, ביקשו כי ייקבע שתעודת הנפקדות שהוצאה לגביו תוכרז בטלה (ת"א 6161/04, כבוד השופט י' ענבר). יצוין, כי בתחילה נחלקו הצדדים בשאלת הימצאו של הנכס בתחום ישראל, אך במסגרת ההליך הוסכם ביניהם כי הנכס מצוי בשטח ישראל החל משנת 1967. התביעה נדחתה ביום 2.10.2008. נפסק כי במועד הקובע התגורר המנוח באיו"ש, היינו מחוץ לשטח ישראל, במרחק של כ-300 מטר מהמלון, ולא היה תושב מזרח ירושלים. משכך, נקבע כי הנכס "נפקד", הן לפי הוראת סעיף 1(ב)(1)(I) לחוק (משום שהמנוח היה אזרח ירדן) הן מכוחו של סעיף 1(ב)(1)(II) לחוק (בהיותו תושב איו"ש) (הסעיף מצוטט בפיסקה 13 להלן). בית המשפט הסתייג מהפרשנות שנקבעה בעניין דקאק, לפיה החוק אינו חל על נכסיהם של תושבי איו"ש במזרח ירושלים. לשיטתו, יש ליתן משקל לקשיים הכרוכים בהתייחסות לתושבי איו"ש כאל "נפקדים" בבואה של הרשות להפעיל את החוק, אך לא במישור תחולתו. בנוסף, צוין כי הטענות בדבר אופן פעולת האפוטרופוס לפי החוק אינן בסמכות בית המשפט המחוזי כי אם בסמכות בית המשפט הגבוה לצדק. כמו כן נדחתה טענת המערערים כי האפוטרופוס מנוע מלהפעיל סמכויותיו בשל מצג שיצרה המדינה שלפיו הנכס אינו נמצא בישראל, מה שהוביל לשינוי מצבם לרעה. על פסק הדין בת"א 6161/04 הוגש הערעור השני שלפנינו (ע"א 2038/09).