עובדיה נ' אכד

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בנתניה (כב' השופטת ג' אוסי שרעבי), מיום 29.9.2016 (ת"א (נת') 30856-11-13), בו דחה בית המשפט תביעה לשכר טרחת עו"ד שהגיש המערער נגד המשיבה.

רקע

1. ביום 21.9.2004 התקשרו בעלי הדין בהסכם, הנושא כותרת "הסכם שכר טרחה" ("ההסכם" או "הסכם שכר הטרחה"). בסעיף 1 בהסכם ביקשה המשיבה מהמערער "לתבוע את זכויותי הכספיות והאחרות מאת קרן הגמלאות של אגד בגין הפנסיה המגיעה לי כידועה בציבור של המנוח עמי אבנור ז"ל" ("המנוח"). המשיבה טענה, כי הייתה הידועה בציבור של המנוח שעמו חייתה במשק בית משותף במשך חמש השנים האחרונות לחייו, וכתוצאה מכך קמה לה זכות לקבל פנסיה מ"אגד", שהמנוח היה חבר בה (האבחנה בין האגודה השיתופית אגד לבין קרן הגמלאות אינה חשובה לענייננו). ההסכם כלל הוראות אחדות באשר להתחייבות המשיבה לתשלום שכר טרחתו והוצאותיו של המערער. ההוראה המרכזית נמצאת בסעיף 2 שבהסכם, בו התחייבה המשיבה לשלם את שכר טרחתו של המערער בשיעור של 35% בצירוף מע"מ "מכל סכום כספי שאזכה לו ...". פירושה של הוראה זו הוא שעמד במרכז המחלוקת בבית משפט קמא, ומובא עתה לפנינו. מחלוקת נוספת קמה באשר לסבירותו של שיעור שכר הטרחה.

2. בחודש ינואר 2005, חודשים אחדים לאחר כריתת הסכם שכר הטרחה, הגיש המערער תובענה נגד "אגד" לבית המשפט המחוזי בתל אביב (ה"פ 209/05), להכרה בזכותה של המשיבה לקבל קצבת שארים מאגד החל ממועד פטירתו של המנוח. התובענה הוגשה כארבע שנים לאחר פטירת המנוח, והסתיימה שש שנים לאחר מכן, כאשר ביום 1.2.2011 אישר בית המשפט הסכם פשרה ("הסכם הפשרה") אליו הגיעו בעלי הדין שם, המשיבה ואגד. בהסכם הפשרה הסכימה אגד להכיר במעמדה של המשיבה כידועה בציבור של המנוח ובזכותה לקצבת שארים, והמשיבה הסכימה לוותר על זכותה לקצבת השארים בגין ארבע השנים שחלפו בין מועד פטירת המנוח לבין מועד הגשת התובענה. בהסכם הפשרה התחייבה אגד לשלם את הסכום הכולל של הקצבאות שהייתה המשיבה זכאית להן בגין תקופת שש השנים שמיום הגשת התובענה ועד למועד מתן פסק הדין ("תקופת העבר"), וכן להוסיף ולשלם תשלומים חודשיים לאריכות ימיה ושנותיה של המשיבה, בסכום של כ- 4,666 ₪. עוד נקבע בהסכם הפשרה, כי מתוך התשלום שקיבלה על עצמה אגד לשלם בגין תקופת העבר, היא תשלם ישירות למערער את שכר טרחתו האמור בהסכם שכר הטרחה, בשיעור של 35% בצירוף מע"מ מהסכום שהתחייבה אגד לשלם למשיבה בגין תקופת העבר. אגד שילמה אפוא למשיבה סכום של 185,004 ₪ ולמערער סכום של 126,449 ₪.

3. כאן אולי המקום להביא את מלוא נוסחה של הוראת הסכם שכר הטרחה (ס' 2 הימנו) העוסקת בשיעור שכר טרחתו של המערער. בהוראה זו אישרה והסכימה המשיבה כדלקמן: "אין ביכולתי לשלם כיום שכר טירחה כל שהוא על חשבון תביעה זו, לפיכך אני מציעה לשלם את שכר הטירחה על פי התוצאות בסיום התביעה. וכך אני מתחייבת כי עבור ניהול תביעה זו אני אשלם לעו"ד עובדיה סך של 35% + מע"מ מכל סכום כספי שאזכה לו, וכן מכל זכות שאזכה לה בשווה כסף מאת קרן הגמלאות, או מאגד.".

4. בבית משפט קמא תבע המערער מן המשיבה, בסדר דין מקוצר, את תשלום שכר טרחתו, בסכום של 79,220 ₪, בגין תשלומי הקצבה שקיבלה מאגד בתקופה של 34 חודשים שתחילתה ב- 1.2.2011, מועד מתן פסק הדין שאישר את הסכם הפשרה, וסיומה בחודש נובמבר 2013, עם הגשתה של תביעת המערער לבית משפט קמא. טענת המערער הייתה, כי מכוח הסכם שכר הטרחה קמה לו זכות לתשלום שכר טרחתו, בשיעור של 35% בצירוף מע"מ, מכל תשלום ותשלום שקיבלה המשיבה בתקופה זו ושתקבל בעתיד. עם זאת, המערער הגביל את התביעה, שהגיש כאמור בסדר דין מקוצר, לתשלום בגין תקופת 34 החודשים האמורה.

5. המשיבה כפרה בתביעה וטענה כי התחייבותה לתשלום שכר טרחה חלה רק על התשלום בגין תקופת העבר, הא ותו לא. עוד טענה המשיבה נגד שיעור שכר הטרחה, העולה בצירוף מע"מ לקרוב ל - 41 אחוזים מהקצבה, ויוצר מעין שותפות של המערער בתשלומי הקצבה שהיא זכאית להם לכל ימי חייה. המשיבה גרסה, כי לראשונה הבינה שהמערער סבור שעליה לשלם לו שכר טרחה בגין הקצבאות השוטפות שקיבלה ושתקבל בעתיד, רק סמוך לפני כריתת הסכם הפשרה עם "אגד". לשיטתה, המערער החתים אותה על הסכם שכר הטרחה בלי שהסביר לה את משמעותו המדויקת, ולוּ היה מסביר לה מראש כי הוא "שותפהּ" לקצבאות עד 120 שנותיה, בשיעור כולל מע"מ של כ – 41%, היא לא הייתה חותמת על ההסכם. עוד טענה, כי המערער ניצל את חוסר ניסיונה, חוסר הבנתה ואופיה הנוח ונקט בניסוח מעורפל וכללי בהסכם שכר הטרחה.

   פסק הדין נושא הערעור

6. לפני בית משפט קמא העידו בעלי הדין עצמם, וכן עו"ד תהילה יאיר הלוי שעבדה במשרד המערער והעידה מטעמו, ובנה של המשיבה שהעיד מטעמה. עו"ד הלוי שאליה פנתה המשיבה לייעוץ, היא שהביאתה למשרדו של המערער, ובסופו של דבר, כשעזבה עו"ד הלוי את המשרד, הפנתה אותה אליו להגשת התובענה ואף הגיעה איתו להסדר שעל פיו היא זכאית לחלק מסוים משכר טרחתו. בנה של המשיבה לא היה מעורב בזמן ההתקשרות בין המערער לבין המשיבה ועדותו לא הייתה רלוונטית. בית המשפט מצא שלא להסתמך על העדים החיצוניים והסתפק בעיקר בעדויות בעלי הדין.

    

   בפסק דינו דחה כאמור בית המשפט את תביעת המערער, ואביא כאן את עיקר נימוקיו: