ע"א 5340-03-14 המוסד לביטוח לאומי נ' גרניאק ואח'

השופטת ש. דברת, ס. נשיא:

1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בבאר שבע בת.א 4077/09, שניתן על ידי כב' השופטת מיכל וולפסון ביום 29.12.13, ו-16.1.14 בו נדחתה תביעת המוסד לביטוח לאומי תוך חיוב המערערת בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.

   רקע

2. תחילתו של ההליך בתביעת שיבוב שהוגשה על ידי המערער, המוסד לביטוח לאומי (להלן -"המערער") נגד המשיבים להחזר הכספים ששילם לנפגע מר שטויץ טילר (להלן – "הנפגע") בשל תאונת עבודה מיום 16.10.02. ביום 18.10.10 אוחדה התביעה עם התביעה שהגיש הנפגע נגד המשיבים, מעבידו ומדינת ישראל במסגרת ת.א. 1740/06, וניתנה החלטה על הגשת תצהירים ותיק מוצגים. המערער הגיש תעודות עובד ציבור לגובה הגמלאות המגיעים לנפגע; הנפגע לא הגיש את ראיותיו במועד ובקשתו להארכת מועד נדחתה. מנגד התקבלה בקשת המערער להזמין את הנפגע לעדות. ביום שנקבע להוכחות, 2.1.12, התייצבו הנפגע - אשר הגיע במיוחד מבולגריה על מנת להעיד - ועדים נוספים שהוזמנו. בית המשפט קמא סרב לאשר את חקירת הנפגע בהעדר תצהיר מטעמו. לנוכח קביעה זו נמחקה תביעתו של הנפגע, לבקשתו. המערער ביקש להמשיך את ניהול תביעתו ולשמוע את העדים שהתייצבו, אך בית המשפט קמא סרב לאפשר זאת מאחר והמערער לא הגיש תצהירי עדות ראשית, תיק מוצגים או חוות דעת רפואית מטעמו וביקש לסמוך על העדויות שהובאו מטעם הנפגע. בהעדר אלה נדחתה תביעת המערער, תוך חיוב בתשלום שכר טרחה של 10,000 ש"ח לכל אחד מהמשיבים.

    

3. על פסק דינו של בית המשפט קמא הוגש ערעור (ע"א 28762-02-12), אשר התקבל על ידי בית משפט זה ביום 3.6.13. נקבע, כי שגה בית המשפט קמא כאשר דחה את התביעה מבלי ליתן למערער את יומו בבית המשפט, שעה שהמערער ביקש וקיבל מראש את רשות בית המשפט קמא לזמן את הנפגע לעדות מבלי להגיש תצהיר, על כן ניתן היה להתחיל בשמיעת עדות הנפגע ושמיעת העדים הנוספים שהגיעו לאותו דיון הוכחות. כמו כן, מאחר ומדובר בתובענות שאוחדו יכול היה המערער להסתמך על התשתית הראייתית שהציג הנפגע, זכות אשר נשמרה לו גם משנמחקה תביעת הנפגע.

    

4. לאחר שהתיק הוחזר לבית המשפט קמא, הוא נקבע לשמיעת ראיות וסיכומים ליום 6.11.13. לבקשת המערער זומנו ליום זה הנפגע מבולגריה והמומחה מטעמו. ביום 10.10.13 הגיש המערער בקשה לדחות את ישיבת ההוכחות, בשל הקשיים הרבים בהם נתקל בניסיונותיו ליצור קשר עם הנפגע, שעה שהסתבר לו בסמוך לדיון, כי אין בידי הנפגע דרכון בתוקף ולא ניתן יהיה להסדיר את הגעתו לישראל עד ליום הדיון. בית המשפט הורה על קיום ישיבת ההוכחות כמתוכנן, כאשר בישיבה זו נחקר המומחה, ד"ר ראט, ונמסר כי צילום דרכון הנפגע התקבל ותוסדר הבאתו לדיון הבא. דיון נוסף נקבע ליום 29.12.13 ואליו הוזמנו אף עדי המשיבים. ביום 23.12.13 הודיע המערער, כי על אף שנערכו כל הסידורים להבאת הנפגע לישראל, הלה מסרב להגיע כיון שברצונו לשהות עם משפחתו בחגים הנוצריים, על כן ביקש לדחות הדיון. משסרב בית המשפט לדחות את הדיון הודיע המערער כי בנסיבות אלה אין ביכולתו להוכיח את תביעתו ואין טעם בקיום הישיבה שנקבעה. בית המשפט קמא קבע שהדיון בעינו. בדיון זה, ביום 29.12.13 הודיעו המשיבים כי אין בדעתם להעיד עדים ובית המשפט קמא הורה על דחיית התביעה.

   בנימוקי פסק הדין, שניתנו ביום 16.1.14, סקר בית המשפט קמא את ההתנהלות בתיק ועמדת המשיבים לפיה גם לו היה הנפגע מעיד, לא היה המערער עומד בנטל ההוכחה המוטל לפתחו להוכיח התביעה. לאור זאת ולאור העלויות בהם נשאו הצדדים, טרם הערעור הראשון ולאחריו, חייב בית המשפט קמא את המערער לשלם למשיבים הוצאות משפט לפי שומה וכן שכ"ט עו"ד למשיבה 1 בסך של 55,000 ש"ח; למשיבה 3 סך של 45,000 ש"ח; ולמשיבה 4 סך של 45,000 ש"ח.

   טענות הצדדים

5. המערער כיוון תחילה את הערעור גם כלפי פסק הדין גופו, אך לאחר הדיון בערעור צמצם את הערעור כך שזה מופנה כעת כלפי גובה שכר הטרחה בלבד. המערער סבור, כי המדובר בשכ"ט בלתי מידתי, אשר נפסק רק על מנת להעניש אותו. המערער מצביע על כך, כי התקיימה ישיבה אחת בלבד בנוכחותו, טרם מתן פסק הדין הראשון וכי בפסק הדין הראשון הוא חויב בשכ"ט בסך 40,000 ש"ח בלבד, כאשר גם אלה בוטלו בערעור שעה שנקבע, כי פסק הדין הראשון היה שגוי. מאז פסק הדין בערעור נדרשו המשיבים לשתי ישיבות בלבד, בהן בחרו שלא להעיד את עדיהם. המערער אף ביקש לבטל את הישיבה השניה על מנת להקטין את נזקם של המשיבים וזו נערכה רק מאחר ובית המשפט קמא עמד על כך. המערער סבור, כי עשה מאמצים רבים על מנת להביא את הנפגע לעדות, ואין מקום להפנות אליו טענות בעניין זה.