ע"א 44754-12-14

מונח בפני ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בבאר שבע ( כב' השופט גד גדעון), מיום 06.11.14 בת"א 3716-09, במסגרתו התקבלה באופן חלקי תביעת המשיב כנגד המערערים, להשבת סך של 300,000 ₪ אשר לטענת המשיב הועברו על ידו אל המערערים, מכוח הסכם אשר נכרת בינו לבין חברה אשר יוצגה על ידי המערער 1 ( להלן: "המערער"), ואשר בוטל זמן מה לאחר כריתתו.

בבית משפט קמא טען המערער כי המשיב אכן העביר אליו כספים – 3 המחאות על סך

40,000 ₪ כל אחת, וזאת כהוכחה לרצינותו להתקשר עמו בעסקה לרכישת קניון "אביה" אשר בזמנים הרלוונטיים הוצע למכירה במסגרת הליכי כינוס נכסים, אולם לשיטתו, השיב לתובע סך של 40,000 ₪ בהמחאות של חברת "אל ישראל" שבבעלותו, לאחר שהותיר בידיו סך של 80,000 ₪, בהתאם למוסכם עם המשיב וזאת בגין שכר טרחה עבור פועלו לשיפור תנאי פרישתו של המשיב מחברת תנובה. טען המערער בפני בית המשפט קמא, כי אכן פעל נמרצות בעניין והצליח לשפר את תנאי פרישתו של התובע באופן ניכר ומכאן שהמשיב אינו זכאי להשבת כספים ממנו. לאור האמור, גרס המערער כי יש לדחות את התביעה כנגדו.

לגבי המערערת 2, אשתו של המערער ( להלן: "המערערת") נטען בבית המשפט קמא, כי אין לה כל מעורבות בעסקה המדוברת, כי מעולם לא קיבלה מהמשיב כסף מזומן וכי ההמחאות שהופקדו בחשבונה נרשמו לפקודתה לבקשת המערער, ולכן יש לדחות את התביעה כנגדה.

בית המשפט קמא אשר נדרש לבחון האם עמד המשיב בנטל להוכיח כי אכן העביר למערערים את הסכום הנטען על ידו, קבע בסופו של יום כי המשיב לא הרים את הנטל להוכיח כי העביר לידי המערערים את כל הסכום הנטען, סך של 300,000 ₪, אלא רק ביחס לסך של

133,576 ₪, סכום אשר המערער אישר קבלתו מהמשיב. קביעה זאת של בית המשפט קמא התבססה בעיקרה על הכרעה הנוגעת לקביעות עובדתיות ולקביעות שעניינן במהימנות עדים. בית המשפט קמא הוסיף ודחה את גרסת המערער בכל הנוגע לשכר הטרחה המגיע לו לטענתו בהעדר כל הסכם בכתב ובהעדר כל סבירות לסכום הנטען בגין פועלו, משאין המדובר בשכר מותנה תוצאה ובפרט בהעדר הוכחה כי גרם לשיפור משמעותי בתנאי הפרישה של המשיב.

בהינתן האמור קיבל בית המשפט קמא את תביעת המשיב באופן חלקי וחייב את המערערים להשיב למשיב, ביחד ולחוד סך של 173,309 ₪ המשקף את הסכום המשוערך של סך הכספים אותם הפקיד המשיב בחשבונה של המערערת, עבור המערער. בנוסף חייב את המערער לשלם למשיב סך של 15,553 ₪.

כאמור, חיובה של המערערת בהשבה נובע מהעובדה כי הכספים הופקדו בחשבונה.

בערעור שבפניי חזרו המערערים על הטענות שהועלו בפני בית המשפט קמא. בדיון שנערך בפניי ביום 07.12.15 ביקש המערער להתמקד בטענה לפיה שגה בית המשפט קמא משלא קיבל את גרסתו לפיה סך של 80,000 ₪ מתוך הכספים שהועברו לידיו במסגרת עסקת הקניון, נותר בידיו מכוח הסכמת הצדדים, אשר נעשתה בעל פה, כי סכום זה יהווה שכר טרחתו של המערער בשל פעילותו לשיפור תנאי הפרישה של המשיב מול חברת תנובה. לטענת המערער, בחר המשיב לפעול כנגדו במישור המשפטי רק בשנת 2009, כ-3 שנים לאחר התקשרות הצדדים בעניין עסקת הקניון ורק לאחר שלא היה מרוצה מהישגיו של המערער בעניין תנאי פרישתו מחברת תנובה. כן חזר המערער על הטענה לפיה לא היה מקום להגיש את התביעה כנגד המערערת בשל העדר מעורבותה.