ליברמן נ' המרכז הרפורמי לדת ומדינה-התנועה ליהדות מתקדמת בישראל ואח'

ידיד בית המשפט - נציבות שוויון הזדמנויות בעבודה ע"י ב"כ עו"ד נועה נאמן

ערעור על פסק-דינו של בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופטת עינת אבמן-מולר) בת"א 9532-10-14 מיום 15.10.2017, שעל-פיו התקבלה תביעתן של המשיבות 1 ו-2 (שתי עמותות, המרכז הרפורמי לדת ומדינה – התנועה ליהדות מתקדמת ומרכז מוסאוא לזכויות האזרחים הערבים בישראל), לחייב את המערער בתשלום פיצוי כספי מכוח חוק איסור הפליה במוצרים, בשירו ת ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א-2000 (להלן – חוק איסור הפליה). סכום הפיצוי שנפסק הועמד על סך 40,000 ₪ ובנוסף לכך חויב המערער בתשלום שכר-טרחת עורך-דין ובהוצאות משפט בסך 7,500 ₪. בהחלטת כבוד הנשיא, השופט אהרן פרקש, מיום 18.12.2017, נקבע כי מתוך התחשבות במצבו הכלכלי של המבקש עוכב ביצוע פסק הדין, למעט תשלום סכום ההוצאות שנפסק.

בהתאם להחלטת בית המשפט קמא מיום 6.1.2016, צורפה לתובענה גם נציבות שוויון הזדמנויות בעבודה במעמד של ידיד בית המשפט. בקשת רשות ערעור שהוגשה על החלטה זו (רע"א 25880-01-16) נדחתה בהחלטה מיום 9.2.2016 (כבוד השופט דניאל טפרברג).

הדיון בערעור התקיים ביום 11.3.2018.

עיקרי פסק הדין של בית המשפט קמא

2.בפסק-דינו של בית המשפט קמא נקבע כי המערער הפעיל אתר מרשתת (אינטרנט) בשם "לוח עבודה עברית" (להלן גם – האתר), אשר הציע שירותי פרסום של עסקים, של משרות פנויות ושל עובדים "על טהרת עבודה עברית". האתר, הפועל ללא כוונת רווח, פנה רק אל הציבור היהודי ופרסם בעלי מקצועות ובעלי עסק יהודים בלבד וזאת, כפי שאף נאמר במסגרת הודעת הערעור, מתוך מטרה מוצהרת לסייע ליהודים בלבד בפרנסתם. באתר אף נאמר כי נערכות מטעמו בדיקות שתכליתן לוודא שהמפרסם הוא אמנם עובד "עבודה עברית" – יהודי. לנוכח מטרה זו, נמנעה מבעלי עסק שאינם יהודים האפשרות לפרסם באתר.

בפסק-דינו עמד בית המשפט קמא על תכליתו של חוק איסור אפליה, כפי שעוגן בסעיף 1 בחוק זה, הקובע כי "חוק זה נועד לקדם את השוויון ולמנוע הפליה בכניסה למקומות ציבוריים ובהספקת מוצרים ושירותים". כן דן בית המשפט בפירוט ובהרחבה בהוראות החוק וביישומן על המקרה הנדון. מסקנתו הייתה אפוא, כי המערער, אשר הפעיל את האתר, פעל בניגוד להוראת סעיף 3(א) בחוק איסור הפליה, בקובעו כי "השירות שניתן באתר ... מהווה הפליה על בסיס דת או לאום". זאת בהיותו מספק שירות במרחב הציבורי ליהודים בלבד ואף נמנע ממתן השירות למי שאינם יהודים" (פסקה 15 בפסק הדין של בית המשפט קמא).

3.בית המשפט קמא הוסיף ובחן בהרחבה את השאלה אם מתקיימים החריגים הקבועים בחוק איסור הפליה, אשר לפיהם אף אם נמצא כי ישנה הפליה בהפעלת האתר, לא ייחשב הדבר להפליה אסורה על-פי החוק. במסגרת דיון זה קבע בית המשפט קמא, כי לא התקיימו לגבי האתר החריגים הקבועים בסעיף 3(ד)(1) ו-(2) בחוק איסור הפליה, שעניינם הפליה המתחייבת "מאופיו או ממהותו של המוצר, השירות הציבורי או המקום הציבורי" או במקום שבו "הדבר נעשה על-ידי ארגון או מועדון שאינו למטרת רווח" בנסיבות הקבועות בסעיף 3(ד)(2).

בנוסף לכך, דן בית המשפט הנכבד קמא בשאלת מעמדן של המשיבות להגשת התביעה וקבע, לאחר דיון מפורט ומנומק, כי המערערות היו רשאיות להגיש את התביעה לנוכח הוראת סעיף 7(א) בחוק, אשר על-פיה "תאגיד העוסק בהגנה על זכויות של מי שאסור להפלותו בחוק זה" רשאי להגיש תביעה מכוח החוק.

4.בעניין סכום הפיצוי מצא בית המשפט קמא לנכון להשית על המערער סך 40,000 ₪. זאת לנוכח הוראת סעיף 5 בחוק איסור הפליה, שעל-פיה "בית המשפט רשאי לפסוק בשל עוולה לפי חוק זה פיצוי שלא יעלה על סך 50,000 ₪ בלא הוכחת נזק". השיקולים שנבחנו בפסק הדין היו בעיקרם הפגיעה שמסב האתר לציבור גדול ורחב, הרצון לייצר הרתעה אפקטיבית לשם מימוש תכלית החוק וכן נשקל סכום הפיצוי שנהוג לפסוק בנסיבות דומות, כפי שעלה ממספר פסקי-דין שעסקו בעוולה של הפליה מכוח החוק (כמפורט בפסקה 29 בפסק-דינו של בית המשפט קמא).