ע"א
בית המשפט המחוזי תל אביב - יפו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
|
27714-04-14
16/06/2015
|
בפני השופטים:
1. סגן הנשיאה יצחק ענבר 2. השופטת יהודית שבח 3. השופט שאול שוחט
|
- נגד - |
המערער:
עו"ד יעקב פרצוב עו"ד דן שפט
|
המשיבים:
1. ד.ע.א - דן עוז בנייה וייזום השקעות בע"מ 2. הלה הנדסה ואדריכלות בע"מ 3. עו"ד יצחק ווסטמן
עו"ד שמואל גרנאי עו"ד חן בר-און מנחם עו"ד שוקי אליוביץ
|
פסק דין |
סגן הנשיאה יצחק ענבר:
1.לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב (כב' השופט מ' בן-חיים), אשר ניתן בת"א 44346-06, לפיו התקבלה באופן חלקי תביעת הרשלנות המקצועית שהגישה המשיבה 1 (להלן – המשיבה) נגד המערער, תוך חיובו של המערער בתשלום פיצויים בסך 165,600 ש"ח.
ההליך בבית משפט קמא
2.ביום 29/11/95 התקשרה המשיבה, שהיא חברה יזמית בתחום הנדל"ן, בהסכם קומבינציה לגבי מקרקעין שבבעלות חברה בשם ד.ש.י אריאל לבניין והשקעות בע"מ (להלן – דשי). במסגרת הסכם הקומבינציה שלמה המשיבה לדשי מקדמה בסך 100,000 דולר-ארה"ב. ביום 24/1/96 הסכימו המשיבה ודשי לבטל את הסכם הקומבינציה, כנגד השבתו למשיבה את סכום המקדמה. במקביל מכרה דשי את המקרקעין לחברות קאסה איטליאנה בע"מ ו- י. נרקיס בע"מ (להלן יחדיו – קאסה). בתוך כך הושב למשיבה סך של 40,000 דולר-ארה"ב, כאשר את היתרה בסך 60,000 דולר-ארה"ב התחייבה דשי להשיב עד ליום 30/3/96. להבטחת התחייבותה האחרונה המחתה דשי למשיבה, על דרך השעבוד, את הכספים "המגיעים או שיגיעו לה" מקאסה, עד לגבול של 60,000 דולר-ארה"ב. אין מחלוקת, כי על חשבון סכום זה לא זכתה המשיבה לקבל אלא סך של 100,000 ש"ח, וזאת בנסיבות שיפורטו בהמשך.
3.בשנת 2000 הגישה המשיבה לבית משפט שלום תביעה נגד קאסה ודשי לתשלום יתרת המקדמה (ת"א 128200-00; להלן – התביעה הראשונה). דשי לא התייצבה לישיבות המשפט, אך המשיבה לא עתרה לקבל נגדה פסק דין. בפסק הדין שניתן בתביעה הראשונה ביום 31/1/10 דחה בית המשפט (כב' השופטת א' כהן) את התביעה נגד קאסה. נקבע, כי על אף שהמחאת הזכות לא נרשמה בשום שלב ברשם החברות כנדרש בפקודת החברות (נוסח חדש), התשמ"ג-1983, עדיין יש לה כלפי קאסה תוקף של "התחייבות חוזית רגילה, שאין לה כל יתרון במערכת הנשיה, על פני התחייבות חוזית אחרת". יחד עם זאת, לא התקיימו התנאים המחייבים את קאסה לפעול על פי מסמך המחאת הזכות, שכן בין דשי וקאסה התנהלו הליכים משפטיים שונים, אשר עם סיומם הוסכם, כי קאסה אינה חייבת לדשי דבר.
דשי הגישה ערעור על פסק הדין (ע"א 19673-03-10). במסגרת הדיון בערעור הגיעו דשי וקאסה להסכמה, לפיה קאסה תשלם לדשי סך של 100,000 ש"ח "לצורך דחיית הערעור, כפשרה בלבד ומבלי שהסכמתם של הצדדים תפגע בזכותם האחד כלפי משנהו ו/או כלפי צדדים נוספים ו/או שלישיים; הצדדים מסכימים כי למרות לדחיית הערעור לא יהיו בקביעות של בית משפט קמא מעשה בית דין בין הצדדים או לצורך כל דבר אחר וכי קביעות אלה מבוטלות; עם פרעון הסכום ידחה הערעור". ביום 15/5/11 ניתן על ידי בית המשפט המחוזי (כב' השופט י' שנלר) פסק דין, לפיו "בהתאם להסכמת הצדדים הערעור נדחה ללא צו להוצאות".
4.בשנת 2006, בד בבד עם ניהול התביעה הראשונה הנ"ל נגד קאסה, הגישה המשיבה תביעה נגד המערער, אשר שימש כעורך דינה ומייצגה בהסכמים שנערכו כאמור בין המשיבה לבין דשי. המשיבה טענה בתביעתה, כי יסודו של הנזק שנגרם לה עקב אי החזר מלוא המקדמה הנו ברשלנותו של המערער, המתבטאת הן בכך שלא רשם לזכותה הערת אזהרה מכוח הסכם הקומבינציה עם דשי, הן בכך שנמנע מרישום המחאת הזכות ברשם החברות כדי להקנות למשיבה עדיפות על פני נושים אחרים. עוד נטען, כי המערער לא וידא שקאסה תחתום על מסמך המחאת הזכות. המערער העלה כנגד התביעה טענת התיישנות, ובה בעת התגונן מפניה לגופה.
5.בפסק דינו נעתר בית משפט קמא לתביעה באופן חלקי, כמפורט בסעיף 1 לעיל. ואלה תמצית קביעותיו של פסק הדין:
א.דין טענת ההתיישנות שהעלה המערער להידחות, שכן המשיבה קבלה לידיה את מסמך המחאת הזכות המלא והחתום על ידי קאסה רק בשנת 2006, ולמדה על כך שהמחאת הזכות לא נרשמה רק בעקבות פסק הדין שניתן בתביעה הראשונה ביום 31/1/10. בנסיבות אלה, שבהן לא היה למשיבה כוח תביעה עד לשנת 2006, חוסה המשיבה תחת כנפיו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות.