המערערת, סומכת עיקר טיעוניה בערעור, כמו גם בפני בית המשפט קמא, כי החשבוניות בגין מלוא התמורה הוצאו על שם המשיבה, אשר עשתה בהן שימוש לניכוי תשומות מע"מ. בית המשפט לא קיבל טיעון זה ואימץ את עמדת המשיבה, אשר אמנם אישרה כי : "הזדכתה על החשבוניות שנמסרו לה על ידי התובעת כפי שנהוג לעשות וכפי שנהגה להזדכות על חשבוניות מספקים נוספים. במועד מאוחר יותר ובמידת הצורך, לאחר גמר הבירור מוגשת על ידי הנתבעת חשבונית זיכוי ולפיהן נקבע סכום הזיכוי האמיתי", על סמך עמדה זו של המשיבה קבע בית המשפט כי, אין בשימוש שנעשה בחשבוניות משום הודאת בעל דין בנכונות החוב (עמ' 3 ש' 9-16).
בית המשפט קמא קיבל עמדה זו בהסתמך על האמור בסעיפים 43 ו-49 לחוק מס ערך מוסף וקבע, כי הוראות החוק בסעיפים אלה עולה בקנה אחד עם גרסת המשיבה, לפיה כאשר חלה טעות בדו"ח שהוגש לרשויות מע"מ, ניתן לתקן הדוח לאחר קבלת חשבונית מתוקנת. ביהמ"ש גם קיבל את גירסתו של מנהל המשיבה כסבירה יותר, לפיה לא ביקש כי חיוביו של ברששת ירשמו על שם המשיבה, כיון שטובת ההנאה שצמחה מעבירת המס הנטענת, נמוכה ואין זה סביר כי מנהל המשיבה מסכן עצמו ואת המשיבה בעבירות מס לשם קבלת טובת הנאה זניחה.
עוד קבע בית המשפט, כי המערערת לא הציגה כל ראיה שתתמוך בטענה, שהמשיבה נתנה הרשאה לחיוב חשבונה עבור הזמנות של ברששת, כיוון שמנהל מפעל הבטון, מר שמעון דויטש, אף כי מסר תצהיר, לא התיצב למתן העדות, ומכאן ההוראה לחיוב חשבון המשיבה בשל חובו של ברששת לא הוכחה.
בית המשפט היה ער לכך, כי ברששת העיד בצהירו, כי ביקש ללא הסכמתה או ידיעתה של המשיבה או מנהלה, כי המסמכים הכרוכים בהזמנת הבטון, יוצאו על שם המשיבה, אף כי בחקירתו הבהיר, כי התכוון שלאחר תחילת ההתקשרות המשותפת ביקש לחייב כל אחד בנפרד ואף אישר את גירסת המשיבה, כי שילם את מלוא התמורה בגין רכישת הבטון, אך לא קיבל קבלה או חשבונית.
בית המשפט בהיותו ער, כאמור, לסתירה בעדותו של ברששת קבע, כי בהעדר גירסה נגדית של המשיבה "לא ניתן להסיק כי נוצר מצג כלפי התובעת כי כל חיוביו של ברששת ירשמו על שם הנתבעת וישולמו בסופו של יום על ידה. לא נסתרה עדותו של טבקול (מנהל המשיבה ש.ד), כי ביקש בזמן אמת לחייבו רק בתעודות משלוח שחתם מי מטעמו... מצגיו של ברששת, ככל שהיו, אינם מחייבים אותו" (עמ' 5 ש' 13-16).
עוד נקבע, כי המערערת לא הוכיחה הביסוס המשפטי לחיוב המשיבה, מלבד הנפקת המסמכים, וככל שמדובר בחיוב מכח בקשתו של ברששת אין בסיס לחיוב מכח מצג זה. בית המשפט גם קיבל את עדותו של מנהל המשיבה לפיה "קיבל חשבוניות שלא היו קשורות אליו ועל כן פנה לברששת שטען כי מדובר בטעות... משראה... כי היא ממשיך לקבל חשבוניות שאינן קשורות אליו ביקש לקבוע פגישה עם מנהל הנתבעת..." (עמ' 6 ש' 12-16).
ממשיך בית המשפט וקובע כי, מאחר וקיומה של הפגישה לא הוכחש על ידי המערערת והעדה מטעמה לא התייחסה אליה בתצהירה, אף כי נטען על ידי המשיבה כי נכחה באותה פגישה, אם כי בחקירה הנגדית הכחישה זאת, אך מכיוון שנציג המערערת שנכח באותה פגישה לא העיד, לא נסתרה עדותו של מנהל המשיבה, כי באותה פגישה אופס חשבון המשיבה.
בסופו של יום קבע בית המשפט, כי המערערת לא הוכיחה תביעתה משלא העיד האדם אשר ערך את ההסכם מטעם המערערת ויכול להעיד על תנאי ההסכם והסיכום לפיו חיובי ברששת יזקפו על חשבון המשיבה וטענתה, לפיה לכל הפחות פעלה על דעתו של ברששת, אין בה כדי לחייב את המשיבה, מה גם שהמערערת, בניגוד למשיבה, לא ערכה תחשיב מפורט באשר לכמויות שסופקו, התשלומים ששולמו ולא ניתן לקבוע שנותר חוב על סמך תעודות המשלוח בלבד.