ע"א 2631/13 סופי חי נ' גבריאל בלולו

השופט נ' הנדל:

          מונח לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז, ה"פ 10916-07-10; ה"פ 28354-12-10 (כב' השופטת ה' עובדיה), אשר קבע כי הזכויות במגרש מושא המחלוקת (להלן: המגרש) שייכות למשיב 1. מוקד הערעור – טענה כי בית המשפט המחוזי ביסס את הכרעתו על אדנים שגויים, בעקבות תרמית שביצעו המשיבים או נציגיהם. על פי קו זה, הזכויות במקרקעין שייכות למערערות.

1. המגרש מצוי בבעלות הקרן הקיימת לישראל, ומנוהל על ידי משיבה 3 – רשות מקרקעי ישראל (להלן: הרשות). המערערות – אם וביתה – הגישו בבית המשפט המחוזי המרצת פתיחה כנגד המשיבים. על פי טענתן, בעלה המנוח של מערערת 1 (הוא אביה של מערערת 2, להלן: האב) רכש בראשית שנות ה-60 את הזכויות במגרש מאת אדם בשם חבושה, אשר רכש אותן מאת משיב 1. מאז, לטענתן, הן יושבות במגרש באופן רציף. מנגד, גישת משיבים 1 ו-4 היא כי משיב 1 רכש את הזכויות במגרש מאת משיב 4 רק בשנת 2007, לאחר שביצעו ביניהם עסקה להחלפת מגרשים. מאז שנות ה-50 ועד למועד זה, היו הזכויות במגרש בידי משיב 4. הרשות ומשיבה 2 (להלן: עמידר) הודיעו כי הן אינן מביעות דעה לגופו של סכסוך, והוסיפו כי הרישומים שבידיהן תואמים את עמדת משיבים 1 ו-4. עולה כי הצדדים אינם חלוקים על כך שבשלב מסוים משיב 1 החזיק בזכויות המגרש. אלא שמכאן התפצלו העמדות. לפי המערערות, משיב 1 העביר את הזכויות לחבושה, אשר העבירן לאב; ואילו לפי משיבים 1 ו-4, השני העביר את הזכויות לראשון, וזה לא העבירן הלאה.

          בית המשפט המחוזי קיבל את גרסת המשיבים. נקבע כי המערערות לא הביאו כל ראיה להוכחת טענותיהן, בעוד שטענות המשיבים נתמכו ברישומי הרשות ועמידר ותואמות את הרישום בפנקסי המקרקעין. עוד נקבע כי המגרש עבר ממילא הליך של הסדר במהלך השנים, וכי המערערות לא העלו טענה שבכוחה לגבור על הרישום שנערך. לבסוף, נדחתה טענת התיישנות שהעלו המערערות, וזאת מטעמים שונים, כגון אי-הוכחת החזקה רציפה של המערערות במגרש והעדר חזקה נוגדת. מכאן הערעור.

2. במרכז סיכומי הטענות שהגישו המערערות, עומדת הטענה שהעסקה שנערכה בשנת 2007, במסגרתה הועבר המגרש ממשיב 4 למשיב 1, נגועה בתרמית. על כן, לשיטתן, ההעברה אינה תקפה, ומשיב 1 אינו בעל הזכויות במגרש. עוד נטען כי שגתה ערכאה קמא עת קבעה שלא הוכח כי האב רכש זכויות במגרש מאת חבושה, או כי האחרון רכש זכויות במקרקעין מידי משיב 1. לבסוף נטען כי טענת ההתיישנות שהעלו בערכאה קמא הופנתה כנגד משיב 1 ולא כנגד בעלי המקרקעין. מנגד, משיבים 1 ו-4 סומכים ידיהם על קביעותיו של בית המשפט המחוזי, איש איש בסיכומי טיעוניו. הרשות ועמידר חוזרות אף הן על עמדתן, ומכחישות את טענת המערערות בדבר תרמית כלשהי שבוצעה על ידי נציגיהן או בידיעתם.

3. המערערות מעלות טענות קשות שעניינן תרמית, רישומים כוזבים והעלמת מסמכים ממשרדי הרשות ועמידר. אולם, על אף האמור בסיכומיהן, לא הובאה ולו ראיה בודדת התומכת בטענות אלה. כך או אחרת, אין בטענות אלה – אפילו היו נכונות – כדי לסייע למערערות. זאת, משום שאף אם אניח כי ההסכם בין משיב 1 למשיב 4 נגוע במרמה – ורחוק אני מהעמדה כי עניין זה הוכח – עדיין אין חוט המקשר בין משיב 1 למערערות או לחבושה. לאמור, אין מחלוקת על כך שלמשיב 1 הייתה זכות במגרש בשלב כלשהו.

          השאלה המרכזית היא, אם כן, האם הוכח מבחינה עובדתית שהזכות הועברה לידי המערערות בשלב כלשהו. בית המשפט המחוזי ענה על שאלה זו בשלילה. כידוע, היקף התערבות ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים שקבעה הערכאה המערערת הוא מוגבל, ובפרט כאשר עסקינן בממצאים המבוססים על התרשמות בלתי אמצעית מהעדים (ראו למשל ע"א 9248/05 מתן י. מערכות תקשורת ואיתור בע"מ נ' מילטל תקשורת בע"מ, פסקה 19 (22.08.2006); ע"פ 2439/10פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (06.06.2012)). סבורני  כי לא עלה בידי המערערות להצביע על טעם לחריגה מכלל זה.

          ברישומי הרשות ועמידר אין כל זכר להעברת זכויות במגרש לידי חבושה או לידי האב. מנגד, זכויותיהם של משיבים 1 ו-4 רשומות באופן עקבי לאורך השנים במרשמים השונים שנערכו. בנוסף לכך, המערערות לא צרפו כל מסמך המתעד את העסקאות – בין משיב 1 לחבושה או בין חבושה לאב. בבית משפט קמא טענו הן כי התמורה ששילם חבושה למשיב 1 שולמה "במזומנים, מיד ליד, בלא תיעוד". טענה זו נטענה מבלי שהובאה עדות לגבי עסקאות אלה, מלבד עדויות על פי השמועה. אף לא הובאו עדויות או הסברים לעניין העדר התיעוד של העסקה בין חבושה לאב. כל שהציגו המערערות הוא טבלה שמקורה לא ברור, הנוגעת לרישום הזכויות במגרש, בה שורבט בצידי הטבלה, ובכתב יד, השם "חבושה" עם חץ, והכיתוב "כדאי לבדוק שוב" או כיתוב דומה. אין זה ברור מי הוסיף את הכיתוב ומתי. מכל מקום, כיתוב זה אינו ראיה לביצוע העסקאות הנטענות. עוד צרפו הן מכתב מן העירייה, בו נאמר כי קיים במשרדי העירייה "כרטיס ידני, לפיו רשום ה"ה עזרא חבושה כבעל הנכס החל משנת 1961". הכרטיס לא הוצג בבית המשפט, מקורו אינו ברור ולא הוסבר על מה מבוסס הרישום בכרטיס זה. מעבר לכך, כיתוב זה אינו מוכיח כי הזכויות הועברו למערערות.

          לצד זאת, ובנוסף לרישומי הרשות ועמידר, העיד משיב 1 כי לא העביר כל זכויות במגרש למר חבושה, והסביר מדוע לא ישב בנכס בו יש לו זכויות. מנגד, כאמור, לא הביאו המערערות כל עדות לביצוע העסקאות הנטענות. חבושה לא אותר, ולטענתן הוא נפטר –  טענה שלא נתמכה בראיות כלשהן. צוין לעיל כי לא הובאו ראיות, בנבדל מהשערות, לבסס את טענות המערערות, מלבד הטענה שהחזיקו במגרש בפועל בחלק מהתקופה הנטענת. אל לחסר זה להשכיח את הכלל המשפטי המחייב, לפיו יש להוכיח את התביעה במאזן הסתברויות, וטענת תרמית אף בראיות חזקות מכך. ברי כי באמות מידה אלו לא יצאו המערערות ידי חובתן. המסקנה העולה ממכלול הראיות היא שאין הצדקה להתערבות בממצאיה העובדתיים של ערכאה קמא.