ע"א 20696-12-13 אליאס ואח' נ' ארדן ואח'

1.הצדדים הם בעלי זכויות של קוטג'ים טוריים, הרשומים יחדיו בפנקס המקרקעין כבית משותף אחד. בכתב תביעה שהגישו המערערים נגד המשיבים לבית משפט השלום בהרצליה נטען, כי לאחר רישום הבית המשותף ביצעו המשיבים שינויים בשטח החנייה הצמוד לבית המערערים, בנו קיר הפרדה בין שטח החנייה לבין בתיהם וגזלו שטחים האמורים להיות חלק משביל הגישה לבית המערערים המהווה רכוש משותף, וכן שטחים האמורים להיכלל בשטח יחידת המערערים. נוכח האמור עתרו המערערים לצו הריסה שיחייב את המשיבים להרוס את כל מה שנבנה על ידיהם שלא כדין, וכן לצו שיצהיר על זכותם של המערערים לעשות שימוש חופשי וללא הגבלה במלוא שטח החניה הצמוד לדירתם.

2.בפסק דין מפורט ומנומק היטב דחה בית משפט קמא (כב' השופטת א' מני-גור) את התביעה. בית משפט קמא הבחין בפסק דינו בין השטחים שלטענת המערערים סופחו לבתי המשיבים באזור הכניסה לבתיהם ומשמשים כמבואה לכניסה, אשר כונו בתשריטים "המלבנים" (ובפסק הדין: "שטחי המלבנים"), לבין שטחי החניה המשותפת של הצדדים.

בית משפט קמא אימץ בפסק דינו את טענת ההגנה המרכזית של המשיבים, לפיה תשריט הבית המשותף, אשר שימש יסוד לרישום הבית המשותף ביום 3/1/93, אינו משקף את המצב לאשורו ויש לתקנו, וזאת מן הטעם שהצדדים הסכימו – במסגרת תשריט עליו חתמו עוד ביום 22/8/85, אשר כונה: "תשריט ההסטה" – לשנות את פיתוח המקום באופן שהשטחים נשוא התביעה יסופחו לבתיהם של המשיבים.

אשר להסטת שביל הכניסה המצוי במתחם החניות אל עבר ביתם של משיבים 1-2 הוסיף בית משפט קמא וקבע, כי בהינתן שמשמעותה של עתירה זו לדידם של המערערים הינה זניחה, ראוי לדחותה גם מחמת השיהוי הניכר שבו לוקה התביעה, זאת בשים לב לכך שהמצב בשטח קיים מעל 20 שנה.

3.המערערים מיאנו להשלים עם פסק הדין והגישו את הערעור שלפנינו. בעיקרי הטיעון, ובהשלמת הטענות לפנינו, פרש המערער (שלא היה מיוצג) יריעה רחבה, שבה תקף את קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא. לטענתו, תשריט ההסטה שהוגש לבית משפט קמא, המהווה את אבן היסוד לפסק הדין, הינו מסמך מזויף; המפה המצבית שהוצגה אינה מתאימה למציאות בשטח; בית משפט קמא התעלם מעבודות בנייה בלתי חוקיות שבוצעה על ידי המשיבים. להמחשת טענותיו הציג לנו המערער במהלך הדיון את התוכניות והמפות הרלבנטיות, לטענתו, בצירוף ניירות עבודה ותרשימים שהכין בעצמו, המצביעים, לטענתו, על צדקת טענותיו. על יסודה של תשתית עובדתית זו, כפי שהמערער רואה אותה, הוסיף המערער וטען, כי המומחים שבית משפט קמא ראה לנכון לאמץ את עדויותיהם "טעו והטעו את בית משפט... האנשים שהיו בבית משפט שיקרו בבית משפט, וסיפרו על גדרות שלא היו על קירות שלא היו על מפות שהן לא מצביות, על תוכניות שהגיש המודד, וידע לכסות את התוספות...". ובהמשך: "... לגבי המודדים אברבוך וגורדון הם עשו יד אחת כמובן עם הנתבעים והציגו תוכניות שהן שקריות ולא מתאימות למצב בשטח, כמו שהראיתי לכם קודם... לגבי התוכנית שסיני גורדון הגיש והוא קורא לה מפה מצבית, ניתן לראות שהתוכנית הוגשה מגמתית שקרית..." (פרוטוקול הדיון לפנינו מיום 19/1/2015, עמודים 1-4).

4.המשיבים תמכו בפסק דינה של הערכאה הראשונה, מטעמיו.

5.אבן היסוד לפסק דינו של בית משפט קמא הינה קביעתו העובדתית, לפיה תשריט הבית המשותף, אשר שימש יסוד לרישום הבית המשותף ביום 3/1/93, אינו משקף את המצב לאשורו ויש לתקנו, וזאת מן הטעם שהצדדים הסכימו – במסגרת תשריט ההסטה מיום 22/8/85, שכל הצדדים חתומים עליו - לשנות את פיתוח המקום באופן שהשטחים נשוא התביעה יסופחו לבתיהם של המשיבים. בית משפט קמא סמך קביעתו זו על מספר נדבכים: עדויותיהם של המשיבים, אשר בית משפט קמא התרשם מהן באופן בלתי אמצעי ומצאן מהימנות; חוסר האמון שרחש לעדותם של המערערים, בין היתר משום שלא טרחו להזכיר את תשריט ההסטה בכתב תביעתם; חוות הדעת של המומחה אברבוך, אשר תמכה בגרסתם של המשיבים, ואשר בית משפט קמא מצא גם אותה מהימנה; מפה מצבית שערך המודד גורדון בשנת 1985, כחודשיים לאחר סיום הבנייה, אשר המומחה אברבוך מצאה תואמת למצב הגידור היום. יצוין שגם עדותו של מומחה זה נמצאה מהימנה, וזאת בהתבסס, בין היתר, על ממצאי ביקור במקום שערך בית המשפט (כמפורט בסעיף 26 לפסק הדין). תימוכין נוספים לקביעתו מצא בית משפט קמא בכך שהסימונים על גבי תשריט ההסטה מלמדים על כוונה לייחד את השטחים נשוא התביעה (כמפורט בסעיף 16 לפסק הדין), וכן בכך שסיפוח "המלבנים" לדירת המשיבים יוצר "חלוקה הגיונית" של קווי הבניין, אשר במסגרתה זכו המערערים בתוספת של כ – 15 מ"ר לחצרם, בעוד שהמשיבים סיפחו רק 3-4 מ"ר (כמפורט בסעיף 20 לפסק הדין). בתוך כך התייחס בית משפט קמא לכל יתר טענותיהם של המערערים שהועלו לפניו, ובכלל זה לטענה שלבית המשפט לא הוגש המקור של תשריט ההסטה, כמו גם לטענה כי המשיבים והמומחים מטעמם רקמו קנוניה אשר במסגרתה זייפו את המסמכים הרלבנטיים, ודחה אותן. בית משפט קמא שב והדגיש, כי במסגרת תביעתם מבקשים המערערים לשנות את הסטטוס קוו שנהג בבית המשותף במהלך למעלה מ – 20 שנה שראשיתן בשנת 1985.

6.בהתאם להלכה הפסוקה, היקף התערבותה של ערכאת הערעור בממצאי עובדה שנקבעו על ידי הערכאה המבררת הינו מצומצם, ונעשה רק במקרים יוצאי דופן, כגון: כאשר הממצאים שנקבעו מופרכים על פניהם, או שאינם נובעים מחומר הראיות, או שלקו בפגם מהותי אחר. טענותיהם של המערערים כלפי פסק הדין מתמקדות בתקיפתם של ממצאי עובדה שנקבעו בו, וזאת כפי שפרטנו למעלה. שבנו ובחנו בקפידה טענות אלו, והגענו למסקנה כי אין הן מגלות עילה להתערבותנו. הממצאים העובדתיים שנקבעו כאמור, מבססים כדבעי את המסקנות המשפטיות, שלא מצאנו בהן טעות שבחוק. אשר על כן, אנו מאשרים את פסק דינו של בית משפט קמא מטעמיו, וזאת בהתאם לתקנה 460 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

המערערים ישלמו למשיבים 1-2 את הוצאות הערעור בסך 10,000 ₪, וסך 10,000 ₪ ישולם גם למשיבים 3-4.