ע"א 18896-07-13 מ. נ' מ.

1. המערערת הגישה נגד המשיב תביעה כספית על סך 1,500,000 ש"ח שיסודה בטענה, כי "הנתבע הפר את הבטחתו להינשא לה ולחילופין הציג כלפיה מצג שווא, רימה אותה והוליך אותה שולל משך שנים רבות" (סעיף 24 לכתב התביעה). בית משפט קמא (כב' השופטת הבכירה ח' ינון) דחה את התביעה. מכאן הערעור.

2.טענתה המרכזית של המערערת היא, כי בית משפט קמא גדר עצמו בטעות לבחינת השאלה: האם ניתנה הבטחת נישואין מפורשת וקונקרטית שהופרה, וכנגזרת מכך נמנע מלבחון את טענתה הנוספת של המערערת, לפיה התנהגותו של המשיב כלפיה הייתה רשלנית ונגועה במצגי שווא ובחוסר תום לב. המערערת טוענת, כי בחינת הראיות בכללותן מלמדת כי בידי המערערת עלה להוכיח עילות תביעה אלה ולבסס כדבעי את זכותה להיפרע על נזקיה. בהקשר זה מדגישה המערערת את היכרותם המוקדמת של הצדדים, את הפערים במבנה אישיותם, ואמירות והבטחות שונות שלטענתה קיבלה מהמשיב במהלך השנים.

3.המשיב תומך בפסק דינו של בית משפט קמא, מטעמיו, והוא מוסיף וטוען כי כתב התביעה לא כלל מלכתחילה עילות תביעה נזיקיות אלא נסמך כולו על הטענה כי המשיב הפר הבטחת נישואין.

4.שקלנו את טענות הצדדים והגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות. להלן יובאו הנימוקים למסקנתנו זו.

5.בית משפט קמא קבע בפסק דינו, כי "לא הוכח בפני שהנתבע הציע לתובעת נישואין אף שחי עימה ולצידה תקופות לא מבוטלות, עת היותו נשוי ואב לארבעה ילדים..." (סעיף 75 לפסה"ד); גרסתה של המערערת בעניין זה הייתה סתמית וכללית במובן זה שהיא "לא טענה למועד שנקבע לחתונה ומתי היה בכוונתם להתחתן" (שם); העדים מטעם המערערת לא שמעו בעצמם הבטחה כלשהי מצד המשיב והמירב שידעו לספר הוא שהמערערת ספרה להם שבכוונתו לשאתה (שם).

בית משפט קמא הוסיף וקבע, כי "ראיות נוספות לכך שמערכת היחסים בין הצדדים הייתה בלתי מחייבת מצאתי בכך שהנתבע לא התגורר עם התובעת באותה דירה, לא שילם שכר דירה, לא התקיימו יחסי משפחה וזוגיות, ואף לא הוכח כי בינו לבין רעייתו התנהלו הליכי גירושין בפני פורום כלשהו" (סעיף 76).

עוד נקבע, כי המערערת ידעה לאורך כל הדרך שהמשיב נשוי, כי המשיב לא נתן לה כספים כלשהם, כי המשיב לא רכש עבורה כל רהיט או תכשיט במהלך כל התקופה שבה ניהלו קשריהם, לא הלך עמה לאירוע משפחתי כלשהו, לא הציג אותה בפני חבריו ואף חבריה לעבודה לא הכירו אותו ולא שמעו עליו. במהלך כל שנות היכרותם "בידם רק תמונה מצולמת משותפת אחת" (סעיף 77).

כמו כן קבע בית משפט קמא, כי המערערת לא הוכיחה שהיא הוטעתה על ידי מצג שווא שיצר המשיב "ולא הביאה כל ראיה שיש בה להעיד כי הנתבע הטעה אותה לחשוב כך וכי אכן התחייב להתחתן איתה" (סעיף 79).

בית משפט קמא הדגיש, כי הקשר בין הצדדים, שהחל כאשר המערערת הייתה בת 16.5, הופסק כשהייתה בת כ-25 אך חודש כשמלאו לה 38 שנים, כאשר בין לבין ניהלה המערערת מערכות יחסים עם גברים אחרים (אף שלא צלחו) והייתה מודעת היטב לכך שהמשיב גר וחי עם רעייתו וילדיו (סעיף 82). על יסוד כל המפורט לעיל נקבע, כי "התובעת יכולה הייתה לנתק יחסיה עם הנתבע בכל עת, כפי שאכן עשתה בפרק הזמן הראשון ביחסיהם, ואולם בחרה להמשיך מרצונה את הקשר ומדובר, לטעמי, לא יותר מציפיה סובייקטיבית הנובעת ממשאלות ליבה של התובעת, שלא היה לה בסיס איתן במציאות לאור אופי התנהלות הצדדים במהלך השנים הרבות בהן היו בקשר" (סעיף 86).