לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בתל-אביב (כבוד השופטת עידית ברקוביץ) בת"א 157544/02 מיום 10.3.2013, לפיו נתקבלה תביעת הפינוי שהגישה המשיבה נגד המערער וזה הצטווה לפנות את המקרקעין נושא הערעור.
התביעה
1. עסקינן במקרקעין מוסדרים הידועים כחלקה 25 בגוש 6988 הנמצאים ברח' תל גיבורים בתל-אביב (להלן – המקרקעין) אשר עברו הליכי הסדר בשנת 1977, ונרשמו במועד זה על שם מדינת ישראל (להלן – המדינה). ביום 5.2.02 הגישה המדינה תביעת פינוי נגד המערער, בה טענה כי הלה פלש לחלק מהמקרקעין בשנת 2000 והגדיל באופן הדרגתי את שטחי הפלישה בשנים שלאחר מכן, על דרך הכשרת שטחים, בניית מבנים, גידור והכשרת דרכי גישה.
ההגנה
2. להגנתו טען המערער כי סבו וסבתו המנוחים, יעקב ומזל תורג'מן ז"ל, רכשו את המקרקעין מערבים עוד בשנות השלושים של המאה הקודמת, עת עלו ארצה ממרוקו, עיבדו אותם, גידלו בהם גידולים שונים והתגוררו בהם. לגרסתו, בהיותו נער, עזב את משפחתו, שהתגוררה אותה עת במעברה בכפר שלם, ועבר להתגורר בבית סבתו (להלן – הסבתא) כאשר בשנות השישים, עם פטירתה, נטל את החזקה במקרקעין ביחד עם אחיו ועבר להתגורר בהם באופן קבע תוך שהוא ממשיך לעבדם. משכך טען כי התביעה נגדו להידחות מחמת התיישנות.
עוד טען המערער להיותו חליף של סבו וסבתו המנוחים, כי המדינה ידעה על הימצאותו והמצאות משפחתו במקרקעין, ולחלופין כי הוא בר-רשות בלתי הדירה, ובהינתן פינוי – עליו לקבל פיצוי על כל השקעותיו.
פסק הדין בבית משפט קמא
3. פסק דינו של בית משפט קמא התמקד בטענת ההתיישנות משיתר טענותיו של המערער נזנחו על ידו בסיכומיו.
בית משפט קמא תחם תחילה את מסגרת הדיון, ובהסתמך על הוראת סעיף 159(ב) לחוק ההתיישנות קבע כי המערער "יוכל להיבנות מטענת ההתיישנות רק אם תקופת ההתיישנות הושלמה לפני יום 1/1/1970, מועד בו נכנס חוק המקרקעין לתוקף". את תקופת ההתיישנות הנדרשת הסיק בית משפט קמא מהוראות סעיף 22(ב) לחוק ההתיישנות וסעיף 20 לחוק הקרקעות העותמני, וקבע, כפי עמדת המערער בסיכומיו, כי "על הטוען להתיישנות מכוח חזקה שקדמה ליום 1/3/1943 להחזיק במקרקעין חזקה נוגדת משך 25 שנים קודם ליום 1/1/1970".
לאחר מכן נפנה בית משפט קמא לבחון האם מחומר הראיות עולה, כטענת המערער, כי הצליח להוכיח חזקה רציפה במקרקעין במשך 25 שנים, ובמבט לאחור- מאז שנת 1945. כפי שנראה להלן, בית משפט קמא השיב בשלילה לשאלה זו.
בית משפט קמא קבע שאין למערער, שנולד בשנת 1954, כל ידיעה אישית לגבי מצב אחזקת המקרקעין בשנות השלושים, וכי עדותו בהקשר זה הינה "עדות מפי השמועה שאין להסתמך עליה", אף דחה את עדויותיהם של יתר עדי המערער, משמצא "כי אף עדויותיהם היו עדויות שמועה בלתי קבילות", וכי "אין בעדויות עדים אלה כדי לתמוך בגרסת הנתבע לעניין אחזקת המקרקעין על ידי סבתו המנוחה מאז שנות השלושים". בתוך כך אף דחה בית משפט קמא את הסתמכותו של המערער על תצהירו של אליהו חדד ז"ל, יליד 1928, שהלך לעולמו בטרם הדיון, משמצא כי לא התקיימו לגביו מי מהחריגים לכלל הפוסל עדות מפי השמועה, ומשנחה דעתו כי מתוכן התצהיר ממילא לא ניתן ללמוד "באלו שנים מדובר". כן נדחתה הסתמכות המערער על עדותו של בן דודו יוסף תורג'מן, אשר הצהיר כי סבו וסבתו החזיקו את המקרקעין בשנות השלושים, משנתברר כי עד זה נולד בשנת 1943, וכי האמור בתצהירו ידוע לו "מסיפורים שאביו סיפר לו".
בית משפט קמא הוסיף ודחה את גרסת המערער לפיה הוא מתגורר במקרקעין מאז שנות השישים, וזאת לאור שלל הגרסאות הסותרות שנמסרו על ידו.
כן נדחתה טענת המערער לפיה ידעה המדינה על החזקתו במקרקעין, משנקבע כי לא הוצגה "כל אינדיקציה ממשית המלמדת על ידיעת המנהל או התובעת אודות החזקת המקרקעין על ידי הנתבע קודם לשנת 2000. טענת הנתבע כי יש לייחס לתובעת ידיעה אינה יכולה לעמוד, ועליו להוכיח ידיעה ממשית, וזאת לא עשה".
בית משפט קמא סמך מסקנתו גם על חוות דעתו של המומחה לתצלומי אוויר מטעם המדינה מר טאטור, ש"לא זו בלבד שלא נסתרה אלא שקיבלה חיזוק בעדותו של המומחה מטעם הנתבעת... על כן, ובהיותה מתיישבת עם מכלול הראיות הריני מקבלת את חוות דעתו של מר טאטור", ממנה עולה כי לפחות עד 1996 "נראים המקרקעין פנויים וריקים, ואינם מעובדים" וכי המבנים נצפים לראשונה רק בצילום משנת 2000.
בית משפט קמא לא התעלם מקיומו של מכתב (שלהלן נכנה אותו בשל תוכנו – מכתב הבאר, אחד מנספחי מוצג מע/2) שעוד נשוב ונדבר בו, המעיד שהסבתא התגוררה באזור המקרקעין לפחות בסוף שנת 1956, אך לא ראה לסטות בגינו ממסקנותיו לעיל, משסבר כי "לא ניתן ללמוד ממנו אודות היקף השטח שהוחזק" על ידי הסבתא; כי המערער לא הוכיח כי הינו יורשו של הסבתא, ומכיוון שגרסתו בדבר החזקה רציפה החל משנות השישים "לא עמדה במבחן".
הערעור
4. בראש ובראשונה יוצא המערער נגד קביעת בית משפט קמא לפי תקופת ההתיישנות הנדרשת על מנת להצילו מחרב הפינוי הינה 25 שנים, בעוד שהתקופה הנכונה לטעמו הינה 15 שנה, בהיות המקרקעין נושא תביעת הפינוי מסוג "מולק".
המערער טוען כי עמד בדרישה זו עת הוכח שסבו וסבתו רכשו את המקרקעין עוד בשנות השלושים, וכי בכל מקרה הוכח כי לכל המאוחר החזיקו בהם, כעולה ממכתב הבאר, בשנת 1956 כך ש"החל מתאריך מסמך הנדון ועד לשנת 1977 עת הקרקע הוסדרה, עברו למעלה מ-20 שנים לפחות. מאחר ודנים בקרקע לא מוסדרת, די בכך שהמחזיק מוכיח חזקה של 15 שנים ובתום 15 שנים הוא למעשה נהנה מטענת התיישנות". לחילופין נטען כי גם אם עסקינן במקרקעין מסוג "מירי", הרי מניין ההתיישנות הדרוש הוא 20 שנה, ומאחר ו"המשיבה לא הוכיחה ולא הרימה את נטל הראיה הנדרש ממנה על פי(ה) הדין להוכיח שמשפחת המערער לא מחזיקים לפני שנת 1955, אזי יש להניח כי החזקה היה לפחות מ-1955. מכאן שגם אם נמנה את תקופת ההתיישנות ל-20 שנה, עדיין המערער נהנה מהתיישנות בשנת 1975..." (סעיף 8 לעיקרי הטיעון).