השופט א' רובינשטיין:
א. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט ביתן) בת"פ 8079-07 - הכרעת הדין מיום 7.9.10 וגזר הדין מיום 6.3.11. עניינה של הפרשה ירי ופגיעה בקרבן.
רקע
ב. כנטען בכתב האישום, ביום 24.3.06 בסמוך לשעה 14:30 הגיע המערער ברכב עם אחרים: אחיו נאג'י ואחר עדנאן, ליישוב שגב שלום. ליד חנות המכולת שבכניסה ליישוב ירה המערער באקדח בסמיר אלחמידי (להלן סמיר) ופצעו, ועדנאן היכה את סמיר בגבו במקל. לאחר מכן הגיע המערער לרכב שבו ישבו פארס אלחמידי (להלן פארס) ואיסמאעיל אלחמידי (להלן איסמאעיל) (שלושתם להלן המתלוננים), ירה בהם ופצעם. האחרים שהיו עמו תקפו את סמיר, פארס ואיסמאעיל במקלות. כאשר איסמאעיל ניסה לצאת מן הרכב, חסם נאג'י את דרכו, וניסה להכות בראשו במקל.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
ג. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, החזקת נשק שלא כדין ויריות באזור מגורים. בית המשפט ביסס את הרשעת המערער על אמרותיהם של קרבנות האירוע, וקיבלן כראיה לפי סעיף 10א לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א-1971. הודגש, כי יש בעובדה שכל אחד מן המתלוננים מסר מחוץ לבית המשפט גירסה המפלילה את המערער, המתאימה בקויה העיקריים לגירסת המתלוננים האחרים, כדי לחזק באופן ממשי את גירסת המתלוננים. בנוסף לכך נאמר, כי גירסתם נתמכת בעצם פציעתם ובהימצאותם של תרמילים בזירה.
ד. בית המשפט דחה את טענת האליבי שהציג המערער, שלפיה שהה בזמן האירוע בחתונת בן דודו. צוין, כי לא הוצגה כל ראיה באשר למועד החתונה, כגון הזמנה. נאמר, כי גם אם המערער השתתף בחתונה, וזו התקיימה במועד הנטען, אין ללמוד מכך כי לא עשה את המיוחס לו, מה גם שטענה זו הועלתה רק כשלוש שנים לאחר האירוע. הוסף, כי המערער העיד שאחיו נאג'י נעצר ביום 24.3.06, ושבאותו יום אביו היה בבית; בן דודו של המערער מסר כי אביו של המערער היה עמו בחתונה. מכאן, שאם מתקבלת גירסת בן דודו של המערער שלפיה אבי המערער נכח בחתונה, וגירסת המערער כי היה בחתונה במועד שבו נאג'י נעצר בבית ואביו התקשר אליו, המסקנה היא, כי החתונה לא התקיימה ביום 24.3.06.
ה. בסיפת דבריו דחה בית משפט את טענת המערער כי משהמתלוננים לא התייצבו לדיון ועשו ככל הניתן כדי להכשיל את בירור האמת, לא היה מקום להמשיך בהליך המשפטי:
"אין זה סוד שבתיקים רבים שבהם הנאשמים והעדים הם אזרחים בדווים, מופעלים על העדים לחצים שונים הגורמים לכך שהם אינם מתייצבים לבית המשפט או שהם מתייצבים וחוזרים בהם מאמרות שמסרו מחוץ לבית המשפט, שהתביעה הסתמכה עליהן בהגשת כתב האישום. חלק מהאזרחים באוכלוסיה זו עדיין רואה במשפט הפלילי משום התערבות המדינה בעניין לא לה ורואה בעין רעה "שיתוף פעולה" עם מערכת אכיפת החוק ומערכת המשפט.
לא אחת מופעלים על עדים לחצים חברתיים ומשפחתיים שלא להעיד, כולל איומים בתביעות כספיות וביצירת סכסוך שבהתאם למנהגים הבדווים תוצאותיו יכולות להיות משמעותיות מאוד. רק לעתים רחוקות רואים אזרח בדווי שאינו ממשפחת הנפגע המעז להעיד בעניין פלילי שהמעורבים בו אינם מבני משפחתו.
במקרים רבים הרקע להימנעות מעדות נעוץ בכך שהצדדים היריבים נמצאים בהליכים לקראת 'סולחה' לסוגיה או שהם הגיעו לסולחה - שיש בה כשלעצמה יתרונות ידועים, ואז, כחלק בלתי נפרד מתנאיה - שאינם כתובים במסמך הסולחה עצמו, הצד הנפגע מחויב להימנע מהפללת הצד המואשם בביצוע העבירה. ניתן לומר כי ברוב המקרים בהם מתקיימים הליכים לקראת סולחה או שהגיעו אליה, כשברקע מתנהל משפט פלילי (להבדיל ממקרים בהם הנאשם מודה), הדבר כרוך במעשים של שיבוש מהלכי משפט.
על רקע מציאות עגומה זו, דעתי היא כי על בית המשפט, כחלק מרשויות המדינה, להעביר מסר ברור שהמשפט הפלילי חל על כל אזרחי המדינה והוא גובר על כל מנהג קבוצתי, ולעשות כל שניתן כדי שבפועל משפטים פליליים יתקיימו כסדרם ולא יופסקו בשל אי התייצבות עדים המכוונת מראש לכך" (עמ' 34-33).
ו. על המערער נגזרו חמש שנות מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי ופיצוי כספי לכל אחד מן המתלוננים בגובה 5,000 ש"ח. בגזרו את הדין נתן בית המשפט המחוזי דעתו - מחד גיסא - לחומרתן של העבירות, ובמיוחד עבירת החבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 ולתוצאות הפוטנציאליות של מעשיו של המערער, ומאידך גיסא - לעברו הלא מכביד, להתמשכות ההליכים בתיק ולעדויות שנשמעו בדבר אופיו החיובי.
נימוקי הערעור
ז. לטענת המערער, אין בהודעותיהם החלקיות של המתלוננים אשר נמסרו במשטרה כדי לבסס תשתית ראייתית להרשעה. נטען, כי עדותו של אסמאעיל נתמכת בראיות רפואיות ועובדתיות, וכי עדותו של פארס אינה עולה בקנה אחד עם גירסת העדים האחרים וסותרת ממצאים אובייקטיביים. עוד הוסף, כי בית המשפט התעלם מעדות בעל המכולת שבכניסה לשגב שלום, אשר ציין כי לא הבחין במערער בשעת האירוע. נטען, כי בית המשפט לא נימק מדוע גירסת המערער אינה ראויה לאמון, וכי הוא בחן את עובדת השתתפותו בחתונת בן דודו באמות מידה של אירוע בעולם היהודי, שבדרך כלל כולל הזמנות ותיעוד בכתובים, מה שאין כן - כך נטען - המגזר הבדוי. לבסוף נטען, כי לא ניתן משקל לכך, שאין כל ראיה לסכסוך בין המערער למתלוננים או מניע אצל המערער לפגוע במי מהם.
ח. אשר לגזר הדין נטען, כי בית המשפט החמיר עם המערער יתר על המידה בהתחשב בכך שהוא אדם מן הישוב אשר כל ימיו עבד לפרנסתו. הודגש, כי עברו הפלילי של המערער אינו מכביד, וכי חרף חומרת העבירות לא נגרמו למתלוננים פגיעות חמורות, והם חזרו לתפקוד מלא. לבסוף נטען, כי המערער סבל מעינוי דין, שכן כתב האישום הוגש שנה לאחר ההתרחשות מושא כתב האישום, והמשפט עצמו נמשך תקופה ארוכה בשל אי איתור עדי התביעה.
דיון באולם
ט. באת כוח המערער חזרה בדיון בפנינו על טענותיה שבכתובים. הודגש, כי גירסאותיהם של המתלוננים אינן עולות בקנה אחד זו עם זו, וכי לא היה מקום להתייחס לעדויותיהם כמקשה אחת. עוד נטען לעינוי דין. באשר לגזר הדין צוין, כי המערער אדם נורמטיבי; הודגש, כי על נאג'י נגזרו 3 שנות מאסר בלבד. בא כוח המשיבה סמך ידיו על פסק דינו של בית המשפט קמא ועל נימוקיו. צוין, כי גם אם היה המערער בחתונת בן דודו באותו יום, אין בכך כדי לשלול כי נטל חלק באירוע מושא כתב האישום. אשר לעונש נטען, כי מדובר בעונש מקל ביחס לחומרת המעשים, ובית המשפט ייחס משקל להתמשכות ההליכים.
הכרעה