נציג ציבור (עובדים): מר וליד נסראלדין
נציג ציבור (מעסיקים): מר אריה להב
1.התובע עבד בשירות הנתבעת עד שנעצר ובהמשך נאסר לתקופה ממושכת. לאחר שחרורו ממאסר, ומשהתובע לא הושב לעבודתו, עתר לתשלום זכויות שונות, ובהן: פיצויים בגין פיטורים שלא כדין ואי עריכת שימוע, פיצוי בגין חלף הודעה מוקדמת, חודשי הסתגלות, פיצויי פיטורים, פדיון חופשה שנתית, פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה, שכר עבודה ופיצוי בגין נזק שאינו ממוני. בסך הכל עתר התובע לתשלום סך של 279,899 ₪.
2.הנתבעת הגישה כתב הגנה, בו טענה כי התובע לא פוטר מעבודתו, אלא עבודתו הופסקה בשל נסיבות חיצוניות אשר אינן קשורות בנתבעת – מעצר התובע על ידי משטרת ישראל ומאסרו בפועל. משכך, אין המדובר בפיטורים או בהתפטרות, אלא בסיכול חוזה עבודה על ידי התובע. מששולמו לתובע כל זכויותיו בגין תקופת עבודתו וסיומה, התובע אינו זכאי לכל תשלום נוסף ועל כן דין התביעה להידחות.
להלן העובדות הרלוונטיות, כפי שעלו מהעדויות בתיק ומחומר הראיות אשר הונח לפנינו:
3.התובע עבד בשירות הנתבעת, עיריית צפת, החל מיום 6.6.2006, כאשר בתפקידו האחרון עבד כמנהל רובע.
4.ביום 8.12.09 הוגש נגד התובע כתב אישום לבית משפט השלום בנצרת הכולל שני אישומים (ת"פ 9787-12-09 - להלן: "כתב האישום הראשון").
באישום הראשון, נטען כי ביום 30.11.09, ובמסגרת שעות העבודה בהן היה התובע אחראי במחלקת התברואה בעיריית צפת, ביקש מעובד מחלקת התברואה בעירייה, מר יוסי אלחדד (להלן: "יוסי") להסיע אותו ברכב האיסוזו השייך לנתבעת, לראש פינה. בהגיעם לראש פינה ביקש התובע מיוסי להורידו סמוך לרחוב השלום בראש פינה.
בהגיע התובע אל בית אחת המשפחות, התפרץ התובע לבית הנ"ל, קרע את רשת חלון חדר השירות של הבית ודרכו נכנס אל הבית, ומשם גנב מחשב נייד, כסף מזומן, אוסף אולרים, דרכונים, שעונים, מצלמה, מכשיר iPod, ותכשיטים יקרי ערך.
בנוסף, בצאתו מהבית, גנב התובע שני זוגות אופניים חדשים של משפחת בלומנטל, העמיס את הרכוש שגנב מהבית על רכב האיסוזו ונסע לכיוון העיר צפת, כאשר יוסי נוהג ברכב. סמוך לאחר מכן, ומחשש כי תתגלה מעורבותו בביצוע העבירות הנ"ל, הורה התובע ליוסי לחזור לראש פינה, ושם הניח התובע את האופניים באזור הסמוך למקום הגניבה.
בגין מעשים אלו, יוחסו לתובע עבירות של התפרצות לבית מגורים בכוונה לבצע גניבה, גניבה, שיבוש מהלכי משפט והיזק במזיד לרכוש.
באישום השני נטען, כי ביום 3.12.09, ובהיותו מצוי בחקירה בתחנת משטרת ירדן (ראש פינה) בגין המעשים המתוארים באישום הראשון, ועת יצא החוקר מחדר החקירות, חיטט התובע בתיק החקירה איתר את התקליטור בו הופלל על ידי יוסי, לקח את התקליטור וניסה להעלימו תוך כדי החבאתו מתחת לארון שניצב בחדר החקירות.
בגין מעשים אלו יוחסה לתובע עבירה של שיבוש מהלכי משפט.
5.עם הגשת כתב האישום הראשון הוגשה נגד התובע בקשה למעצר עד תום ההליכים. לבסוף, התובע שוחרר למעצר בית מלא בתנאים מגבילים.
בהחלטתו מיום 10.6.10 (מ"ת 9801-12-09), הנוגעת לתנאים המגבילים שהוטלו על התובע, התייחס בית המשפט ליחסה המיטיב של העירייה לתובע תוך השמעת ביקורת על יחסה זה, כדלקמן:
"בשולי ההחלטה לא אוכל להימנע מלהתייחס לעמדה שהוצגה היום בפני על ידי ראש עיריית צפת ומנהל אגף התברואה בעיריה.
מחקירתו של אגף התברואה עולה כי הסכים, בברכת ראש העיריה, שאף העביר מכתב בעניין זה לבית המשפט, לקבל חזרה לעבודה את המשיב וזאת על אף שמדובר בעבודה הכוללת ניידות באמצעות רכב ללא אפשרות פיקוח פיזי על המשיב והכל כאשר עפ"י הראיות לכאורה בתיק זה ואשר הסניגור לא חלק על קיומן, ביצע הנאשם את העבירות נשוא תיק זה תוך כדי אותה עבודה עצמה.
מעבר לכך, אף הציע מנהל מחלקת התברואה להסיע את המשיב לביתו וחזרה לעבודה, כל אימת שיהיה עליו לשהות בעיריה או במקום אחר לצורך ישיבה והכל כמובן על חשבון זמנו והוצאותיו של הציבור האמור לממן את זמן ההסעה של מנהל אגף בעיריה שבוודאי משתכר משכורת נאה והוצאות הנסיעה הכרוכות בהסעתו של המשיב לביתו, כל אימת שיהיה בכך צורך.
רואה אני גם בעמדה זו של העיריה שיש בה אולי ניסיון להיטיב עם עובד העיריה, אך תוך התעלמות מחובתם לנהוג באחריות כלפי הציבור, הן מבחינת הסיכון הנשקף לציבור והן מבחינת העלויות הכרוכות בפיקוח עליו".
6.בהתאם להחלטת בית המשפט בדבר מעצר בית, הגיש התובע (או מי מטעמו) ביום 29.6.10 בקשה לאישור חופשה ללא תשלום (חל"ת) לתקופה שמיום 15.2.10 ועד 31.10.10. בקשה זו אושרה על ידי ראש העירייה ביום 1.7.10, ומכתב בנושא נשלח לתובע על ידי מנהל אגף משאבי אנוש ביום 11.7.10 (להלן: "תקופת החל"ת הראשונה").
7.במסגרת עסקת טיעון אליה הגיעו הצדדים בהליך הפלילי, הופנה התובע לקבלת תסקיר שירות המבחן. במהלך תקופת ההמתנה לשירות המבחן, התובע הפר את תנאי השחרור שהוטלו עליו ועל כן הוגש כנגדו כתב אישום נוסף בגין כך (ת"פ 37217-12-10 - להלן: "כתב האישום השני").
בכתב האישום השני נטען כי ביום 13.12.10, הפר התובע את תנאי השחרור שלו, וגם החזיק מכשיר פלאפון מסוג אייפון החשוד כגנוב, ובהמשך, ביום 16.12.10, החזיק בכלא סם מסוכן מסוג הרואין שלא לצריכתו העצמית, בנוסף להחזקת סם מסוג קוקאין שלא לצריכתו העצמית, וזאת ללא היתר וללא רישיון מאת המנהל.
בגין מעשים אלו יוחסו לתובע עבירות של הפרת הוראה חוקית, החזקת נכס חשוד כגנוב, והחזקה ושימוש בסמים מסוכנים.
8.בזיקה לאמור, התובע (או מי מטעמו) הגיש בקשה נוספת לחל"ת, לתקופה שמיום 13.12.10 ועד 31.9.12, וזאת בגין תקופת המאסר הצפויה עקב הגשת כתב האישום השני. בקשה זו אושרה על ידי מנהל אגף משאבי אנוש ועל ידי ראש העירייה ביום 13.12.10 (להלן: "תקופת החל"ת השנייה").
9.בסופו של יום, שני התיקים של התובע אוחדו וניתן גזר דין ביום 24.3.11 (ת"פ 37217-12-10) אשר השית על התובע מאסר בפועל, מאסר על תנאי וקנסות. באשר לתקופת המאסר בפועל, נקבע כי התובע ישא במאסרים שגזרו עליו בשני כתבי האישום במצטבר, ובסך הכל, יישא התובע ב-26 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי המעצר. בגזר הדין קבע בית המשפט, בין היתר, כך:
"העבירות בהן הואשם הנאשם חמורות למדי, עבירות אלו מקבלות משנה חומרה עת שהן מצטרפות לרשימת הרשעותיו הקודמות הרבות והמגוונות. מתוך האמור בכתבי האישום המצורפים, תסקיר שירות המבחן והרשעותיו הקודמות, הריני לקבוע כי הנאשם בחר לעצמו את העבריינות כדרך חיים, דרך המשוחררת רסן, תוך שהוא מאבד כל ההזדמנויות אשר ניתנו לו בעבר על ידי בתי המשפט והשירות הסוציאלי, תוך ניצול רכוש ציבור (רכב העירייה) לשם ביצוע מעשיו העבריינים".
10.ביום 29.1.13, לאחר שהתובע סיים לרצות את תקופת מאסרו, חזר לעבודתו אצל הנתבעת עד לחודש 12/2014.
11.ביום 15.12.14 הגיש התובע בקשה שלישית לאישור חל"ת, לתקופה שמיום 1.1.15 ועד 28.3.15. הבקשה אושרה על ידי מנכ"ל העירייה ביום 16.12.14 (להלן: "תקופת החל"ת השלישית").
12.בפועל התובע חזר לעבודתו רק ביום 4.5.15 ועבד עד ליום 24.10.15 – הוא יום העבודה האחרון בפועל בשירות הנתבעת. בדיעבד התברר לנתבעת כי בסמוך לתאריך שובו של התובע לעבודתו בעירייה ביום 4.5.15, הוא נעצר פעם נוספת בגין עבירה של דרישת נכס באיומים.
בגין מעשיו כאמור הוגש כנגד התובע כתב אישום והתנהל כנגדו הליך פלילי נוסף במסגרת ת"פ 9450-11-15. בסיומו של ההליך נגזר על התובע מאסר בפועל. בסך הכל התובע ריצה 19 חודשי מעצר ומאסר, ושוחרר ביום 19.4.17.
למען שלמות התמונה נציין, כי התובע או מי מטעמו לא פנו, כבעבר, בבקשה מסודרת לחל"ת בגין תקופת מאסרו.
13.משהתובע לא שב לעבודתו, התקבל במקומו עובד אחר לתפקיד מנהל רובע וזאת החל מחודש 6/2016.
14.לאחר ריצוי מאסרו, התובע פנה לעירייה ביום 30.4.17 וביקש לשוב לעבוד בתפקידו, אך סורב. לפיכך, מזכיר ההסתדרות, מר חנא אליאס, פנה בעניין זה במכתב לעירייה מיום 3.5.17.
15.במענה לפנייתו של נציג ההסתדרות, השיבה הנתבעת במכתב מיום 17.5.17 וציינה כי נקבעה ישיבה ליום 4.6.17 וכי עם קבלת החלטה בנושא תצא תשובה בכתב.
16.העירייה בחנה את בקשתו של התובע, והגיעה למסקנה כי לא מוטלת עליה החובה בדין להחזיר את התובע לעבודה בשורותיה. כך גם השיבה בתשובתה מיום 18.6.17 לפנייתו הנוספת של מזכיר ההסתדרות מר חנא אליאס מיום 7.6.17 בעניינו של התובע.
17.ביום 20.6.17 שלחה הנתבעת "הודעה לקרן הפנסיה מבטחים החדשה על הפסקת עבודה" וציינה שהתובע הפסיק לעבוד בשורותיה ביום 30.10.15. הנתבעת אף ביקשה, לשחרר לטובת העובד את כל הכספים הצבורים לזכותו בקרן הפנסיה.
18.ביום 22.6.17 שלחה עו"ד מטעם ההסתדרות "מכתב התראה" לנתבעת ובו חזרה על טענות התובע, כפי שעלו בפניותיו הקודמות.
19.ביום 14.8.17 נערכה, לפנים משורת הדין, ישיבה בעניינו של התובע באגף משאבי אנוש בעירייה, במסגרתה נדונה פניית ההסתדרות להשבת התובע לעבודתו. בישיבה נקבע כי הנושא יועבר לחוות דעתו של יועמ"ש העירייה לשם מתן חוות דעת משפטית.
20.ביום 24.9.17 ניתנה חוות דעתו המשפטית של יועמ"ש העירייה לפיה לא מוטלת על העירייה החובה להשיב את התובע לעבודה, וכי ההחלטה בנושא מסורה אך ורק לשיקול דעתה של העירייה. הנתבעת, בחרה כאמור, שלא להשיב את התובע לעבודתו.
21.משהתובע לא הושב לעבודתו, בחר להגיש תביעה לתשלום זכויותיו – היא התביעה בה עסקינן.
למען שלמות התמונה נציין, כי התובע נעצר שוב גם במהלך ניהול הליך זה וכי לדיון ההוכחות הגיע בליווי נציגי שירות בתי הסוהר.
ראיות שנשמעו בדיון
22.התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו וכן מטעם אביו, מר חנן סופר (להלן: "מר חנן").
הנתבעת, מצידה, הגישה את תצהירה של גב' רעות חן – מנהלת מחלקת משאבי אנוש בעיריית צפת (להלן: "גב' רעות").
משהצדדים לא הצליחו להגיע להבנות שייתרו שמיעת ראיות, המצהירים נחקרו בבית הדין על תצהיריהם, ביום 27.5.21.
עיקר טענות התובע
23.התובע טען בכתב התביעה, כי הנתבעת כגוף שלטוני ציבורי, נהגה שלא כדין, ובניגוד לחוקת העבודה והוראות התקשי"ר. הנתבעת קיפחה את זכויותיו של התובע ופיטרה אותו שלא כדין, מבלי שנערך לו שימוע מסודר ושלא בידיעתו בעוד שהתובע הסתמך על כך שישוב לעבודתו בתום ריצוי תקופת מאסרו.
התובע הדגיש כי אין המדובר במקרה של התפטרות או סיכול חוזה עבודה מצדו כי אם בפיטורין.
בהתנהלותה האמורה, הנתבעת פגעה בזכויותיו של התובע ועל כן עליה לשלם לו, כאמור, סכומים שונים.
עיקר טענות הנתבעת
24.הנתבעת טענה בכתב ההגנה, כי יש לדחות את התביעה על הסף בשל שיהוי בהגשתה, ולחילופין יש לדחותה בשל התיישנות הזכויות הכספיות הנטענות.
לגופו של עניין, כאמור, התובע לא פוטר מעבודתו, אלא עבודתו הופסקה בשל נסיבות חיצוניות אשר אינן קשורות לנתבעת – מעצר התובע על ידי משטרת ישראל ומאסרו בפועל. משכך, אין המדובר בפיטורים או בהתפטרות, אלא בסיכול חוזה עבודה על ידי התובע. מששולמו לתובע מלוא זכויותיו בגין תקופת עבודתו וסיומה, התובע אינו זכאי לכל תשלום נוסף ועל כן דין התביעה להידחות גם לגופה.
המסגרת הנורמטיבית
25.סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"ה - 1970 (להלן: "חוק החוזים (תרופות))" קובע כך:
"פטור בשל אונס או סיכול החוזה
(א) היתה הפרת החוזה תוצאה מנסיבות שהמפר, בעת כריתת החוזה, לא ידע ולא היה עליו לדעת עליהן או שלא ראה ולא היה עליו לראותן מראש, ולא יכול היה למנען, וקיום החוזה באותן נסיבות הוא בלתי-אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים, לא תהיה ההפרה עילה לאכיפת החוזה שהופר או לפיצויים".
26.בע"ע (ארצי) 256/08 מחמד בשיר קוקא ו-16 אח' נ' יוסי שוורץ (13.2.11 – להלן: "עניין קוקא") נקבע באשר לסעיף 18 לחוק החוזים (תרופות) כדלקמן:
"סעיף 18 מונה ארבעה תנאים לתחולת דין הסיכול החוזי. התנאי הראשון הינו הפרת החוזה. שלושת התנאים הנוספים הינם תנאי צידוק להפרת החוזה, באופן שרק בהתקיימם במצטבר, יינתן פטור למפר מתשלום פיצויים או מאכיפת החוזה: תנאי הצידוק הראשון הינו היעדר ידיעה או היעדר צפיה של המפר על הנסיבות המסכלות; תנאי הצידוק השני הינו אי יכולתו של המפר למנוע נסיבות אלה; תנאי הצידוק השלישי הינו התרחשות נסיבות המסכלות את קיום החוזה. יוסף, כי בפסיקת בית המשפט העליון נזכר גם הצורך בקיומו של קשר סיבתי בין התנאים האמורים לבין הפרת החוזה (ראה ע"א 291/82 פישברג נ' דים, פ"ד ל"ט(2) 625, עמ' 629).
הדין הישראלי שם את הדגש על המבחן הראשון, הוא מבחן הצפיות. לעניין היעדר הידיעה או היעדר הצפיה מסבירה פרופ' שלו בספרה כך:
"אי הידיעה כמו אי הראיה מראש, צריכות להתקיים בפועל (לא ידע או לא ראה) וגם בכוח (לא היה עליו לדעת או לא היה עליו לראות מראש). מכאן שמבחנו של התנאי הראשון הוא מצטבר וחלופי: יש לבדוק את ידיעתו או את צפייתו האקטואלית של המפר וכן את ידיעתו או צפייתו על פי אמת המידה של האדם הסביר. על פי המבחן האובייקטיבי, תוצב השאלה אם אדם סביר בנעלי המפר על פי הגיון העסקה הנדונה ועובדות המקרה היה צריך לדעת או לצפות את האירוע המסכל הנדון"
[גבריאלה שלו, דיני חוזים- החלק הכללי, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי (תשס"ה 2005), להלן- ספרה של שלו]".
27.עוד הדגיש בית הדין הארצי בעניין קוקא, כי דין הסיכול החוזי במשפט הישראלי אינו נוקשה כבעבר והשינוי במגמת המשפט הישראלי באה לידי ביטוי, בין היתר, במידת השפעת עקרון תום הלב בביצוע החוזה על סוגיית הסיכול (ראו לעניין זה ע"א 6328/97 עזרא רגב נ' משרד הביטחון, פ"ד נ"ד(5) 506, עמ' 517).
28.המשמעות האופרטיבית של הדברים הינה כי סיכול החוזה מפקיע את החוזה מעיקרו, באופן שכל החיובים על פיו בטלים (ראו ספרה של שלו - עמ' 626).
29.בדב"ע לד/9-34 יוסף בן וחש עוזיאל - שאול שטרנשוס (16.6.74) נקבע כי בנסיבות בהן נגזר על עובד מאסר עולם אין המדובר בפיטורים (ואף לא בהתפטרות המזכה בפיצויי פיטורים) כי אם בסיכול של חוזה העבודה (הגם שהמילה "סיכול" לא הוזכרה במפורש בפסק הדין). בתי הדין האזוריים יישמו הלכה זו גם במקרים בהם נגזרו על העובד תקופות מאסר קצרות יותר (דמ' (י-ם) 6564/06 סאמי מוסא - גזית אחוזה יסמין בע"מ, מיום 5.9.07; עב' (חי') 512/07 עוסמאן אברהים - אלקטרו כלור תעשיות כימיות בע"מ, מיום 2.5.11; עב' (י-ם) 1814/09 טוכלי מוהנד - משה שלסר, מיום 13.6.11; עב' (י-ם) 3210/06 אלחלביה זיאד אחמד חוסין - גיא חנוני בניה ופיתוח בע"מ, מיום 27.7.11).
עם זאת, יש לזכור כי הקביעה בדבר "סיכול" אינה אוטומטית אלא תלויה בכלל נסיבות המקרה, לרבות אורך תקופת ההיעדרות, אופי העסק, אופי תפקידו של העובד ומידת חיוניותו, יכולת המעסיק להיערך להיעדרות העובד מבעוד מועד ולמצוא עובד חלופי, האפשרות לשמור את מקום העבודה עד תום המאסר וכו' (ראו את עב' (ת"א) 2430/09 עאמר מוחמד עאטף - אשר ניב חשמל פלוס, מיום 3.5.11, בו נקבע כי מעצר ובעקבותיו מעצר בית לתקופה בת מספר חודשים לא סיכלו את חוזה העבודה).
דיון והכרעה
סיכול חוזה העבודה – האומנם?
30.הנה כי כן, על מנת להכריע בעניין שלפנינו עלינו לבחון תחילה האם מאסרו האחרון של התובע הביא לסיכול חוזה העבודה בין הצדדים.
31.נקדים אחרית לראשית ונציין, כבר כעת כי שוכנענו בקיומם של התנאים שנקבעו בסעיף 18 לחוק החוזים (תרופות), המצדיקים הכרה ב"סיכול". ונסביר.
32.אין חולק שהתובע נעדר מעבודתו בשל כליאתו לתקופה ממושכת בת 19 חודשים. ברי כי היה על התובע לצפות את תוצאות מעשיו, היינו, כשביצע את העבירה הפלילית היה עליו לצפות מראש את משמעות מעשיו ואת האפשרות שייענש ויכלא, כך שחוזה העבודה סוכל באשמתו.
התובע שימש בתפקיד מנהל רובע, תפקיד המחייב איוש לטובת צרכי הציבור. הנתבעת הינה עירייה המחויבת, בראש ובראשונה, לתושביה. מניעת איוש התפקיד והמתנה לשחרורו של התובע מהכלא מהווים נסיבות בלתי אפשריות ומענישים, הלכה למעשה, את ציבור התושבים. נגדיל ונאמר, כי הנתבעת איישה את תפקידו של התובע רק לאחר מספר חודשים ממועד הפסקת עבודתו, ולדידנו, מדובר במספר חודשים יותר מידי. בנסיבות אלו, קיום חוזה העבודה הפך לבלתי אפשרי, ושונה באופן יסודי מהמוסכם בין הצדדים במועד כריתת חוזה העבודה. שכן, התחייבות לעבודה כשמה כן היא – כוללת בחובה עבודה סדירה ככל עובד נורמטיבי ואין היא כוללת הסדר מכללא בדבר הסכמת המעסיק להשבת העובד לעבודתו לאחר ריצוי תקופות מאסר ממושכות.
התובע לא הגיש בקשה לחל"ת ולא עדכן (הוא או מי מטעמו) את הנתבעת בדבר צפייתו לשוב לעבודתו לאחר מאסרו
33.כאמור, התובע ריצה מאסר בן 19 חודשים וזאת מבלי שדאג להגיש בקשה מסודרת לחל"ת, כפי שעשה בפעמים קודמות. מר חנן, אביו של התובע, העיד כי לתובע היו ביקורים בכלא וכי הוא בעצמו נהג לבקרו. כך גם, בתקופת המאסר היו לו שיחות טלפון. מר חנן הוסיף, כי הוא נהג ללוות את התובע מיום שהוא נולד בכל הבעיות ובכל התחומים, כך למשל טיפל במסמכים שלו מול הרשויות השונות, אולם לא הגיש בשמו בקשה לחל"ת.
34.כשהתובע נשאל לפשר התנהלותו ובאשר לעובדה שלא הוגשה מטעמו בקשה לחל"ת, הציג תשובות שונות ומבולבלות שהותירו את מחדלו רובץ לפתחו:
"ש.לגבי תקופות המאסר הגשת כל הזמן בקשות לחופשה ללא תשלום. למה בתקופה האחרונה השלישית לא הגשת בקשות לחופשה ללא תשלום?
ת.... אני לא יכול ליצור קשר כי אני עצור חודש ימים, אני הייתי עצור לפני הגשת כתב אישום. לא היה לי קשר טלפוני עם אף אחד.
...
ש.בתקופת המעצר עד תום ההליכים לא היה לך קשר טלפוני?
ת.לא, עם אשתי דיברתי, אבל מה לאשתי ולעיריית צפת? היא לא עובדת בעיריית צפת, עם כל הכבוד.
...
ש.היו פעמים קודמות שכן הגשת בקשות, למה אז לא הגשת בקשות?
ת.אם היה לי טלפון שם הייתי מודיע להם...אני לא הגשתי בקשה, כי לא יכולתי להגיש, לא היה לי טלפון ולא היה לי איך ליצור קשר עם עיריית צפת.
ש.בפעמים הקודמות כן הגשת בצורה מאוד מסודרת.
ת.אני לא זוכר למה פעמים הקודמות כן הגשתי והפעם לא הגשתי. גם הפעם הזאת עיריית צפת ידעו שאני עצור, היה להם נוח להתעלם מזה. העברתי את ההודעה דרך ניסים משעלי, הייתי מאחורי סורג ובריח ואני לא יודע מה הם עשו ומה לא, ופוטרתי מהעבודה אחרי 14 שנה.
ש.במהלך המאסר שלך היית בקשר עם מישהו מהעיריה?
ת.לא, עם המנהל שלי ניסים כן, רק עם ניסים.
ש.אז למה לא הגשת בקשה לחל"ת כמו שעשית בפעמים הקודמות?
ת.הייתי בבלבול, בסערה ובבלגן אחד שלם. נולדה לי תינוקת בתקופה הזאת. לא ציפיתי לדבר כזה, הייתי בטוח שמקום העבודה שלי שמור".
(ההדגשות אינן במקור – מ.ק. ראו ע' 2 ש' 28-32 וע' 3 ש' 1-24 לפרוטוקול מיום 28.11.19).
בהמשך עדותו, התובע נשאל:
"ש:במהלך שהותך בכלא שוחחת עם אשתך או עם אביך?
ת:בימי המעצר הראשונים אין טלפונים, אחרי שנשפטתי קיבלתי טלפון. רק אחרי כתב אישום אתה יכול לדבר בטלפון...
ש:למה לא ביקשת מעו"ד שיגיש לך בקשה לחל"ת?
ת:יש לי מנהל במקום עבודה מר ניסים משעלי שטיפל לי בכל הדברים האלה. הם ידעו על המעצר והכל.
ש:ביקשת ממנו שיגיש לך בקשה לחל"ת?
ת:כן.
ש:בתקופות המאסר הקודמות 2015 עד 2019 אתה הגשת את הבקשות לחל"ת?
ת:היה לי מנהל עבודה, המעסיק שלי שהוא דאג להכל. אני לא הגשתי כי לא הייתה לי גישה לשום דבר. מה שמגיע לי עפ"י חוק קיבלתי.
...
ש:מפנה לנספח ו' בכתב ההגנה, החתימה המופיעה היא שלך?
ת:כן.
...
ש:מפנה לנספח ח' בכתב ההגנה, החתימה המופיעה היא שלך?
ת:כן.
ש:מפנה לנספח י"א בכתב ההגנה, החתימה המופיעה היא שלך?
ת:לא.
ש:יכול להיות שציפורה היא שחתמה והגישה? דודה שלך.
ת:לא יודע.
ש:יכול להיות שהיא טיפלה לך בדברים?
ת:לא יודע. היא ראש ועד עובדים לשעבר בעיריית צפת. עברו הרבה שנים.
...
ש:יכול להיות שבגלל שידעת שקיבלת תקופת חל"ת מעבר למותר, לא הגשת שוב חל"ת?
ת:ממש לא. יש מי שמטפל בדברים האלה בעיריית צפת. הממונה הוא ניסים משעלי. הוא ידע שאני במאסר, מן הסתם לא הגעתי לעבודה והעיר היא מאוד קטנה. כל מה שקורה למחרת בבוקר יודעים.
ש:תאשר שביחס לתקופת המאסר מ- 2015 עד 2017 לא קיבלת אישור אף פעם שאתה נמצא בחל"ת?
ת:לא זוכר.
ש:תאשר שחוץ מלעדכן את המנהל שלך שאתה נכנס למאסר, לא שוחחת איתו?
ת:אין מה לעדכן, אני לא מגיע בבוקר לעבודה. זו עיר קטנה ויודעים בחוץ. גם עכשיו כולם יודעים שאני עצור
ש:שוחחת איתו או שפשוט לא הגעת?
ת:אין טלפון ואין ביקורים בתור עצור.
ש:איך אתה טוען שתצהירך שידעו שאתה מתכוון לחזור לעבודה?
ת:אני הייתי אמור לחזור למקום עבודה שלי. עבדתי 14 שנה בעיריית צפת. לא ביצעתי פשע במקום העבודה שלי.
ש:בתצהירך אתה רושם שעדכנת את העירייה אבל אתה אומר שלא דיברת איתם.
ת:כולם ידעו ששי עצור וששי בבית הסוהר. זה לא סוד.
ש:מפנה לסעיף 16 בתצהירך, אתה טוען שגב' ציפי מימון הודיעה לראש העיר שאתה מתכוון לחזור לעבודה. איך אתה יודע זאת? למה לא צירפת מסמך של גב' ציפי?
...
ת:ניסים דיבר איתה. זה הועד וזה התפקיד של הועד.
ש:תאשר לי שהפניה הראשונה שלך לעירייה מטעמך הייתה רק לאחר תקופת המאסר?
ת:לא יודע".
(ההדגשות אינן במקור – מ.ק. ראו ע' 10 ש' 18 עד ע' 12 ש' 20 לפרוטוקול).
35.מתשובותיו של התובע, עולה אפוא שבניגוד לטענתו לפיה לא היה זכאי לבצע שיחות טלפוניות ועל כן לא עלה בידו ליצור קשר טלפוני עם גורם כלשהו ולבקש חל"ת, הרי שלאחר שהוגש כתב אישום התובע כן היה זכאי לבצע שיחות טלפוניות וכן דיבר עם אנשים המקורבים לו כמו אשתו ואביו, אולם לא פנה כלל בעניין בקשה לחל"ת. כשהתובע נשאל מדוע לא ביקש מאשתו לפעול לבקשת חל"ת השיב: "מה לאשתי ולעיריית צפת?".
בהמשך התובע הסביר שלא הגיש הפעם בקשה לחל"ת מפני שהיה בבלבול, בסערה, בבלאגן אחד שלם, בתקופה שבה נולדה לו תינוקת ושהיה בטוח שעבודתו מחכה לו.
בעדותו מיום 27.5.21 התובע שינה את גרסתו. התובע העיד כי ביקש מהמנהל שלו, מר ניסים משעלי להגיש בשמו בקשה לחל"ת וכי המנהל טיפל בכך. התובע העיד, כי גם בתקופות המאסר הקודמות המעסיק הוא זה שטיפל בבקשות לחל"ת וכי לא הייתה לו גישה "לשום דבר", קרי התובע היה פאסיבי בבקשותיו הקודמות לחל"ת. אולם, בניגוד לטענת ה"פאסיביות" האמורה, התובע העיד בהמשך כי הוא חתום בעצמו על שתיים מבקשותיו לחל"ת.
זאת ועוד, התובע שוב שינה גרסה עת העיד כי הוא כלל לא דיבר עם מנהלו וכי זה האחרון ידע על מאסרו רק מאחר שהוא לא הגיע לעבודה וכי צפת היא עיר "מאוד קטנה. כל מה שקורה למחרת בבוקר יודעים", "כולם ידעו ששי עצור וששי בבית הסוהר. זה לא סוד".
כשהתובע נשאל באשר להצהרתו לפיה בעירייה ידעו שהוא מתכוון לשוב לעבודתו, התובע לא באמת סיפק תשובה והעיד באופן סתמי כי "אני הייתי אמור לחזור למקום העבודה שלי". בהמשך עומת עם הצהרתו לפיה דודה שלו, גב' ציפי מימון, יו"ר ועד העובדים בעירייה, הודיעה לראש העיר על כוונתו לחזור לעבודה. כשנשאל מניין הוא יודע זאת, השיב שמנהלו מר ניסים דיבר איתה וכי זה התפקיד של הוועד. נזכיר, כי קודם התובע העיד כי הוא כלל לא דיבר עם מר ניסים. אם לא די בכך נדגיש, כי התובע בחר שלא לזמן לעדות מטעמו את מנהלו מר ניסים משעלי ואף לא את גב' ציפי מימון כך שכל טענותיו, שנסתרו בכל מקרה, לא נתמכו בראיות כלשהן, לרבות זימון זומנם של עדים. למותר לציין ככי ידועה ההלכה לפיה צד שיכל להביא עד שהיה בעדותו כדי לסייע לו ולא עשה כן, חזקה שלו היה העד מעיד הרי שהיה מעיד לחובתו. מכל מקום, הימנעותו של התובע מזימון העדים הרלוונטיים– פועל לחובתו.
לסיכום נציין, כי מרוב גרסאות התובע לא ידע להשיב על שאלה פשוטה אחת במסגרתה הוא התבקש לאשר שהפניה הראשונה מטעמו לעירייה הייתה רק לאחר תקופת מאסרו. התובע השיב כי הוא "לא יודע". בעניין זה, הדברים מדברים בעד עצמם.
36.לפיכך, משגרסתו של התובע הייתה רצופה סתירות ואי דיוקים, ומשהתובע נמנע מזימון עדים רלוונטיים שיכלו לשפוך אור על חלק מהשאלות שבמחלוקת בין הצדדים, שוכנענו שהתובע עשה דין לעצמו, נעדר מעבודתו לתקופה ממושכת מבלי להגיש בקשה מסודרת לחל"ת, על אף שידע שעליו לעשות כן, כפי שאכן נהג בפעמים קודמות בהן ריצה עונשי מאסר, וסמך על כך שיוחזר לעבודתו אוטומטית לאחר ריצוי מאסרו, מבלי שהוא או מי מטעמו עדכנו את הגורמים הרלוונטיים בעירייה ומבלי שהיה לו כל בסיס לכך.
37.הנה כי כן, משנוכחנו שהתובע לא הגיש בקשה לחל"ת בעקבות מאסרו האחרון, אולי יכול והסיבה לכך נעוצה דווקא בסעיף 5.18.4 לאוגדן תנאי השירות לעובדי הרשויות המקומיות אשר קובע כדלקמן:
"לא תאושר חופשה ללא תשלום אלא בהגבלות הבאות:
(א)בהמלצת מנהל היחידה כאשר עבודתו של המבקש תבוצע באופן תקין, בעת העדרו.
(ב)לתקופה שלא תהיה ארוכה מהתקופה שבה שירת העובד עד תאריך תחילת החופשה ובכפוף לאמור להלן:
(ג) לעובד בדרגה 4 בדירוג עובדי מינהל ושירותים או בדרגה גבוהה ממנה (ובדרגות מקבילות בדירוגים המקצועיים) לא תאושר חופשה ללא תשלום לתקופה ארוכה מ-2 שנים.
(ד)חופשה ללא תשלום לא תאושר לתקופה כזאת שבעקבותיה יהיה האורך הכולל של החופשות שאושרו לעובד מתחילת שירותו יותר מ-3 שנים".
לאור האמור, מאחר שהתובע שהה בחל"ת מצטבר של כשנתיים ו-10 חודשים, הרי שלכאורה, בכל מקרה, יכל לבקש חל"ת נוסף של חודשיים (אולי שלושה) ולא של 19 חודשים כפי שנדרש לו. התנהלותו של התובע לפיה הגיש בקשות לחל"ת בפעמים הקודמות בניגוד לפעם הנוכחית מחזקת את המסקנה לפיה היה מודע לאמור בסעיף האמור באוגדן תנאי השירות, שאינו מקור משפטי מחייב, ועל כן, בכוונת מכוון, נמנע מלהגיש בקשה מתאימה, ככל הנראה בידיעה, שזו לא תאושר לו.
38.לאור כל האמור לעיל, אנו דוחים את טענת התובע לפיה סירוב הנתבעת להחזירו לעבודה לאחר שחרורו מהווה פיטורים. שוכנענו שהסכם העבודה הגיע לידי סיום מחמת סיכול ביום 25.10.15 – המועד בו נעצר התובע וחדל להופיע לעבודה.
בנסיבות עליהן עמדנו לעיל לנתבעת לא הייתה כל חובה להמתין תקופה ארוכה לשחרורו של התובע ולקליטתו מחדש לעבודה. עוד נדגיש, כי לא הובאה כל ראיה לכך שמדובר בהפסקה ארעית ביחסי העבודה וכי כוונת הצדדים הייתה להמשיך ביחסי העבודה לאחר שחרורו של התובע מהכלא. כאמור, התובע לא הגיש בקשה מסודרת לחל"ת ומכל מקום לא הוכיח שהודיע לנתבעת על רצונו לשוב לעבודתו לאחר מאסרו או שהנתבעת התחייבה להחזירו לעבודה עם תום ריצוי תקופת המאסר.
39.לפיכך, בנסיבות עליהן עמדנו לעיל, משהתובע לא פוטר מעבודתו, וממילא לנתבעת לא הייתה כל חובה לערוך לו שימוע, ומשב"כ התובע טען בדיון כי "רכיב הפיצויים בגין פיטורים שלא כדין מתייחס רק להעדר השימוע" (ראו ע' 2 ש' 23 לפרוטוקול מיום 28.11.19), הרי שאנו דוחים את התביעה בגין פיטורים שלא כדין וחלף הודעה מוקדמת.
עתה נתייחס בקצרה ליתר רכיבי התביעה.
פיצויי פיטורים
40.התובע טען בכתב התביעה כי פוטר מעבודתו לאחר למעלה מ-11 שנות עבודה רצופות, ועל כן הוא זכאי לתשלום פיצויי פיטורים בסך של 65,351 ₪ (5,941 שכר קובע * 11.333 שנים).
41.הנתבעת טענה בכתב ההגנה, כי התובע לא פוטר מעבודתו וכי שחררה לתובע את כספי פיצויי הפיטורים שנצברו בקופה על שמו בסך של 48,132 ₪, וזאת במסגרת מכתב שחרור המופנה לחברת "מנורה מבטחים" וכן טופס 161 מיום 20.6.17.
42.לאחר שבחנו את טיעוני הצדדים בעניין שלפנינו החלטנו לדחות את התביעה ברכיב זה. ונסביר.
43.כאמור, התובע לא פוטר מעבודתו ועל כן הוא זכאי אך לכספים שנצברו עבורו בגין פיצויים שהופרשו במהלך תקופת העבודה בפועל (כפי שהסכים ב"כ התובע עת ביקש "לתקן את רכיב פיצויי הפיטורים, כך שהתקופה הרלוונטית תשתרע על החודשים בהם התובע עבד בפועל" (ראו ע' 2 ש' 18-19 לפרוטוקול מיום 28.11.19)). הנתבעת צירפה תלושי שכר של התובע וכן ריכוז הפרשות לקופה מהם עולה כי לתובע הופרשו הפרשות מלאות בשיעור של 8.33%. התובע לא הציג כל ראיה או תחשיב מטעמו הסותרים את גרסת הנתבעת. הנתבעת הודיעה לקופה ביום 20.6.17 על שחרור הסכומים שנצברו עבור התובע, כך שלמעשה התובע קיבל את כספי הפיצויים שנצברו עבורו. לפיכך, , דין התביעה בגין רכיב זה להידחות.
חודשי הסתגלות
44.התובע טען בכתב התביעה, כי הוא זכאי למענק בגין 3 חודשי הסתגלות הן בהתבסס על חוקת העבודה לעובדים ברשויות המקומיות והן מכוח חוזר מנכ"ל משרד הפנים. התובע עתר לתשלום סך של 17,823 ₪ בגין רכיב זה (5,941 ₪ * 3 חודשים).
45.הנתבעת טענה בכתב ההגנה, כי התובע כלל לא פוטר ועל כן טענתו בעניין זה איננה רלוונטית ויש לדחותה.
46.לאחר שבחנו את טיעוני הצדדים בעניין שלפנינו החלטנו לדחות את התביעה בגין רכיב זה. ונסביר.
47.בתצהיר העדה מטעם הנתבעת נטען, כי התובע אינו זכאי לתשלום המענק, שאינו מעוגן בהוראות חוקת העבודה. מדובר במענק המשולם בהתאם להנחיות משרד האוצר שקובעות כי המענק ניתן לעובדי רשויות מקומיות במסגרת הסכמים מיוחדים (הסכמי הבראה וצמצום) ו/או תוכניות פרישה שנקבעות במשרדי האוצר והפנים. התנאי המרכזי לקבלת המענק הינו פרישה מרצון לעובד בגילאים 52-62. התובע לא פרש מעבודתו מרצון, לא קיימת תוכנית מאושרת על ידי משרד האוצר, והתובע אינו בטווח הגילאים הרלוונטי.
48.מעבר לכך שהתובע לא הפנה לכל מקור נורמטיבי ספציפי התומך בדרישתו, הוא אף לא התייחס כלל לאמור בתצהיר עדת הנתבעת בעניין זה. כאמור, התובע לא פוטר מעבודתו כטענתו, לא הוכיח כי הוא זכאי לתשלום המענק ועל כן החלטנו לדחות את התביעה בגין רכיב זה.
פדיון חופשה
49.התובע טען בכתב התביעה, כי בהתאם להוראות סעיף 13 לחוק חופשה שנתית, קמה לו הזכות לפדות ימי חופשה שלא נוצלו טרם סיום העסקתו.
לתובע נודע על פיטוריו ביום 23.10.17 ולכן עומדת לזכותו יתרה של 21.5 ימי חופשה שלא נוצלו, בסך של 5,805 ₪.
50.הנתבעת טענה בכתב ההגנה, כי עילת התביעה ברכיב זה התיישנה. כמו כן, הנתבעת ערכה לתובע גמר חשבון בחודש 6/2017, במסגרתו שילמה לו את יתרת ימי החופשה שהיו צבורים לזכותו וביצעה פדיון בסך כולל של 1,130.05 ₪. בתשלום הסכום האמור יש בכדי לייתר כל חבות נוספת ברכיב זה.
51.לאחר שבחנו את טיעוני הצדדים בעניין שלפנינו החלטנו לדחות את התביעה ברכיב זה. ונסביר.
52.סעיף 31 לחוק חופשה שנתית, התשי"א – 1951 קובע, כי "תקופת ההתיישנות לכל תביעה על פי חוק זה, בין אזרחית בין פלילית, היא שלוש שנים". עילת התביעה בגין פדיון חופשה נוצרת עם סיום יחסי עובד ומעביד (ע"ע 324/05 ריבה אצ'ילדייב - עמישב שירותים בע"מ, 27.3.06), ונוצרה לפיכך במקרה שלפנינו ביום 25.10.15. התביעה הוגשה ביום 13.3.19, היינו כעבור יותר משלוש שנים מהיום בו קמה עילת התביעה. לפיכך, אנו מקבלים את טענת ההתיישנות שהעלתה הנתבעת ודוחים את התביעה ברכיב זה.
53.זאת ועוד ולמעלה מן הצורך, גם לגופו של עניין נציין כי התחשיב של התובע מתבסס על מועד סיום העסקה השונה מהתאריך שנקבע על ידינו לעיל. התובע לקח בחשבון במסגרת התחשיב שערך צבירת ימי חופשה גם בגין התקופה בה קבענו שהתובע כבר לא הועסק בשירות הנתבעת לרבות בתקופה בה שהה במעצר/מאסר, ובכך שגה.
זאת ועוד, כפי שעולה מתלושי השכר של התובע, בחודש 10/2015 היו צבורים לתובע 10.7 ימי חופשה. מאחר שהתובע עבד בפועל עד ליום 24.10.15, שולם לו שכר מלא בגין חודש זה על בסיס פדיון 6 ימי חופשה. 4.7 ימי חופשה הנותרים שולמו לתובע כאמור במסגרת תלוש שכר חודש 6/2017, ועל כן לתובע לא נותרו ימי חופשה צבורים.
54.לפיכך, כאמור, דין התביעה בגין רכיב זה להידחות.
שכר עבודה והפרשות לקרן פנסיה
55.התובע טען בכתב התביעה כי היה על הנתבעת לשלם לו שכר באותם חודשים בהם ישב בביתו מוכן לשוב לעבודתו, במצב דברים בו הנתבעת הוליכה אותו שולל לגבי יום חזרתו לעבודתו. התובע הוסיף, כי במצב דברים בו העובד מוכן לבצע את עבודתו הוא זכאי לשכר, אף אם מעסיקו לא מאפשר לו לעבוד. לפיכך, היה על הנתבעת לשלם לו שכר עבודה החל מיום בקשתו הראשונה לחזור לעבודתו קרי מיום 30.4.17 ועד ליום שבו הוא גילה אודות פיטוריו, קרי 26.10.17, בסך כולל של 35,646 ₪.
התובע הוסיף וטען, כי הנתבעת הפרה את הוראות חוקת העבודה ולא הפרישה עבורו הפרשות לקרן הפנסיה החל מחודש 10/2015 ועד לחודש 10/2017, על כן על הנתבעת לשלם לתובע תשלום בגין ההפרשות כאמור בסך של 4,277 ₪.
56.הנתבעת טענה בכתב ההגנה, כי יחסי העבודה בין הצדדים הסתיימו בעת מעצרו של התובע כבר בחודש 10/2015.
כמו כן, התובע עתר לתשלום 6% ע"ח רכיב הפיצויים לקרן הפנסיה ולתשלום פיצויי פיטורים ברכיב נפרד – כך שמדובר בכפל סעדים.
לפיכך, יש לדחות את טענותיו בעניין זה.
57.לאחר שבחנו את טיעוני הצדדים החלטנו לדחות את התביעה ברכיבים אלו. ונסביר.
58.בדיון קדם המשפט ציין ב"כ התובע כי "אין מחלוקת כי הנתבעת לא היתה צריכה להפקיד קרן פנסיה בגין החודשים בהם התובע שהה במאסר. כאשר ציינו בסעיף 54 כי הנתבעת לא הפקידה לקרן פנסיה החל מחודש אוקטובר 2015 ועד לחודש 10/17, מדובר בטעות. אנו טוענים להפרשי שכר בגין תקופה מ-3.4.17 ועד ליום שבו גילה על פיטוריו ביום 26.10.17. מדובר בשכר של 35,646 ₪ ובהפקדות שלא הופקדו בסך של 4,277 ₪ בשיעור של 12%. כמובן שמסכום פיצויי הפיטורים יש להפחית 6% של רכיב אי הפקדה עבור פיצויי פיטורים. כמו כן, אנו מבקשים לתקן את רכיב פיצויי הפיטורים, כך שהתקופה הרלוונטית תשתרע על החודשים בהם התובע עבד בפועל" (ראו ע' 2 ש' 13-19 לפרוטוקול מיום 28.11.19).
59.הנה כי כן, דרישת התובע הצטמצמה לתקופה שמיום 3.4.17 ועד ליום שבו לכאורה גילה על פיטוריו ביום 26.10.17. ונדגיש, המדובר בתקופה שגם אליבא דתובע הוא לא עבד בה בפועל כלל.
60.התובע שוחרר מהכלא רק ביום 19.4.17, ועל כן תמוהה בעינינו הדרישה לתשלום מיום 3.4.17 (יכול שהתובע התכוון ליום 30.4.17).
61.זאת ועוד, התובע העיד כדלקמן:
"ש:כשהשתחררת למי פנית?
ת:הלכתי להסתדרות אחרי שהבנתי שלא מחזירים אותי ללא מכתבים פיטורים וללא שימוע.
ש:המכתב הראשון מההסתדרות הוא מיום 3/5.
ת:לא זוכר.
ש:אתה הבנת ישר שהם לא מחזירים אותך?
ת:לא. אני לא הבנתי ישר. אני ישבתי לשיחות לפני המכתב.
ש:אתה הבנת אחרי הפניה שלך להסתדרות שלא מחזירים אותך?
ת:הם לקחו אותי סחור סחור.
ש:אתה אומר שפנית לראשונה ב- 30/4?
...
ת:אני יודע שזה לקח הרבה זמן. יש לי ילדים קטנים בבית שאני צריך להאכיל.
ש:השתחררת ב- 19/4/2017?
ת:לא זוכר תאריכים.
ש:אתה אומר שפנית להסתדרות אחרי שהבנת שלא מחזירים אותך. 19/4 עד 3/5 זה פרק זמן של 12 יום. בימים האלו הבנת כבר שלא מחזירים אותך?
ת:לא הבנתי שום דבר. לא קיבלתי מכתב פיטורים ולא היה שימוע".
(ההדגשות אינן במקור – מ.ק. ראו ע' 13 ש' 19-29 וע' 14 ש' 1-6 לפרוטוקול מיום 27.5.21).
כאמור, התובע השתחרר מהכלא ביום 19.4.17. מעדותו עולה, כי פנה בכתב לנתבעת ביום 30.4.17 ומשהבין שלא מחזירים אותו לעבודה פנה להסתדרות. מכתב ההסתדרות בשמו נשלח לנתבעת כבר ביום 3.5.17. כשהתובע נשאל על טווח הזמנים הקצר בין מועד שחרורו למועד שבו הבין שלא מחזירים אותו לעבודה התחמק ממתן מענה מספק וענייני לשאלה. לאור האמור, שוכנענו כי התובע ידע שהנתבעת לא מתכוונת להחזירו לעבודה לכל המאוחר ביום 3.5.17, קרי מספר ימים לאחר שהשתחרר מהכלא. בהמשך הדרך, הנתבעת בדקה שוב ושוב את עניינו של התובע, מתוך התחשבות בנסיבותיו האישיות, אולם הסירוב להשיבו לעבודה נותר על כנו.
מכל מקום, כאמור, יחסי העבודה בין הצדדים סוכלו עם כניסתו של התובע למעצר ומאסר ממושכים.
62.לפיכך, התביעה להפרשי שכר מיום 30.4.17 ועד ליום שבו "גילה התובע על פיטוריו" ביום 26.10.17 - נדחית בזאת, וכפועל יוצא אנו דוחים גם את התביעה להפרשות פנסיוניות בגין תקופה זו.
נזק לא ממוני
63.התובע טען כי עקב התנהלותה של הנתבעת הוא נאלץ לפדות את הכספים שבקופות הגמל והפנסיה שעל שמו, מה שהסב לו ולבני משפחתו נזק כלכלי עתידי עצום. התובע העריך את נזקו בגין כך בסך של 50,000 ₪.
64.הנתבעת טענה, כי מדובר בטענה לנזק ממוני וכי התובע לא צירף אסמכתא כלשהי לסכום הנזק הנטען על ידו. לפיכך, יש לדחות את טענותיו בעניין זה.
65.לאחר שבחנו את טיעוני הצדדים, החלטנו לדחות את התביעה ברכיב זה. ונסביר.
66.ב"כ התובע ציין במהלך הדיון כי: "לגבי נזק לא ממוני, אני שומע את הערת בית הדין כי למקרא כתב התביעה מדובר בנזק שהוא ממוני, ולכן יש לכמת אותו, אך בנוסף הרכיב מתייחס גם לעוגמת הנפש שהוא חזר והגיש מכתב ודחו אותו בלך ושוב, וכן ועדה ולא ועדה" (ראו ע' 2 ש' 20-22 לפרוטוקול מיום 28.11.19).
67.חרף האמור לעיל, בכתב התביעה התובע טען לנזק ממוני שלא כומת כהלכה, מבלי לצרף ראיה או תחשיב בדבר הנזק שנגרם לכאורה. משלא התבקש תיקון כתב התביעה, די בכך כדי לדחות את התביעה ברכיב זה.
68.יחד עם זאת, ובבחינת מעבר לנדרש, נציין כי לא הוכח שהתובע אולץ על ידי הנתבעת או מי מטעמה לשחרר את הסכומים שנצברו עבוררו בקופות הגמל.
69.אם לא די בכך, נתייחס גם לטענה בדבר עוגמת נפש שעלתה כאמור בדיון. כעולה מדברי ב"כ התובע עוגמת הנפש, מתייחסת לכך שהתובע נדחה "בלך ושוב" כך שהוא לא ידע האם יוחזר לעבודתו אם לאו. אולם, כפי שקבענו לעיל התובע ידע שבקשתו לחזרה לעבודה סורבה כבר מספר ימים לאחר שחרורו מהכלא, כך שטענותיו בדבר ציפיה כזו או אחרת פשוט לא הוכחה. גם מטעם זה דין התביעה להידחות.
70.מכל מקום, ההלכה בעניין עוגמת נפש הינה ברורה ומושרשת ולפיה:
"הנטייה הפסיקתית היא לצמצם פסיקת פיצויים בגין עוגמת נפש, אלא אם כן סבור בית הדין כי המקרה שלפניו מצדיק על פי נסיבותיו המיוחדות את פסיקתם.
בהקשר זה נקבע כי "ההלכה הינה, כי רק במקרים קשים וחריגים יפסק פיצוי בגין עוגמת נפש, באשר, "מטבע הדברים כרוכים פיטורי עובד או העברתו לתפקיד אחר למגינת לבו ותוך הפרה חוזית, בעוגמת נפש ותיסכול. ניתן לצפות לכן, כי ינהגו ערכאות בתי הדין לעבודה ריסון ומודעות להשלכותיה המשפטיות והכלכליות, ובכלל זה להשפעה על מערכות יחסי העבודה, ורק במקרים קשים ייפסק הפיצוי הנדון"..." (ע"ע (ארצי) 6514-10-11 מדינת ישראל-הממונה על הגמלאות – פרבר (4.2.2015)).
משעיקרים אלה מנחים אותנו, ומכוח קל וחומר, הרינו קובעים כי איננו סוברים כי הנסיבות של הליך זה מצדיקות פסיקת פיצוי בגין עוגמת נפש.
71.לפיכך, כאמור, החלטנו לדחות את התביעה בגין רכיב זה.
בטרם נעילה
72.לפני סיום נתייחס לשתי נקודות שעלו בהליך:
א.התובע טען כי מאחר שגב' רעות לא שימשה בתפקיד מנהלת משאבי אנוש בזמן כניסתו למעצר הרי שמדובר בעדות מפי השמועה ואין להסתמך עליה, אלא שאין בידינו להסכים עם טיעון זה. העדה, עובדת ציבור ללא אינטרס אישי, העידה במסגרת תפקידה בו היא משמשת משלהי שנת 2016 והיא זאת שטיפלה בפנייתו של התובע לאחר שחרורו. עדותה התבססה על מסמכים ואף צוין בתצהירה כי עדותה הינה על בסיס מסמכים ושיחות שערכה עם הגורמים הרלוונטיים. לא מצאנו כל פסול בעדותה של גב' רעות הגם שלא שימשה בתפקידה בכל התקופה הרלוונטית לתביעה. בעניינינו, כל זמן שהנתבעת זימנה לעדות את הגורם הרלוונטי, אין מקום לדרוש ממנה להעיד את בעלי התפקידים שהיו באותם זמנים. עוד נזכיר כי התביעה הוגשה כמעט שנתיים לאחר שחרורו של התובע ממאסר ומטבע הדברים ברשות ציבורית מתחלפים חלק מבעלי התפקידים.
מכל מקום, די בעדותו של התובע כדי להכריע בטענת הסיכול – היא הטענה המרכזית בתיק.
ב.לא יכולנו להתעלם מהעובדה שהתובע ציין בסיכומיו כי פוטר לאחר כ-12 שנות עבודה, מבלי להתייחס לתקופות בהן שהה במעצר או מאסר. כך גם, לא יכולנו להתעלם מרכיבי התביעה שהתבססו, אף בסיכומים, על תקופות בהן התובע לא עבד ושהה במאסר בעוד שהיה ברור לו שאין לקחת תקופות אלו בחשבון (כך למשל בעוד שב"כ התובע ציין במסגרת הדיון שלא היה על הנתבעת להפריש כספים לקרן הפנסיה בתקופת המאסר (ראו ע' 2 ש' 13-14 לפרוטוקול מיום 28.11.19) בסיכומיו עתר התובע לתשלום גם עבור תקופת המאסר).
סיכום
73.לאור כל האמור לעיל, הגענו לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות.
74.נוכח סכום התביעה שעמד ע"ס של 279,899 ₪ וריבוי רכיבי התביעה, אל מול התוצאה אליה הגענו, שקלנו לחייב את התובע בהוצאות משמעותיות לטובת הנתבעת. יחד עם זאת, בנסיבות עליהן עמדנו לעיל, ובהתחשב במצבו המשפחתי כלכלי של התובע וההזדמנויות שניתנו לו על ידי הנתבעת, אנו מחייבים את התובע לשלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך של 3,500 ₪ בלבד וזאת תוך 30 יום.
75.לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מיום קבלתו.
ניתן היום, י"ז כסלו תשפ"ב, (21 נובמבר 2021בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.
|
מר וליד נסראלדין
נציג ציבור עובדים
|
|
מוסטפא קאסם שופט, סגן הנשיא
|
|
מר אריה להב
נציג ציבור מעסיקים
|