שנאעה נ' דוכובנה

התובע עתר לתשלום זכויות כספיות בגין תקופת עבודתו אצל הנתבע וסיומה, עבודה בענף הבנייה.

בכתב הגנתו ובתביעה שכנגד דחה הנתבע קיומם של יחסי עבודה בין הצדדים, שכן שכר את שירותי התובע כקבלן וטען כי זכאי הוא להחזר כספי הלוואות/מקדמות שניתנו לתובע במהלך תקופת עבודתו.

טענות התובע

התובע, תושב הרשות הפלסטינית, החל לעבוד ביולי 2014 בתפקיד פועל בניין ושיפוצים, במקומות שונים ובייחוד בבית מגוריו של הנתבע עד לחודש פברואר 2016 (בתצהירו ציין כי עבד תחת הנתבע בנוסף לבית מגוריו, בראש העין ובמקומות נוספים שאינם זכורים לו; בסיכומיו ציין כי בראש העין עבד בבניינים ו/או במשרדים השייכים לנתבע וכן בטירה גדולה באלפי מנשה).

שכרו עמד ע"ס 150 ₪ ליום. לא נמסרו לתובע הסכם עבודה או הודעה על תנאי עבודה. מתכונת עבודתו הממוצעת הייתה 22 יום בחודש. הנתבע לא ניהל פנקס עבודה חודשי ולא שולמו לתובע כספים בעבור זכויותיו הסוציאליות; התובע פוטר באופן מפתיע ע"י הנתבע. בתצהירו לא טען מתי ואיך (ס' 14), ואף לא חזר על טענתו שבתביעה, לפיה, הנתבע הקפיא את היתר הכניסה שלו, ללא התראה מוקדמת.

לאור כל האמור לעיל, התובע עתר לתשלום זכויותיו ע"פ צו ההרחבה בענף הבנייה (הוצאות נסיעה, דמי חופשה, דמי חגים, ימי הבראה, תמורת הודעה מוקדמת לפיטורים, פיצויי פיטורים, הפרשי שכר, שעות נוספות, דמי כלכלה וקרן השתלמות.

התובע העיד לעצמו. עדי התובע, שאת תצהיריהם הגיש, לא התייצבו לדיון ההוכחות. בתום עדויותיו משך התובע את תצהירי עדיו (עמ' 13 שורות 29- 30).

טענות הנתבע

הנתבע אינו "מעסיק" ואינו עוסק בתחום הבנייה והשילוט. הנתבע מתגורר בבית פרטי בשערי תקוה, יישוב בתחומי מועצה אזורית שומרון, רכש מגרש המיועד לבניה עצמית ובנה את בית מגוריו. היות ושערי תקוה נמצא באזור שומרון, חלות עליו הוראות הצבא והמנהל האזרחי. בהתאם להן, נוהלי כניסת עובדים פלסטינים לעבודה ביישובי שומרון שונים, כך שבעוד שבישראל רק מעסיקים יכולים לקבל אישורים להעסקת פלסטינים, באזור יהודה ושמרון, ניתנת אפשרות לאנשים פרטיים הבונים את ביתם, לקבל היתר להעסקת פלסטינים.

לפיכך, הנתבע קיבל היתר להעסיק קבלנים פלסטינים, והוציא עבורם אישור כניסה ועבודה כאילו היה מעסיקם, אפילו שהיו קבלנים עצמאיים. ללא אישור העסקה כזה, אותם קבלנים לא יכולים לעבור במעברים בין שערי תקוה לרשות הפלסטינית.

אישור הכניסה וההעסקה, תקף למשך שלושה חודשים בלבד וניתן להאריכו עד לסיום הבניה.

התובע החל לעבוד בבית הנתבע, כעובד של קבלן ריצוף עצמאי בשם נאדל אחמד חאמד (להלן: "נאדל"). הנתבע שילם לנאדל והתובע קיבל שכרו ישירות מנאדל. הנתבע דאג לאישור עבודה הן לנאדל והן לעובדיו וביניהם התובע, מתחילת יולי 2014.

החל מחודש אוקטובר 2014, לאחר שהתובע הסתכסך עם נאדל, הסכים הנתבע להעסיקו ישירות, כקבלן עצמאי, ושילם לו ישירות.

בחודשים ספטמבר-אוקטובר 2015, התובע כלל לא עבד ולא הוצא לו אישור כניסה. מיום 08.11.15 עד 08.02.16, על אף שהוצא לתובע אישור כניסה, התובע כלל לא עבד אצל הנתבע; משכך, ביטל הנתבע את אישור הכניסה של התובע ב- 12/15.

משאישור הכניסה הסתיים בחודש דצמבר 2015, לא יכול התובע לתבוע זכויות עד ליום 08.02.16.

החל מ- 12.08.15 הפסיק התובע להגיע ל"אתר הבניה", למרות שהיה לו אישור כניסה עד 30.08.15. בתחילת 11/15, ביקש התובע לחזור לעבוד, הנתבע הוציא לו אישור כניסה (מיום 08.11.15 עד 08.02.16), אך כאמור, התובע לא הופיע לביצוע העבודה ולא השיב את אישור ההעסקה לנתבע. משכך, ביטל הנתבע את אישור הכניסה של התובע בחודש 12/15.

בין הצדדים לא התקיימו יחסי עובד מעביד – הנתבע לא יכול היה לפקח על עבודתו של התובע, שכן אינו מבין בבנייה. שכרו של התובע היה גבוה באופן משמעותי משכר עובד, בעוד שנאדל שילם לתובע 150 ₪, הנתבע שילם לתובע 250 ₪ ליום, דבר המגלם את היותו קבלן עצמאי.

הנתבע העסיק מפקח בנייה, אך לא היה מנהל עבודה שאמור להפעיל עובדים.

התובע קיבל את שכרו במזומן ובהמחאות (אשר "נוכו" ע"י התובע אצל צדדי ג', חלפנים) ,כאשר השתכר כ- 250 ₪ לכל יום עבודה.

התובע נטל הלוואות/מקדמות מהנתבע; עד היום לא הוגשה תביעה נגד התובע שכן סיכויי הגבייה הם אפסיים לאור העובדה שמגוריו של התובע ברשות הפלסטינית.

מאז הפסקת עבודתו של התובע, שוחחו הצדדים כ- 3 פעמים בטלפון וכל פעם התובע הבטיח להחזיר לנתבע את ההלוואות, אך עד היום לא עשה כן.

אשר על כן, מבוקש לחייב את הנתבע בסך של 10,500 ₪ בגין ההלוואות [בסיכומיו עתר לסך של 9,000 ₪].

מטעם הנתבע הוגשו תצהירים והעידו מר מנשה שאתי – רכז ביטחון שוטף צה"לי (להלן: "מנשה"), מר עבד צאלח (להלן: "עבד"), מר מחמוד צאלח (להלן: "מחמוד"). הנתבע צירף את תצהירו של נאדל חמאד (הקבלן, להלן: "נאדל"; נציין כי נאדל לא העיד בפנינו, כעולה מהודעת הנתבע מיום 08.01.17).

דיון והכרעה

קיומם של יחסי עבודה בין הצדדים

לטענת הנתבע, לא התקיימו יחסי עבודה בין הצדדים, שכן התובע הועסק כקבלן עצמאי. אישור הכניסה לקבלנים ולעובדים הוא אישור זהה, שכן במועצה אזורית שומרון, יש מדיניות הנפקת אישורי כניסה לעובדים פלסטינאים, כך שגם אנשים פרטיים הבונים את ביתם יכולים להעסיק עובדים, האישורים מונפקים ל- 3 חודשים, וניתן להאריכם עד לסיום הבנייה. גם לקבלנים עצמאיים יש להוציא את אותו האישור בהתאם למדיניות הצבאית באזור (סעיף 13 לתצהיר מנשה).

באשר לשאלת זהות המעסיק, מתקיימים סממנים רבים המצביעים על קיום יחסי עבודה, ובין היתר עבודה בחצרי המשתמש, בציוד המשתמש, פיקוח על ידי עובדיו של המשתמש והשתלבות העובד במקום העבודה של המשתמש [ראה לעניין זה ע"ע (ארצי) 410/06 המוסד לביטוח לאומי נ' ראית פאהום, (פורסם בנבו, 02.11.08)].

זאת ועוד, התובע הוא כאחד מהפועלים האחרים, לא הוכח כי הוא מנהל עסק עצמאי משלו כ"גורם חיצוני", התובע היה כפוף לנתבע/למפקח הבנייה מטעמו שנתן הוראות והנחיות עבודה (עמ' 21 שורות 27 – 28), חתם על נוכחות בעבודה עבור כל יום עבודה (נספח ג'), הייתה מסגרת שעות עבודה קבועה ולא הוכח כי קיבל תמורה גבוהה, כשל קבלן.

הנתבע העיד בפנינו כי הקבלן הקודם שדרכו עבד התובע (נאדל), קיבל סך של 500 ₪ בגין יום עבודה, והתובע קיבל דרך נאדל 150 ₪. לאחר שהתובע החל לעבוד עם הנתבע ישירות, החל לקבל 250 ₪ עבור יום עבודה (עמ' 24 שורות 29- 32). עובדה זו, כשלעצמה, אינה מוכיחה כי התובע הועסק כקבלן; ההפך הוא הנכון. אם קבלן מסוים קיבל 500 ₪ בגין יום עבודה, שכר גבוה משאר העובדים, אין זה עולה על הדעת כי קבלן אחר יקבל מחצית מהסכום וגם ייחשב כקבלן בגין אותה העבודה.

זאת ועוד, שכר של 250 ₪ ליום עבודה, אינו משקף שכר קבלני. שכר זה אינו עולה במידה רבה על שכר המינימום הקבוע בצווי ההרחבה בענף הבנייה. יתר על כן, אין בפנינו ראייה כלשהי לעבודתו כקבלן ולמצער, אף לא "להסכמה" כי יעבוד כקבלן. נזכיר כי עבד טען אף הוא כי השתכר סך של 250 ₪ ליום (עמ' 19 שורות 10 – 11).

אשר על כן, אנו קובעים כי בין התובע לנתבע התקיימו יחסי עובד-מעביד.

משקבענו כי בין הצדדים התקיימו יחסי עבודה, אין חולק כי צו ההרחבה בענף הבניין מיום 21.01.10 (להלן: "צו ההרחבה 2010") וצו ההרחבה בענף הבניין מיום 29.06.15 (להלן: "צו ההרחבה 2015") חלים על הצדדים לתקופת עבודתו של התובע.

סעיף 6 לצו ההרחבה 2010 קובע הגדרות לעניין "מעביד" ו"עובד" בענף הבנייה כדלקמן:

"כל מעביד בתחומי הבינוי ו/או התשתיות ו/או עבודות ציבוריות ו/או הנדסה אזרחית ו/או שיפוצים ו/או צמ"ה לרבות כמנוי בענפים ראשיים 45 ו - 46 לספר הסיווג האחיד לשנת 1993, אשר פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על כל סעיפי המשנה שלהם".

עוד מגדיר הצו "מעביד בתחום השיפוצים": "מעביד שעיקר עיסוקו בעבודות שיקום, שימור ושדרוג מבנים בהתאם לסיווג 131 לרשימת הענפים המפורסמת מטעם רשם הקבלנים".

לעניין הגדרת "עובד" קובע הצו – "כל עובד ומנהל עבודה באתר בנייה (כהגדרת המונח בצו זה) המועסק בתפקיד שאינו משרדי".

עוד קובע הצו כי ל"עובד שיפוצים" ייחשב "עובד כהגדרתו לעיל, המבצע עבודות שיפוצים בשירותו של מעביד בתחום השיפוצים".

"אתר בנייה" – "מקום אשר מתבצעת בו עבודת בינוי ו/או תשתיות ו/או הנדסה אזרחית ו/או שיפוצים ו/או עבודה מסוג אחר כמפורט בהגדרת מעביד לעיל".

תחת הכותרת "בינוי (בניה ועבודות הנדסה אזרחית)", בספר הסיווג האחיד של ענפי הכלכלה 1993 מצינו:

"עבודות פיתוח באתר הבנייה, הקמת מבנים שלמים או חלקי מבנים, עבודות נגרות ומסגרות; התקנת מתקני מים, חשמל ומיזוג ומערכות אחרות; גימור הבניין; שיפוצים ותיקונים במבנים; הקמה, הרכבה והצבה של מבנים מוכנים".

סעיף 6 לצו ההרחבה 2015 מגדיר "מעסיק":

"כל מעסיק בתחומי הבינוי ו/או תשתיות ו/או עבודות ציבוריות ו/או הנדסה אזרחית ו/או שיפוצים ....לרבות כמנוי בענפים ראשיים 41 – 43, על ענפי המשנה שלהם, לספר הסיווג האחיד לשנת 2011...".

ענף ראשי 41- בניית מבנים ובניינים, בספר הסיווג האחיד לשנת 2011, כולל: "בנייה למגורים מכל הסוגים, כגון בתים פרטיים".

ממכלול הוראות הדין דלעיל ומשבענייננו, הנתבע בנה את ביתו הפרטי, ערך עבודות שיפוץ גדולות עם קבלנים, ברי כי צווי ההרחבה הענפיים חלים על יחסי הצדדים.

לא נעלם מעינינו כי התובע טען לעבודה במקומות אחרים, כולל עסקו של הנתבע בראש העין. הגם שכך לא הוכח, לכשעצמו; הגם שאין לדעת כיצד טען ל"ראש העין" בתביעתו(מה שלא נטען ולא נזכר כלל בסיכומי הצדדים!) – אין לשכח כי הנתבע בעדותו טען לרישום ע"י המזכירה במחשב – ואין בפנינו כי כזו הועסקה בביתו של הנתבע שבשערי תקוה.

בהקשר זה נציין: התובע לא הוכיח כי הנתבע עוסק "בתחום הבנייה והשילוט"; התובע לא הוכיח עבודת בנין שביצע עבור הנתבע, למעט בביתו, בשערי תקוה, הגם שלכאורה, שוכנענו כי עבד גם במשרדו (בלא שנדע מתי וכמה). מנגד, לא הוכח מקום עבודה אחר כלשהו בו עבד התובע, או בו עבד כעובד של הנתבע! די אם נפנה לריבוי גרסאותיו בנדון (כולל זו, שבסיכומיו!?).

עוד מצאנו לציין כי הנתבע בהגנתו טען כי התובע החל לעבוד בביתו כעובד של הקבלן נאדל.

בתצהירו, לא התייחס התובע לטענה זו, אלא שלל אותה באופן מוחלט (ס' 7).

בח.נ. עומת עם האמור וטען כי עבד ליד הבית של הנתבע, אצל "אריה", ממנו היה לו אישור עבודה (אישור מיוחד), אצל דובי ואריה (עמ' 8 שורות 5 – 18); כשעומת עם נספח א' לתצהיר הנתבע, טען כי עבד עם סעד (עמ' 9 שורות 3 – 6).

כאמור, בח.נ. מעלה הוא את גרסתו זו, לראשונה – אך אינו מוכיח הנטען ואינו מסביר, מדוע לא נזכרה עד עת זו!

בנספח א', המתייחס לרשיונות של התובע אצל מעסיקים שונים (לשנים 2008 -2017), מצוי אך רשיון אחד, הרלוונטי למועד תחילת עבודתו אצל הנתבע (07/14) אצל "רז משה, בנה ביתך" ואין לדעת היכן.

מנגד, ברי כי הועסק אצל רוב המעסיקים שבנספח א', בבנין.

תקופת עבודה

לטענת התובע, החל לעבוד אצל הנתבע בחודש 07/14 ועבד עד 02/16.

לטענת הנתבע, התובע עבד בשירותו מחודש 11/14 עד 8/15, שכן מחודש 07/14 התובע עבד דרך נאדל, ולאחר סכסוך בין השניים, הנתבע קיבל את התובע כקבלן עצמאי מחודש 11/14.

התובע צירף לתביעתו והנתבע לתצהירו, תדפיס רשיונות עבודה (נספח א'), ממנו ניתן לראות כי לתובע הוצא רשיון עבודה ע"ש הנתבע לתקופות הבאות:

08.07.14 – 08.10.14; 05.10.14 – 05.01.15; 04.12.14 – 04.03.15; 01.03.15 – 01.06.15; 31.05.15 – 30.08.15; 08.11.15 – 08.02.16.

יחד עם זאת, כל הרשיונות נסגרו בסמוך ממש למועד סיומם, למעט רשיון העבודה לתקופה 08.11.15 – 08.02.16, שנסגר ביום 31.12.15 (כשלטענת הנתבע, התובע לא הגיע לעבוד מאמצע אוגוסט 2015).

ניתן לראות בדו"ח מעברים (נספח ב'), כין בין המועדים 23.08.15 – 27.08.15 ניתן לתובע "אישור שהיה" ולא "אישור תעסוקה", וכשכמטרת ההיתר נרשם: "צ' יחודיים – חיפוש עבודה".

עוד ניתן לראות בתדפיס רשיונות עבודה, כי בתקופה שבין 02.09.15 – 02.03.16; 10.05.16 – 10.11.16, ניתן לתובע היתר עבודה בחקלאות אצל חיל סעידה מזל (להלן: "מזל").

בקד"מ שהתקיים בפני כב' הרשמת (כתוארה דאז) ע. ריכטמן, התובע הכחיש הכרות עם מזל (עמ' 3 שורות 10 – 13). בח.נ. הודה כי הוא מכיר אותה, וברגע שהנתבע הפסיק את רשיון העבודה, "עשה אישור כניסה לישראל" (עמ' 9 שורות 14 – 18, עמ' 10 שורות 5 – 8).

מכל האמור, שוכנענו כי אכן התובע סיים עבודתו באוגוסט 2015 בשירות הנתבע, וכי מספטמבר 2015 (כך עולה אף מתדפיס הרשיונות) החל לעבוד אצל מזל.

נזכיר כי תדפיס הרשיונות שהציג התובע הוגבל לרשיונותיו אצל הנתבע (?!) וגם ממנו ברור כי אינו מסמך "שלם" (ולו לאור הרישום עליו, כי מדובר בדף 3 מתוך 3), למצב העובדתי נכון להגשת התביעה!

אין בידינו לקבל את גרסת התובע לתקופת העסקתו, שכן עדותו בעניין היתה מאוד לא אמינה ונסתרה גם מעדותו שלו וגם מרשיונות ודו"ח המעברים, כשלא הציג כל אסמכתא להוכחת טענתו בדבר מועד סיום העבודה [אגב, לא נקב ב"מועד"], או כי עבד כטענתו באופן רציף עד 02/16. לעומתו, עדות הנתבע וטענותיו היו מהימנות ונתמכו בראיות, בהקשר האמור.

מאידך, יצויין כי הנתבע לא סיפק פרטים כלשהם לאופן העסקתו של נאדל או של יתר הפועלים/הקבלנים, לא הסכמים או ראיות כלשהם [על אף שבעדותו ציין כי יש לו הסכמים עם קבלנים גדולים ועם חלק מקבלני המשנה (עמ' 21 שורות 8 – 17)]. אף אם נקבל את עמדתו של הנתבע כי התובע הועסק דרך נאדל, אין זה גורע מזכויותיו של התובע לקבל את המגיע לו מכוח הדין, שכן על הנתבע המעסיק בשטחו עובדים, לפקח ולוודא כי העובדים מקבלים את כל התנאים הסוציאליים להם זכאים הם מכוח החוק, ולא הוכח כי כך נעשה, ואף לא הוכח כי אכן היה עובד שכיר של נאדל. אף לא הוכח "נתק" בהעסקת התובע.

אשר על כן, ומשקבענו לעיל כי התקיימו יחסי עבודה בין הצדדים מתחילת עבודתו של התובע אצל הנתבע, ובהעדר ראיות אחרות, אנו קובעים כי תקופת ההעסקה של התובע אצל הנתבע היתה החל מ- 08.07.14 עד ל- 27.08.15.

למען הסר ספק נבהיר, מנספח א' עולה כי בין 28.08.15 ועד 08.11.15 לתובע לא היה רשיון עבודה לנתבע – אם נצרף לכך הרישום בנספח ב' ולפיו ב- 02.09.15 עבר התובע במחסום, ובאמצעות הרשיון של מזל (ראה מספר מזהה בנספחי א', ב') וכך עד כניסה ב- 04.10.15 (כשבין 23.08.15 ועד כולל 27.08.15 סורב מעבר/אושר מעבר, במספר מזהה אחר מהנתבע ואחר ממזל, כשנרשם "חיפוש עבודה") – שוכנענו בטענות הנתבע, ביחס לתקופת העבודה אצלו ולעיתוי סיומה.

כך גם 3 ימים בנובמבר (09.11.15 – 11.11.15) בהם נכנס התובע דרך מעבר אייל – עשה כן במספר מזהה של רשיון שהנפיק הנתבע, רשיון שהחל ב- 08.11.15.

לא נעלם מעינינו כי התובע טען כי עבד אצל הנתבע עד 02/16, שאז הפסיק רשיונו (כאמור, רק בתביעה) ואף לא שהנתבע לא אישר שעבד אצלו בימים אלה, אלא שאין בפנינו כל הוכחה כי אכן עבד אצל הנתבע!

מנגד, לאחר יותר מחדשיים ש"נעלם" התובע לנתבע, כשחידש רשיונו ב- 08.11.15 – בין אם עבד אצלו 3 ימים רצופים אלה ובין אם לאו – תמוה כי המתין ע"מ להפסיק רשיונו עד ה- 31.12.15... וגם לכך אין בפנינו מענה.

משכך, אנו קובעים כי התובע הועסק ע"י הנתבע מ-7.2014 ועד 27.8.2015. +3 ימים בנובמבר 2015 ;

לאור כל האמור, התובע עבד סך 224 ימים בתקופה האמורה.

הסעדים

לטענת התובע קיבל שכר יומי בסך 150 ₪ לאורך כל תקופת עבודתו.

הנתבע טוען כי זה היה שכרו כשעבד אצל הקבלן נאדל.

אין חולק איפוא, כי התובע קיבל שכר יומי של 150 ₪ בעד התקופה שבין 07/14 – 10/14.

לטענת הנתבע, קיבל התובע שכר של 250 ₪ ליום, מעת שהחל לעבוד דרכו ישירות (לטענתו, כ"קבלן"), החל מחודש 11/14. אין בפנינו נתונים מדויקים בדבר שכר התובע, מלבד חלק מההמחאות שניתנו לטענת הנתבע לתובע, כשחלק שולם לתובע במזומן, ואת שכרו היה מקבל בסוף כל שבוע, או פעם בשבועיים. אין בפנינו אף הוכחה לכך כי צילומי ההמחאות אשר צורפו לתצהיר הנתבע, הן אכן ההמחאות שנמסרו לתובע, שכן ההמחאות הן לפקודת צדדי ג'/חלפנים, שבאמצעותם פדה כנטען התובע את כספו.

במקרה שבפנינו, בו טענות הצדדים עומדות זו כנגד זו, אין בידינו אלא להכריע עפ"י מהימנות העדויות והראיות אשר הוצגו.

התובע לא הציג עדויות לתימוכין לטענותיו. אין די בהגשת תצהיר עדיו. לא נמצא לוֹ ולוּ עד אחד שיכול היה להעיד על אופי ותנאי העבודה, תנאי ההעסקה והשכר.

הנטל על כל אחד מהצדדים בהתייחס לעובדות ולרכיבים שעליו להוכיח:

על התובע להציג גרסה למשך שעות העבודה ביום, כי עבד מעבר ל- 8 שעות עבודה, בשכר של 150 ₪ ליום וכי פוטר (לתקופת העבודה, ודאי לרצף העבודה, כשכאמור לעיל, לא הוכיח טענותיו).

מנגד, על הנתבע להוכיח כי בתקופת העסקתו של התובע, שילם לתובע כמתחייב מהוראות הדין השונות (כשכאמור, קבענו כי ביחסי עובד-מעסיק עסקינן).

הנתבע העיד מספר עדים, וביניהם עובד פלסטיני (עבד) שעבד בשירותו ביחד עם התובע, שהעיד כי התובע והוא קיבלו 250 ₪ ליום (עמ' 19 שורות 10 -15, שורות 24 – 28).

מצילומי ההמחאות שצירף הנתבע, ניתן להתרשם, כי הינם בסכומים "עגולים" המתחלקים ל- 250 ₪ במדויק.

אשר על כן, אנו קובעים כי שכרו היומי של התובע בתקופה שבין 11/14 – 08/15 היה 250 ₪.

לא נעלם מעינינו כי הנתבע טען כי זהו שכר התובע כ"קבלן" ואף טען ל"קיזוז" היתרה – אלא, שאין בסיס ראייתי לטענותיו אלה, הנדחות אף לאור עדותו של עבד, מטעמו! יתר על כן, עבד חזר על גרסתו גם בח.נ. ולפיה, התובע, פועל כמוהו, (רַצָף) קיבל 250 ₪ ליום, כי כך אמר לו (ונזכיר – במועד תצהירי עדותו כבר לא היה עובד של הנתבע, כשנתיים-שלוש).

נסיעות 

התובע עתר לסך של 10,450 ₪ בגין תשלום שהוציא לצורך נסיעות לעבודה וחזרה ממנה, לאורך כל התקופה.

לטענת הנתבע, התובע הוסע במיניבוס פרטי ע"ח הנתבע, שהסיע את כל העובדים בביתו, ללא עלות מצד התובע.

עבד העיד כי מהמחסום עד לביתו של הנתבע, הנתבע הוא ששילם עבור ההסעה (עמ' 20 שורה 1). מנשה הצהיר כי עובדיו של הנתבע היו נוסעים בהסעה מאורגנת מדי יום בבוקר בין השעות 07:30- 08:00 ובסיום יום העבודה ב- 16:00 (סעיפים 25- 26).

התובע אישר בעדותו כי עד המחסום משערי תקוה נסע בהסעה מטעם הנתבע ומהמחסום נסע על חשבונו, וכך גם בבוקר (פרוטוקול בכתב יד).

אח"כ, טען כי "לפעמים" היו משלמים לנהג "אם רצינו למהר", ואם לא מיהר, חיכה להסעה ואז לא שילם (עמ' 6 שורות 1- 9), דבר הסותר את כתב תביעתו ואת תצהירו כי שילם עבור כל הנסיעות לעבודה ובחזרה.

אח"כ, טען כי מחמוד צאלח ארגן אוטובוס לפועלים שלו (כקבלן) ואם היה מקום נסע באוטובוס שלו, מהמחסום לשערי תקוה. לא שילם על הסעה זו (עמ' 6 שורות 10 – 20).

אשר על כן, אנו מקבלים את טענת הנתבע, כי התובע הגיע בהסעה ע"ח הנתבע מדי יום, מהמחסום למקום העבודה (בשערי תקוה) ומהעבודה למחסום.

מנגד, אין בפנינו, ולוּ בדל ראייה, להוצאות שהוציא כטענתו לצורך הגעתו מביתו עד למחסום ומהמחסום לביתו. כך גם, אינו זכאי לסכום שתבע, משלא הוכחה התקופה, ימי העבודה וכיוצ"ב.

לאור כל האמור, התביעה ברכיב זה נדחית.

פדיון חופשה

התובע עתר לסך של 4,400 ₪, עבור 20 ימי חופשה (220 ₪ X20).

לטענת הנתבע, התובע היה קבלן עצמאי ולפיכך אינו זכאי לתשלום עבור ימי חופשה. לחילופין, משהתובע הועסק סה"כ 9.5 חודשים, ולפי 22 ימי עבודה, הרי בתקופה זו אמור היה לעבוד 209 ימים, כשהתובע עבד 137 יום בלבד; לפיכך, חלקיות משרתו הינה כ- 65%, לכן, התובע זכאי ל- 10 ימי עבודה כחופשה לכל שנת עבודה בהתאם לדין הקיבוצי (בגין 9.5 חודשים), מתוך 12 חודשים, ולפיכך, זכאי התובע ל- 8 ימי עבודה ובסך של 1,144 ₪ (8 ימיםX220 ₪ ליוםX65%). (הנתבע לא חישב את תקופת עבודתו של התובע מחודש 07/14).

התובע לא נתן גרסה בכתב התביעה למספר ימי העבודה בשבוע. מנספח ג' עולה לכאורה כי עבד 6 ימים בשבוע; חישבנו זכאותו בהתאם לצו ההרחבה לפי 6 ימים בשבוע, ואותה חישבנו לפי מכסת ימי העבודה בצו הענפי וסך זכאות ל- 12 ימי חופשה בשנה.

יחד עם זאת, משהתובע עתר בתביעה ברכיב זה ל- 20 ימי חופשה בהתאם לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 (להלן: "חוק חופשה שנתית") (ככל הנראה משברכיב זה חישב, כביכול ,עבד 20 חודשים) ומשבפועל, קבענו כי תקופת העבודה היא 14 חודשים ומשעסקינן בעובד יומי – יש לפעול עפ"י הוראות צו ההרחבה וסעיף 3 (ג)(2) לחוק חופשה שנתית.

לפיכך, זכאי התובע ל- 12 ימי חופשה עבור התקופה שבין 07/14 – 06/15 , בהם עבד התובע 207 ימים (ע"פ דו"ח המעברים – נספח ב' לתצהיר הנתבע).

(נציין כי לא מנינו את הימים בהם קיבל אישור כניסה/מעבר שונה/סורב)

בגין התקופה שבין 07/15 – 08/15 ו- 11.11.15- 09 בהם התובע עבד 17 ימים, זכאי התובע ל- 0.85 ימי חופשה, וזאת בהתאם לסעיף 3 (ג) (2) לחוק חופשה שנתית (17 X 12 : 240), ומשכך ובהתאם לחוק, משחלק של יום חופשה לא יובא במנין ימי החופשה, לא תחושב זכאות לתקופה זו.

אשר על כן, התובע זכאי לסך 3,000 ₪ (12 ימיםX 250 ₪).

דמי חגים

התובע עתר ל- 9 ימי חג ובסך של 3,960 ₪ (2 שניםX 9X 220 ₪).

לטענת הנתבע, בחודשים 09-10/15 בהם "נופלים" החגים המוסלמים, התובע כלל לא עבד. בחודש הרמאדן התובע עבד עד 14:00 וקיבל שכר עבור יום מלא. אם יוכרו יחסי עובד-מעביד, הרי שיש לנכות את שעות העבודה ששולמו, הגם שהחסיר.

סעיף 40.ד. לצו ההרחבה 2010 וסעיף 41.ד. לצו ההרחבה 2015 קובעים כי:

"עובד ועובד שיפוצים שאינו יהודי יקבל חופשה בתשלום, על פי התנאים לעיל, או בימי החג לפי מצוות דתו או בימי החג היהודיים, ובכל מקרה לא תעלה החופשה בתשלום על תשעה ימי חג בשנה + יום בחירה".

ראשית, עולה כי התובע עבד בכל התקופה שנקבעה לעיל, סה"כ 224 ימי עבודה ולפיכך, בממוצע פחות מ- 16 י"ע לחודש. ברור כי אין מדובר בזכאות מלאה לימי חג. עוד למדנו כי היו ימים בהם נכנס במחסום, אך לא עבד .

שנית, התובע אינו מציין בגין אלו ימי חג הגיש תביעתו, שהוגשה באופן סכמטי- וסתמי!

שלישית, אף "לשיטתו", עסקינן ב- 19 או 20 חודש. ברכיב זה חישב, כביכול, עבד שנתיים – ולא היא!

משקבענו כי תקופת העבודה היא 07/14 – 08/15 (כולל 3 ימים בנובמבר), בהכרח, אין התובע זכאי לימי החג בחדשים 7 – 9 ב-2014.

עוד אין לשכח כי ב- 2015 ניתן לתובע אישור שהייה (בשונה מאישור תעסוקה) ימים שאין ללוקחם בחשבון בי"ע של התובע.

בהתאם, משתקופת העבודה במירב היא 14 חודש, זכאי הוא במירב רק לימי החג שמחודש אוקטובר 2014 ובאופן יחסי לסה"כ תקופת עבודתו.

יחד עם זאת, בהתאם לנתוני יציאות בחודש 07/14, בנספח ב', ניתן לראות כי התובע אכן יצא מהמעבר בין השעות 13:00- 14:00; הגם שהתובע לא נתן כל גרסה בעניין, מבדיקתנו עלה (למעלה מהצורך) כי בין 28.06.14 – 28.07.14 נחוג חודש הרמאדן. בשנת 2015 אין נתוני יציאה מהמעבר בחודש רמאדן. לאור נתונים אלה, אנו נוטים לגרסת הנתבע לפיה, בחודש הרמאדן, לא עבד התובע ימים מלאים וקיבל את מלוא שכרו.

בנסיבות אלה, משהתובע מיוצג, ולא פירט את ימי החגים בגינם הוא דורש תשלום (ימי חג מוסלמים או יהודיים), מחד ומאידך, משלא פירט אם עבד במהלכם או לא, ומשהגיש תביעתו כאמור באופן סכמטי (וכביכול עבד שנתיים) והסתפק בדרישה כוללנית ל- 9 ימי חג לשנה בלא לפרט את דרישתו, בעוד שעבד סה"כ 14 חודשים וכ- 15.5 ימים בממוצע מתוך 25 י"ע בחודש – התובע לא עמד בנטל המוטל עליו, על כן נדחית התביעה ברכיב זה [ראה לעניין זה ע"ע (ארצי) 35666-05-16 חברת השמירה בע"מ נ' אבנר סבהט (פורסם בנבו, 27.07.17); ע"ע (ארצי) 47268-07-13 אלכסנדר איליאסייב נ' כפיר בטחון ומיגון אלקטרוני בע"מ (פורסם בנבו, 19.02.17); ע"ע (ארצי) 14238-10-14 עיד רוג'ה נדר נ' המוביל ז'ק יולזרי רמלה בע"מ (פורסם בנבו, 27.12.17)].

דמי הבראה

התובע עתר ל- 12 ימי הבראה ולסך של 4,500 ₪ (375X12).

לטענת הנתבע, משהתובע היה קבלן אינו זכאי להבראה. לחילופין, היה על התובע להשלים 12 חודשי עבודה לקבלת הזכאות לדמי הבראה, דבר שהתובע לא השלים.

משקבענו לעיל, כי התובע הועסק ע"י הנתבע סה"כ 14 חודשי עבודה, התובע זכאי להבראה. מנגד, אין שחר לחישוביו, כביכול עבד שנתיים תמימות!!

בהתאם לצווי ההרחבה, הזכאות לשנה היא 6 ימים, כשדמי ההבראה עומדים ע"ס 378 ₪ ליום.

אשר על כן, התובע זכאי לדמי הבראה בסך של 2,646 ₪ (378X6X14: 12).

הודעה מוקדמת ופיצויי פיטורים

התובע עתר לסך של 4,840 ₪ להודעה מוקדמת ולסך של 8,330 ₪ לפיצויי פיטורים.

לטענת הנתבע, התובע לא פוטר, אלא הפסיק להגיע לעבודה. התובע לא מתאר עובדתית את נסיבות פיטוריו, אלא טען רק כי פוטר בסוף חודש 02/16 (כזכור, רק בתביעה נטען כי פוטר, משהופסק רשיונו).

הוכח כי הנתבע ביטל את רשיון העבודה של התובע בסוף חודש 12/15 ולטענתו, עקב אי הגעה לעבודה. ניתן להווכח כי החל מחודש 09/15, התובע החל לעבוד אצל מזל, ואף בדו"ח המעברים, ניתן לראות כי נכנס לעבוד ע"פ רשיון העבודה של מזל שהוצא לו לתקופה שבין 09/15 עד 03/16 (בפועל מ- 02.09.15 עד ליום 08.10.15), בין התאריכים ב- 09-11.11.15 נכנס ע"פ רשיון עבודה של הנתבע ולאחר 11/11/15, אף שרשיון העבודה שלו היה בתוקף עד סוף 12/15, לא נכנס כלל במעבר.

בנסיבות אלה, התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי פוטר מעבודתו, או מתי כך ארע. בתצהירו טען כי פוטר(וללא פירוט עובדות). בעדותו אישר לפתע כי יודע הוא מיהי מזל ואף עלה מדבריו כי במהלך התקופה הנדונה, עבד אצלה. אין ולוּ בדל ראייה לכך כי עבד אח"כ אצל הנתבע. ודאי אין בפנינו ראייה כי בפועל פוּטר ע"י הנתבע, מתי ובאלו נסיבות, או כי פוטר ב"נטילת" רשיונו בפברואר 2016 – כשאין חולק כי "ניטל" רשיונו בסוף דצמבר 2015!

לאחר שסקרנו כל הראיות שבפנינו, אנו מקבלים את גרסת הנתבע כי התובע נטש את עבודתו ולא פוטר. עוד נדגיש כי על אף שנכנס שלושה ימים בנובמבר באמצעות רשיון עבודה של הנתבע, אין בפנינו הוכחה לכך כי אכן עבד אצל הנתבע (הגם שמנינו אותם כי"ע אצל הנתבע).

בהתאם, נדחית התביעה לפ"פ ולהודעה מוקדמת.

יחד עם זאת, הגם שלא עתר, גם לא לחילופין, משקבענו כי על יחסי הצדדים חל צו ההרחבה – זכאי התובע לתשלום בגין הפרשות ע"ח פיצויים, בגובה של 6% משכרו.

על כן, עבור התקופה 07/14 – 10/14 זכאי התובע לסך של 619.49 ₪ (191.2 ₪ X 54 ימים X 6%). עבור התקופה 11/14 – 08/15 ו- 09-11.11.15 זכאי התובע לסך של 2,550 ₪ (250 ₪ X170ימיםX 6%).

הפרשי שכר ושעות נוספות

לטענת התובע, השכר אשר היה אמור להיות משולם לו ע"פ הדין הוא 220 ₪ ליום עבודה. משקיבל 150 ₪ ליום, זכאי הוא להפרשי שכר בסך של 29,260 ₪ (70 ₪ הפרשX418 ימי עבודה).

עוד טען שעבד בכל יום לפחות 11 שעות עבודה נטו (בכתב תביעתו טוען כי עבד משעה 07:00 עד שעות מאוחרות, ובתצהירו טען כי החל לעבוד בשעות הבוקר המוקדמות עד לשעה 17:00/ 18:00).

משקיבלנו את עמדת הנתבע כי שולם לתובע שכר של 250 ₪ ליום מחודש 11/14 (קרי: "נטו"), נדחית התביעה להפרשי שכר לתקופה שבין 11/14 – 08/15.

נציין כי ע"פ טבלאות השכר הענפי, לתובע שולם מעל שכר המינימום הענפי.

אין חולק כי מחודש 07/14 עד 10/14, התובע השתכר 150 ₪ ליום.

תעריף שכר חודשי ע"פ טבלאות שכר בצו ההרחבה 2010, הוא 4,350 ₪, שוויה של שעת עבודה הינו החלק ה- 182 מהשכר התעריפי. על כן, שכר יומי הוא 191.2 ₪ (23.9 שכר שעתיX8 שעות) , שכר ברוטו.

ע"פ דו"ח מעברים בגין התקופה 07/14 עד 10/14, התובע עבד בשירות הנתבע 54 ימים.

הסכומים שטענו להם הצדדים הם סכומי נטו, בעוד שצווי ההרחבה מדברים על סכומי ברוטו.

אין בפנינו נתונים שיבהירו מהו התשלום נטו לסך 191.2 ₪ , שכר ברוטו ענפי ליום. ע"מ לחשב זכויות התלויות שכר, יש להתייחס לשכר ברוטו ולא לנטו.

בנסיבות אלה, יערוך הנתבע חישוב כדין, וישלם לתובע הפרשים המתחייבים מחישוב שכר ברוטו (כאמור לעיל) לשכר ששולם לו בפועל (150 ₪ נטו), ככל שכך תהא התוצאה החישובית. החישוב ייערך לתקופה שבין 07/14 – 10/14.

באשר לתקופה בה אין חולק כי היה עובד הנתבע – שוכנענו כי השתכר נטו סכום העולה על השכר הענפי ברוטו.

לא הוכח בפנינו כי התובע עבד בשעות נוספות.

בהתאם לשעות יציאה וכניסה במעברים, כעולה מנספח ב', בתקופה בה יש הן שעת כניסה והן שעת יציאה, ניתן להיווכח כי התובע נכנס בין השעות 06:00- 06:30 ויצא בין השעות 16:00- 16:30. ממילא, ברי כי לא ביצע שעות נוספות. באשר לתקופה שאין נתוני יציאה, לא שוכנענו כי השתנו תנאי העבודה ואף הפועלים האחרים לא טענו כי עבדו בש"נ. כך או כך, אין בפנינו ולו בדל ראייה לשינוי במתכונת העבודה.

על כן, איננו מקבלים את טענת התובע כי עבד מעל ל- 8 שעות עבודה בכל יום עבודה ובממוצע. לתימוכין נזכיר את עמדת הנתבע הנתמכת בעדותו של מנשה ולפיה, על עובדים פלסטינאים חל איסור להמצא בתחום הישוב לאחר השעה 17:00, ודו"חות המעבר תומכים בכך. יתר על כן, אם יוצאים העובדים מהישוב בהסעה – אך ברי כי יצאו יחדיו (גם לשיטת התובע). נזכיר כי התובע טען, חרף העולה מנספח ב' – כי אין במעברים רישום יציאה. לטעמנו, הגם שאין בנספח ב', החל מ- 02/15 לערך (כמעט) דיווח על יציאה – אותו "סדר/מתכונת" חל גם בתקופה השניה, קרי: הגם שאין רישום – יצא באותן שעות. ודאי כך, כשיצאו העובדים יחדיו מהישוב – ולא שמענו מהעדים הפלסטינאים – כי עבדו ש"נ!

אשר על כן, התובע לא הוכיח כי עבד בשעות נוספות או כי יכול היה לעבוד בשעות נוספות.

מקבלים אנו את גרסת הנתבע כפי שנתמכה גם בעדותו של מחמוד (שלא נסתרה) ולפיה אין להסתפק בשעות החתימה במחסומים שהרי יש לקחת בחשבון גם זמן הנסיעה אל וממקום העבודה. גם בנסיבות אלה ברור מדוע לא קמה זכאות לשעות נוספות. כך גם לא נסתרה הטענה לענין הפסקות במהלך יום העבודה או שעות העבודה בבית הנתבע(בשונה משעות מחסום).

משלא הוכח כי עבד בשעות נוספות, אנו דוחים את תביעת התובע ברכיב זה.

דמי כלכלה

בהתאם לצווי ההרחבה, החל משנת 2010, דמי כלכלה מגולמים בשכר העבודה. משקבענו כי התובע קיבל שכר של 250 ₪ ליום עבודה, מעבר לשכר התעריפי, שבהתאם לצווי ההרחבה, נדחית התביעה ברכיב זה.

גם כאן יצויין כי עולה מגרסת הנתבע כי עסקינן בשכר נטו (="ביד") מה שוודאי עולה על השכר התעריפי.

קרן השתלמות

התובע עתר לסך של 2,288 ₪ עבור קרן השתלמות.

בהתאם לצווי ההרחבה, הזכאות לקרן השתלמות לעובד היא לוותק של 3 שנים ומעלה בענף הבנייה.

ע"פ נספח א', הוכח, לכאורה, כי התובע צבר ותק של 3 שנים, במסגרת עבודתו בפרויקטים אחרים בשערי תקוה(לכאורה, משהתובע אף לא טען בהקשר זה ומשהצו אינו מציין "שנים תמימות").

על כן, עבור התקופה 07/14 – 10/14 זכאי התובע לסך של 258.12 ₪ (191.2 ₪ X 54 ימים X 2.5%).

עבור התקופה 11/14 – 08/15 ו- 9-11.11.15 זכאי התובע לסך של 1,062.5 ₪ (250 ₪ X 170 ימיםX 2.5%).

תביעה שכנגד

הנתבע עתר לסך 10,500 ₪ בגין הלוואות/מקדמות שנתן לתובע. בסיכומיו עתר לסך של 9,000 ₪.

לתימוכין, הציג "טבלה" (שלא בוססה בראיות), מחד ומאידך, מספר ספחי המחאות והמחאות.

בפועל, "קשה" לקבל כי פועל המגיע/לא מגיע לעבודה, שאינו תושב ישראל – מקבל הלוואות בערך שהינו (לשיטת הנתבע) שווה ערך לערך ל-2 משכורות חודשיות, וללא מסמך התחייבות כלשהו.

בעדותו ציין בפנינו הנתבע כי בהתאם להתחשבנות שעשה עם התובע, התובע החזיר לו חלק מהכספים, כך שהיה מוריד לו מדי פעם 500 ₪ מהשכר השבועי (עמ' 23 שורות 1- 3).

אין לדעת מתי, כמה הורד או מה היתה הסכמת הצדדים למועדי החזרתן ובאלו תנאים.

לא הוכח בפנינו כי הנתבע הלווה לתובע כספים, גרסתו נעדרת פרטים מהותיים להוכחת טענתו. אין בפנינו ולא הוצג כל תיעוד על הלוואה או מקדמה שניתנה, מלבד צילומי המחאות שהנתבע הציג בפנינו (הגם שלא ברור עבור מה יצאו המחאות אלו ואין כל תיעוד אותנטי לעניין זה ואף לא כי אכן ניתנו לתובע, כהלוואה) אין בפנינו ולוּ ראשית ראיה להוכחת טענותיו.

לא נעלם מעינינו כי עבד טען (ולא נסתר) כי התובע אמר לו שקיבל הלוואות מהנתבע וכו', אלא שאין בכל אלה די כדי לחייב התובע, עובד הנתבע, להחזיר הלוואות שנתינתן ככאלה, לא הוּכחה!

משהנתבע לא הרים את נטל הראייה המוטל עליו להוכחת ההלוואה/ות, נדחית התביעה שכנגד.

כללי

התובע בתצהירו לא התייחס לנספח ג' לנתבע ועיקר כך לחתימתו באופן שוטף על גבי רישום הנוכחות. רק בחקירה נגדית, משהופנה לנספח ג', טען שאין מדובר בחתימותיו וטען כי אינו כותב ואינו קורא וכי אינו חותם. כשהוצגה לו חתימתו על גבי תצהירו, טען שאיננה חתימתו כי הוא חותם באצבע.

בנסיבות אלה, ביקש בית הדין לוודא את הטענה (המשליכה אף על עצם העדות הראשית) ורק אז אישר, בניגוד לתשובותיו כמה שורות קודם, כי מדובר בחתימתו.

עוד טען כי בא כוחו רשם לו איך לכתוב את שמו והוא העתיק את זה לתצהירו.

נציין כי התשובה שנתן בסוף חקירתו הנגדית היתה מאוד לא משכנעת, וודאי כשבראשית טען כי החתימה בתצהירו אינה שלו (וכך אף טען ביחס לנספח ג') ומנגד, לא טען מי בדיוק הכתיב לו איך לכתוב את שמו, באופן שוטף, בנספח ג'.

אגב כך, התובע גם חתום על ייפוי כוח לבא כוחו (ואינו טוען כי עשה כן רק כשבא כוחו כתב עבורו והוא רק העתיק).

יתר על כן, בסיכומיו כלל לא התייחס לזה.

בנסיבות אלה לא שוכנענו כלל וכלל כי בכל המקומות שנזכרו, עסקינן בהעתקה של חתימתו שנכתבה עבורו – אלא שוכנענו כי מדובר בחתימתו שלו בשפתו על גבי כל אחד מהמסמכים הנזכרים.

סוף דבר

הנתבע ישלם לתובע הסכומים שנקבעו לעיל בתוך 30 יום ובצירוף ה"ה וריבית כחוק מיום 1.6.16 ועד לתשלום בפועל.

לאור תוצאת פסה"ד מול סכום התביעה, ומששני הצדדים לא "דקו פורתא" בראיותיהם וטיעוניהם, ומשגרסת התובע לא היתה מהימנה ושינה טעמיו ברכיבים שונים (כולל בתביעה עצמה), לאחר ששקלנו כל אלה – יישא הנתבע בהוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 1,000 ₪, שישולם תוך 30 יום מקבלת פס"ד אחרת יישא בה"ה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, י"ד אב תשע"ח, (26 יולי 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

נחתם ע"י נ.צ. ביום 26.7.18.