שפירא נ' שוק העיר (ט.ע.מ.ס) בע"מ

בפנינו תביעתו של מר דניאל שפירא נגד רשת קמעונאית לממכר מזון, חב' שוק העיר בע"מ. טענתו המרכזית של התובע עוסקת באי קבלתו לעבודה כקופאי, בגין אפליה מחמת מינו ובשל פרסום מפלה. לטענתו, הפרה הנתבעת את חוק שוויון הזדמנויות בעבודה התשמ"ח-1988, ונוכח זאת עתר לפיצוי כספי בסך 100,000 ש"ח.

רקע עובדתי

1.הנתבעת הינה חברה פרטית המנהלת רשת סופרמרקטים, לרבות סניף בעיר אשדוד. באותו סניף, תלתה אחראית משמרת בסניף מודעה בזו הלשון:

"דרושות קופאיות עם ניסיון – פרטים במקום!!!".

2ביום 8.10.15 הגיע התובע אל הסניף ושוחח עם הגב' ניצנית לוי (להלן: "גב' לוי") ביחס למודעה התלויה מחוץ לסניף, שיחה אשר הוקלטה על ידי התובע. להלן תמלול השיחה:

"דני: סליחה, תגידי, רשום על הזה שצריכים פה קופאיות, קופאים?

ניצה: קופאיות אני צריכה פה.

דני: מה?

ניצה: קופאיות.

דני: אני לא יכול לעבוד כאן כקופאי?

ניצה: לא.

...

דני: כאילו מי החליט?

ניצה: אני אחראית משמרת, אני לא צריכה קופאים, אני צריכה קופאיות."

3.כאמור, על רקע הטענה בדבר הפלייתו לכאורה מחמת מינו, דרש התובע פיצוי לא ממוני בשיעור 95,000 ₪, כמו גם פיצוי כספי בסך 5000 ₪ בגין עוגמת נפש, ללא שטרח לבאר מדוע עתר לסכומים אלה דווקא.

טענות התובע

4.הנתבעת פעלה באופן מפלה הן בעת שפרסמה כי מחפשת היא קופאיות (נשים) בלבד, והן כאשר ביקש התובע לעבוד אצל הנתבעת. לטענתו, כבר מהמודעה, אליה התוודע לראשונה בליל 5.10.15, ניתן להסיק כי הלך רוחה הוא בעל אופי מפלה, וכי ניתן לייחס לנתבעת את האחריות האמורה חרף היותו של שלט הפרסום ללא סימן היכר של הנתבעת.

5.משיחת התובע עם הגב' לוי, נטען שהנתבעת לא חיפשה קופאים גברים, שכן, במפורש ענתה לשאלות התובע כי היא מחפשת קופאיות בלבד.

6.יש להכיר בתובע כמבקש עבודה. דחייתו על ידי הגב' לוי היא תולדה של חוסר רצונה שהתובע יעבוד אצלה, ומכך ניתן להסיק שהנתבעת מודה בהיותו של התובע מחפש עבודה. משכך, עליה הנטל להוכיח כי לא הפלתה את התובע, לפי סעיף 9(א)(1) לחוק.

7.הגם שהגיש 6 תביעות נפרדות, ביחס למסכת עובדתית וטענות בעלות לבוש זהה בעניין הפליה לכאורית, כנגד מעסיקים שונים, אין בכך כדי להצביע עליו כתובע סדרתי.

טענות הנתבעת 

8.הנתבעת טענה כי על התובע להציג ראיות לכאורה לטענת הפליה זו, לפי הוראות סעיף 9(א)(1) לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה. לטענתה, התובע לא הרים נטל ראשוני זה ולא הציג עצמו כמתאים לתפקיד, ומשכך, אין בסיס להפליה.

9.עוד נטען, כי התובע נהג בחוסר תום לב ובניגוד לדרישות הדין, שכן, בשיחה עם הגב' לוי הוא לא הציג עצמו כבעל רצון אמיתי להתקבל לעבודה, לא הציג עצמו כדורש עבודה מלכתחילה, לא הציג עצמו כבעל ניסיון כנדרש במודעה, לא הצטייד בקורות חיים, לא חיפש את הגורם האחראי, והשיחה הקצרה עם הגב' לוי סבה בעיקרה על מחירי המוצרים בסניף, עניין תמוה כשלעצמו ביחס למי אשר דורש עבודה בהיבט החורג מכך.

10. בנוסף, התביעה הוגשה בשיהוי של כשנתיים לאחר המקרה, דבר שיש בו כדי להצביע על חוסר תום ליבו, ובהתנהלות זו יש להטיל על התובע נטל הוכחה מוגבר.

11. לגוף המקרה, פנייתו של התובע בעקבות מודעת "דרושים" לא נעשתה בתום לב לצורך חיפוש עבודה כקופאי, אלא מתוך כוונה ומטרה "לייצר תביעה" ולהכין תשתית משפטית מתאימה, תוך ניצול ציני של הכשרתו ועיסוקו כקופאי.

12. יש ליתן משקל לעובדה כי המדובר בתובע סדרתי, אשר אימץ לעצמו נוהג להגיע לראיונות ולהקליט בחשאי את תוכן השיחות. התובע הגיע מצויד במכשיר הקלטה, דבר המצביע בעניינו על חוסר תום לב וכשהדבר מתחבר לתוצאותיה של אותה שיחה, הרי שיש בכך כדי לאושש המסקנה כי התובע לא תר אחר חיפוש עבודה כקופאי, כי אם ובעיקר, ניסה לייצר פרובוקציה כדי לייצר מצג שווא שלא נקלט לעבודה, ומתוך מגמה להציג תשתית עובדתית על מנת לזכות בתביעה ממונית. די בטעם זה כדי להדוף את התביעה על הסף.

13.לגישתה, התובע לא עונה על דרישות סעיף 2 לחוק, שכן, מהשיחה עם הגב' לוי ניתן להיווכח כי התובע לא עונה על דרישת "מבקש עבודה אמיתי וכנה". לנתבעת עומדת הפררוגטיבה הניהולית המקנה לה שיקול דעת לבחור את עובדיה בכפוף לחוק. הפרופיל ההתנהגותי המיוחס לתובע היא שהביאה את הנתבעת שלא להעסיקו כקופאי.

14. בדיון המקדמי השיב התובע בחיוב לשאלת בית הדין בדבר הגשת תביעות קודמות העוסקות באותה עילה - אפליה מחמת מין, אשר חלקן תלוי ועומד. התובע לא ידע להצביע על מספר התביעות המתבררות. להבנתו, עניין זה "לא רלוונטי". רק כאשר התבקש להשיב על שאלה זו, הוא ציין כי חוץ מהתביעה דנא הוא הגיש 4 תביעות זהות, העוסקות באי קבלתו לעבודה כקופאי מחמת מינו. עיון בכתבי התביעה השונים מלמד כי דפוס ההתנהגות של התובע לא היה שונה. בכל התביעות טרח התובע לעדכן כי הגיע מצויד במכשיר הקלטה לראיון העבודה, אך לא היה מצויד בקורות חיים, ולא ניסה לשווק עצמו לתפקיד.

15. הנתבעת עוד טענה כי התובע ניסה להסתיר את דבר הגשת התביעות, אך נאלץ להודות בקיומן ועשה כן "טיפין טיפין". בניגוד להצהרתו של התובע בישיבת קדם המשפט, הוא הודה במהלך חקירתו הנגדית כי היו שתי תביעות נוספות שהגיש נגד מעסיקים רבוע הכחול ואיקאה (עמ' 7 ש' 19-32). בחקירתו הודה, כי הוא "אינו מחפש עבודה תמים אלא מי שפועל משיקולי צדק" כך לטענתו, על מנת "לעורר מודעות".

16. דפוס ההתנהגות מלמד כי התובע היה מגיע למפגש הראשון עם המעסיק הפוטנציאלי, עת באמתחתו מצוי מכשיר הקלטה מוסתר. התובע הצליח לייצר רושם שלילי באופן מכוון שיביא לכך שסיכוייו להתקבל לעבודה קטנים ככל האפשר, ובה בעת, לגרור בלשון את המראיינת ולדלות אמירה שיהיה בה כדי לבסס עילת תביעה.

דיון והכרעה

17.עסקינן בתביעה לפיצוי בגין הפליה מחמת מין בעת קבלה לעבודה. בבסיס עילה זו עומד עקרון השוויון הנגזר מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אשר מהווה אבן יסוד במשפט הישראלי, ובמשפט העבודה בפרט. לעניינינו, אין זו שמירה על עקרון השוויון כאשר נחסמת בפני עובד האפשרות להתקבל לתפקיד מסוים. לעניין זה יפים הדברים הבאים –

"... הזכות ליחס שוויוני הוא מערכי היסוד של שיטת משפט דמוקרטית. השוויון נחשב בפסיקתנו, הן זו של בית המשפט העליון והן זו של בית הדין הארצי לעבודה, לזכות יסוד עוד טרם חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. אלא שכיום, לאחר חקיקת חוק היסוד "עלתה הזכות כתה". היו כיום זכות חוקתית. לא נראה לי, כי ניתן לדבר על כבוד וחירות לאדם ללא שוויון, ושוויון בעבודה על אחת כמה וכמה". דב"ע נו 3-129/ פלוטקין – אחים אזיינברג בע"מ לג 481, 491 (1999)

18.על מנת למנוע פגיעה בעקרון זה, המחוקק קבע בחוק שוויון הזדמנויות לעבודה כללים שנועדו להבטיח שמירה על השוויון בין מבקשי העבודה, העובדים ומסיימי העבודה. הכלל החל בעניינינו הוא סעיף 2 לחוק -

"2(א) לא יפלה מעסיק בין עובדיו או בין דורשי עבודה מחמת מינם, נטייתם המינית, מעמדם האישי, הריון, טיפולי פוריות, טיפולי הפריה חוץ-גופית, היותם הורים, גילם, גזעם, דתם, לאומיותם, ארץ מוצאם, מקום מגוריהם, השקפתם, מפלגתם או שירותם במילואים, קריאתם לשירות מילואים או שירותם הצפוי בשירות מילואים כהגדרתו בחוק שירות ביטחון [נוסח משולב], תשמ"ו-1986, לרבות מחמת תדירותו או משכו, כמשמעותו בחוק שירות בטחון [נוסח משולב], תשמ"ו-1986, הצפוי להם, בכל אחד מאלה:

(1) קבלה לעבודה;"

(הדגשות אינן במקור י.א)

באשר לנטל ההוכחה נקבע בסעיף 9 לחוק –

9. (א) בתובענה של דורש עבודה או של עובד בשל הפרת הוראות סעיף 2, תהא חובת ההוכחה על המעסיק כי פעל שלא בניגוד להוראות סעיף 2 –

(1) לענין קבלה לעבודה, קידום בעבודה, תנאי עבודה, שליחה להכשרה או השתלמות מקצועית, או תשלום פיצויי פיטורים – אם קבע המעסיק לגביהם תנאים או כישורים, ודורש העבודה או העובד, לפי הענין, הוכיחו כי נתקיימו בהם התנאים או הכישורים האמורים;

...

(ג) בלי לגרוע מהוראות סעיף קטן (א), בתובענה של עובד או של דורש עבודה בשל הפרת הוראות סעיף 2, תהא חובת ההוכחה על הנתבע כי פעל שלא בניגוד להוראות הסעיף האמור, אם הוכח כי דרש, במישרין או בעקיפין, מעובד או מדורש עבודה, מידע בנושא שהפליה בשלו אסורה מחמת הטעמים המפורטים בסעיף 2(א).

19.הנה כי כן, על התובע להציג ראשית ראיה לכך שהופלה מחמת מינו בעת קבלתו לעבודה ושנתקיימו בו התנאים או הכישורים לקבלתו לעבודה, וככל שיוכיח זאת יועבר נטל ההוכחה למעסיק להראות שלא פעל בניגוד להוראות סעיף 2(א) לחוק. ד"מ (ת"א) 16079-02-19 טובה זרחיה רוזן – כל דגן בע"מ, (פורסם בנבו: 12.07.17).

20.יתרה מכך, ידועה דרישת תום הלב החולשת על תחומי המשפט ובפרט במקרה כמו המקרה דנן בו טוען התובע לאפליה מחמת מינו בעת קבלתו לעבודה. על התובע מחמת אפליה בעת קבלה לעבודה חלה חובת תום לב מוגברת, לפיה על בית הדין להשתכנע כי מדובר ב"דורש עבודה" אמיתי וכן.

מן הכלל אל הפרט

21.בענייננו, לא שוכנענו כי יש מקום לפסוק לתובע פיצוי כלשהו, ודינה של התביעה להידחות מהטעמים שנפרט לקמן: תכלית החוק, נועדה למנוע הפליה של מי שבאמת ובתמים מחפש עבודה ונפגע בעקבות התנהגות מפלה של מעסיק. במקרה שבפנינו, אין מדובר במי שחיפש עבודה ונפגע בשל התנהגות מפלה. התרשמנו כי התובע לא חיפש עבודה ולא התכוון לעבוד כקופאי בנתבעת. מתן פיצוי לתובע בנתונים שהוכחו בפנינו, אינו עולה בקנה אחד עם תכלית החוק והוא מנוגד לחובת תום הלב הנדרשת מבעל דין. התובע מנצל בחוסר תום לב את ההליכים בבית הדין תוך עשיית פלסתר את הוראות החוק.

22. העובדות המפורטות רק מוכיחות את טענת הנתבעת, כי התובע נוהג לתור בהזדמנויות שונות אחר מודעות "דרושים", ומנסה להיבנות מטעויות לכאוריות של מעסיקים, שהוא רוקם בהקלטה בדרך מכוונת, ובלא כוונה ממשית להתקבל לעבודה המוצעת.

23. התרשמנו, כי התובע לא הביע כל תרעומת על כי לא התקבל לעבודה. לא נעשה כל ניסיון מצדו לשכנע כי הוא יכול להתאים לתפקיד כפי שניתן היה לצפות מדורש עבודה אמיתי שינהג. התובע לא ניסה לברר פרטים אודות מהות העבודה, לא הציע להתרשם ממנו באופן בלתי אמצעי. התובע הוא איש בוגר ואופן התנהלותו מחזקת את המסקנה כי לא היתה לו כל כוונה להיות מועסק אצל הנתבעת. אין להתעלם מחובת תום הלב הנדרשת ממי שטוען להפליה מכוח החוק ועותר לקבל פיצוי מכוחו. יצוין, כי למסקנה דומה הגיע בית הדין האזורי לעבודה בחיפה בתביעה נוספת של תובע אחר נגד מעסיק אחר (עב' 2811/05 קיסנר פלורין נ' מוריס חודדה ואח', פס"ד מיום 2.4.06).

24.שוכנענו, כי המוטיבציה האמיתית שהביאה את התובע לפנות לנתבעת נעוצה בניסיונו לייצר תשתית עובדתית שיהא בה כדי לבסס עילת תביעה מכוח החוק, ללא כוונה אמיתית להתקבל לעבודה וזאת תוך ניצול ציני של החוק. לא ניתן להתעלם מהעובדה כי התובע היה מגיע לראיונות עבודה כשהוא מצויד במכשיר הקלטה, תוך יצירת מצג שאינו אופייני לדורש עבודה, לרבות ביחס לשאלותיו ואופן שיחו, והדבר מצביע לטעמנו על חוסר תום לב. דרך התנהלותו האחידה משתקפת מעיון בכתבי התביעה השונים, מבלי לחוות דעה ביחס למידת זכותו לקבלת סעד באיזה מבין התביעות האחרות. התובע הגיש מס' תביעות: תביעה זהה בעילותיה וסעדיה המתבררת בבית הדין אזורי לעבודה בתל אביב, ומספר תביעות בבית הדין בבאר שבע.

25. כעולה מכתבי הטענות ומעדות התובע זו אינה הפעם הראשונה שהתובע עושה שימוש בחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, כנגד אי העסקתו כ"קופאי". תכליתם של חוקים נועדו כאמור על מנת שינהגו על פיהם. בענייננו, התרשמנו כי התובע עשה שימוש ציני ולא ראוי בחוק, בפרט כאשר התופעה חזרה על עצמה. עובד המגיע לדרוש עבודה עליו לנהוג על פי חובת האמון המוגדרת בדיני עבודה, לאמור עליו לבא בתום לב ובניקיון כפיים. לא מצאנו בהתנהגותו של התובע כי המפגש עם הגב' לוי, אחראית המשמרת בנתבעת, עומד במבחן חובת האמון המוגברת של תום לב וניקיון כפיים. נחה דעתנו כי הגב' לוי שוכנעה כי התובע היה מבולבל, לא דיבר באופן קוהרנטי, והתנהג באופן מוזר לגבי מי שרוצה להתקבל לעבודה. לתובע לא היה כל רצון או כוונה כנה להתקבל לעבודה. מראהו החיצוני היה לא אופייני לדורש עבודה, ובלשונה: "איך שהוא היה נראה, די הרתיעה אותי" (עמ' 11 שורה 31).

ש.כלומר התעסקת בזה שנרתעת ממנו אבל לא התעסקת בניסיון שלו?

ת.הוא אפילו לא אמר שיש לו ניסיון.

ש.ואת לא שאלת?

ת.אני ראיתי אותו ואני יכולה להגיד לך שאני עבדתי שנתיים כמעט אחראית משמרת ולפי הרושם הראשוני ידעתי אם מתאים או לא.

ש.בוא נניח שמגיעה גברת לחפש עבודה כקופאית. מה השאלה הראשונה שאת שואלת אותה ?

ת.יש לך ניסיון, אם עבדת בתור קופאית

ש.את מבקשת קו"ח?

ת.כן

ש.למה לא נעשה כך עם התובע?

ת.היתה לי רתיעה בהתחלה. אני סגרתי משמרת לבד וכשבא בן אדם ולא נראה לך יש איזה פחד בתור בחורה. אני רק רציתי שהוא ייצא.

ש.אם היה מגיע בחור שאת מכירה אותו גם לו היית מגיבה כך?

ת.לא.

ש.היית מגיבה אחרת?

ת.כן" (עמ' 12 שורות 1-16).

...

"ש.כשהוא לא היה בטוח שזה מה שאת אומרת הוא שאל "מה" ושוב השבת "קופאיות אני צריכה". מקודם אמרת שהשלט היה מבלבל, גם את היית מבולבלת?

ת.לא אמרתי שהשלט היה מבלבל. אני לא הייתי מבולבלת. אני אמרתי בהתחלה שאיך שהוא נכנס ואני ראיתי אותו אני ידעתי שאני לא רוצה שיעבוד שם.

ש.בגלל המקרה שלו?

ת.משהו במראה.

ש.את בד"כ שופטת ככה אנשים?

ת.לא.

ש.אז למה דווקא את התובע כן?

ת.כשהוא נכנס ואני ראיתי ככה.

ש.ככה מה?

ת.ככה מבולבל, הוא היה נראה מוזר. אני בתור אחראית משמרת שנמצאת לבד בסניף, אני הדבר הראשון שאני ראיתי אותו באמת רציתי שהוא יצא. היה משהו שהבהיל אותי." (עמ' 13 ש' 13-25)

26.עסקינן בתובע אשר אינו בעל ניסיון משמעותי במקצוע קופאי. הוא שימש כקופאי בשנת 2010 ברשת שופרסל כחצי שנה בלבד, ולאחר הפסקה בת כ-6 שנים, שימש תקופה קצרה נוספת באותה רשת כקופאי. הרושם שהתקבל אצלנו כי התובע ניסה לייצר פרובוקציה כדי לגרום לכך שלא ייקלט לאותה עבודה על מנת לבסס תשתית לתביעה עתידית.

27.ראוי לשוב ולומר, כי העובדה שהשיחה הוקלטה בחשאי מצביעה על כך שמלכתחילה לא ביקש התובע מקום עבודה אלא ניסיון "לתפור תיק" לנתבעת כדי לנסות ולקבל ממנה פיצוי כספי בעילות חסרות בסיס.

28.נאמנים עלינו דבריו של מנכ"ל הנתבעת, כי הנתבעת אינה מפלה בין עובדים לעובדות. לדבריו הנתבעת מעסיקה כיום מעל ל-30 עובדים גברים כקופאים, המהווים כ- 16.5% מכלל הקופאים ברשת (סה"כ 162 נשים). המנכ"ל בעדותו הסדורה הבהיר, כי מדיניות החברה היא לפרסם מודעות בכל הסניפים בלשון זכר ונקבה. במקרה הספציפי של הסניף באשדוד, הרי שאינו משקף את מדיניות החברה. המודעה פורסמה ללא לוגו של החברה ויש להניח שהדבר נעשה על ידי מישהו מהסניף ללא ידיעתו. מנהל הנתבעת הבהיר בלשון מפורשת הן בתצהירו והן בעדותו, כי הנתבעת מעסיקה גברים ברשת בתפקיד קופאים (עמ' 21 ש' 21-32):

"ש.מה תאמר אם אני אספר לך שישבה פה הגב' ניצנית והודתה בכך שהפרסום נכתב על ידי הנתבעת?

ת.אני שאלתי אותה והיא לא זוכרת מי כתב את זה. אני מדבר ברמת רשת. כל הפרסומים שלנו, הם פרסומים מסודרים הם מופיעים בלשון זכר ונקבה. יכול להיות שמישהו רשם את זה. אני לא לוקח על זה אחריות. ברמת רשת אנו תמיד מפרסמים בלשון זכר ונקבה.

ש.אז אני שואל זאת אומרת שבהתחלה אמרת שהפרסום הזה בכלל לא נעשה על ידי הנתבעת כשסיפרתי לך שניצנית הודתה שזה נעשה על ידי הנתבעת אתה בתצהירך לא כתבת שהפרסום לא נעשה על ידי הנתבעת?

ת.אני שוב חוזר. בשאלה הקודמת שלך שאלת אותי אם ידעתי מה המדיניות של החברה לפני שנכנסתי.

ש.אני שאלתי האם אתה יכול לומר בוודאות מוחלטת שאתה לא נמצא בנתבעת ולא מועסק בה אם יכול לומר באופן וודאי שהנתבעת לא הפלתה עובד ואתה מראה לי פרסומים שזה נחמד וזה לא מה ששאלתי?

ת.אני שוב חוזר, שתשובתי לשאלתך הקודמת אם אני י כול להגיד בוודאות את מדיניות החברה לפני שנכנסתי לתפקיד, על סמך ושהבאתי את הפרסומים שמוכיחים שכל המודעות שיצאו על שם החברה בכל הסניפים היו בלשון זכר ונקבה. במקרה הספציפי מה שהעורך דין מציין לגבי סניף אשדוד, אמרתי שיכול להיות שזה נעשה על ידי מישהו מהסניף, לא טענתי שלא נעשה אבל זו לא המדיניות של החברה. אין לוגו של החברה המצביע על מדיניות החברה שמפלה במגדרים. המדיניות של החברה שהיא מקבלת שווה בשווה". (עמ' 19 שורות 10-28)

...

"ש.אני מפנה לתמלול ההקלטה בין התובע לבין נציגת הנתבעת, האם תוכל לשים לב לאותה שיחה מתחילה, התובע מגיע ומפנה לפרסום תשים לב שהפרסום מציין כי הנתבעת מבקשת לקבל אליה קופאיות בלבד. התובע אפילו מבקש לתקן את הנתבעת ומוסיף את המילה קופאים. נציגת הנתבעת לא אומרת שנעשה טעות, אלא מיד אומרת, לא, לא אנו רוצים קופאיות בלבד, מה דעתך?

ת.אני מנכ"ל החברה. מדיניות החברה באופן עקבי גם בתקופה שלא שימשתי כמנכ"ל היא מאוד ברורה בנושא דרישה לעובדים גם בלשון זכר וגם בלשון נקבה. המודעה הזו היא לא משהו שמייצג את החברה כמדיניות. יכול להיות שמישהו רשם את זה בסניף. ניצנית היא עובדת בחברה, היא לא מייצגת את מדיניות החברה. אתה מציג אותה בתור נציגת החברה כקובעת מדיניות. היא לא. היא עובדת בחברה כקופאית בסניף אשדוד ואין לה שום החלטה ביחס למדיניות החברה בקליטת עובדים. פרסום של קליטת עובדים". (עמ' 20 שורות 31-32, עמ' 21 שורות 1-9).

29.מעבר לכל האמור, גם אם היינו סבורים שיש לראות בתובע כ"דורש עבודה", הרי שבמקרה שבפנינו שוכנענו - נוכח דברי המנכ"ל ואחראית המשמרת - כי לא הוכחה הפליה המצדיקה את קבלת התובענה. התרשמנו כי על מנת לשמש בתפקיד קופאי יש צורך באחריות, רצינות, יחסי אנוש, ובאלה התובע לא עשה רושם ככזה על הגב' לוי. גם באופן אובייקטיבי חסר התובע את הניסיון שחיפשה הנתבעת עת הוכח בפנינו כי אינו עונה על ההגדרה של קופאי בעל ניסיון. פררוגטיבת המעסיק מקנה לו את שיקול הדעת לבחור את עובדיו בהתאם לדרישות התפקיד והעובדה כי התובע בחר משיקוליו שלא להציג עצמו כמי שבא לדרוש עבודה כקופאי, ובה בעת, ליצור מצג שאינו תואם דורש עבודה, הם שהביאו את הנתבעת שלא להיעתר לפנייתו. מצאנו להעדיף את גרסתה של הגב' לוי, כי הרושם שנטע בה התובע, הינו כי הוא חסר את התכונות המתחייבות מתפקיד קופאי. מעסיק זכאי בעסקו לקבוע כיצד ייראו אופיו ומהותו של התפקיד ולא יהא זה נכון כי נכפה עליו מבחנים "אובייקטיביים" בבחינת "הר כגיגית". לבית הדין שמורה לעולם ההכרעה בשאלת קיומה או העדרה של הפליה ובמסגרת הכרעתו עליו להידרש לאמות המידה שמציב המעסיק ביחס למבחנים אשר הוא רואה בהם כמהותיים לאופי התפקיד.

בפרט נכון הדבר מקום בו הנתבעת טענה, והתובע לא הצליח לסתור טענתה, כי בפועל היא מעסיקה גברים ברשת בתפקיד קופאים, באחוז לא מבוטל, והדבר מלמד כי אין לנתבעת מדיניות כלשהי להימנע מקבלת קופאים גברים, אילו אך הם עומדים בדרישות הרלוונטיות.

נוסף לכך, בהחלטתי מיום 27.11.18 התרתי לנתבעת לצרף פרסומים שונים, מהם עולה כי במועדים שונים עובר להגשת התביעה, פרסמה מודעות דרושים בנוסח "דרושים קופאים/יות". פרסומים אלו מחזקים את עמדת הנתבעת כי אומנם לא הייתה כל מניעה מצידה לקבל לעבודה קופאים גברים.

30. מאידך, הרושם שהותיר התובע בפנינו, היה לא מהימן. התובע השיב במענה חלקי, מתחמק ומגמתי, כאשר השאלות לא היו נוחות בעיניו. התובע התקשה ליתן מענה מניח את הדעת מדוע פעל כפי אשר נחזה בעיניה של הגב' לוי, ומדוע לא ניסה לשכנע את הגב' לוי כי יש בכוחו למלא תפקיד של קופאי, כפי שניתן לצפות מדורש עבודה אמיתי. טענות התובע בחקירתו לא הפיגו את סימני השאלה שהתעוררו, לרבות מדוע לא ניסה לברר פרטים אודות מהות העבודה, מדוע לא הציג קורות חיים, מדוע שאל למחירי המוצרים בסניף תוך שהוא מסתובב ברחבי הסניף, ומדוע התנהל כמתואר על ידי הגב' לוי, שכאמור, דבריה נאמנים עלינו כמשקפים מציאות כהווייתה. תצרף הדברים גם יחד מחזק את המסקנה כי לא הייתה לתובע כוונה ממשית למצוא עבודה אצל הנתבעת.

31.גם כאשר נשאל התובע אודות היותו תובע סידרתי בעל "מומחיות" לכאורה ביחס לאותה עילה המשמשת יסוד לתביעה דנא, דהיינו: הפליה מחמת מגדר וקבלה לעבודה כנגד רשתות שיווק מזון, לא התרשמנו מתשובתו כי הוא "פועל משיקולי צדק ועל מנת לעורר מודעות בשוק העבודה הישראלי" (ס' 69 לסיכומי התובע). לא שוכנענו מטיעוני התובע כי מניעיו בהגשת התובענה היו "כדי לעורר מודעות". התובע נהג להגיע לאותם מפגשים ראשונים אצל המעסיקים הפוטנציאליים כשהוא מצויד במכשיר הקלטה פועל, וכל כוונתו הייתה לחלץ אמירה מפלה בה יוכל לעשות שימוש לצורכי תביעה עתידית. מצאנו לבכר במובהק את עדותה של הגב' לוי, לפיה הרושם השלילי שהותיר בקרבה התובע עת הגיע לסניף באשדוד, מלמדת כי התובע התנהג אומנם באופן "מוזר", כהגדרתה, "לצורך קבלתו לעבודה, החל נוגע במוצרים ושואל למחירם", לרבות בעניין מראהו החיצוני ודיבורו עימה, שהרתיעו אותה.

32.מסקנתנו הברורה, היא כי המוטיבציה האמיתית שהביאה את התובע לפנות לנתבעת בעקבות מודעת דרושים, היא בניסיון חסר תום לב לבסס עילה מכוח החוק ולזכות בהתאם בפיצוי כספי ללא כוונה אמיתית להתקבל לעבודה, תוך ניצול לרעה של הוראות החוק לשם קבלת פיצוי שלא כדין.

די באמור עד כאן על מנת לדחות את התביעה.

הוצאות ההליך

33. משהגענו למסקנה כי בנסיבות העניין, יש לדחות את התביעה, ראוי כי תינתן הדעת לעובדה שהגם שככלל נטייתו של בית הדין לעבודה הינה לגלות ריסון ומתינות בפסיקת הוצאות, הרי תצרף ההיבטים גם יחד, מניב מסקנה כי יש מקום ליתן משקל משמעותי לדרך התנהלותו הנפסדת של התובע.

לאמור. דלתותיהם של בתי הדין פתוחות לרווחה לפני המבקש סעד, בין היתר, על מנת להגשים את זכות הגישה לערכאות, ולאפשר מיצוי זכויות מרבי. עם זאת, זכותו של בעל הדין לעשות שימוש בהליך המשפטי, איננה בלתי מוגבלת.

וזאת לדעת. המשפט מזמן יצירתיות מאין כמוה ושעת כושר רחבת היקף להרבות בהליכים. ואולם, אין בכך להתיר הרסן לבעל דין לפעול כאוות נפשו לשחוק גלגלי המערכת השיפוטית בהליכים נפרדים, זהים בעיקרם, שנמצא כי למצער במקרה שבפניי אינם משקפים מציאות כהווייתה, ותכליתם ניסיון מצד התובע להתעשר שלא כדין, על יסוד סברת כרס שאין לה שורש ועיקר.

34.יישום הדברים במקרה דנא, מחייב לפרט כי עניינינו במי אשר הגיש סדרת תביעות נגד מעסיקים שונים, כאשר עיון בכתבי הטענות בהליכים הנפרדים מלמד כי המכנה המשותף הניבט מהן, מלמד כי התובע ביקש לחלץ מסקנה כי בכל המקרים, המעסיקים השונים סירבו לקבלו מחמת מינו.

במרביתם המכריע של התביעות עתר התובע לסכום אחיד, כפי הנקוב בתביעה דנא, תוך הקלטת הנציג הרלוונטי של המעסיק ללא ידיעתו, ומתוך מגמה לחלץ הימנו היגדים מוגדרים שישמשו מסד להגשת תביעה אפשרית לצורך הוכחה כי הופלה מחמת מינו.

דפוס התנהלותו של התובע, כאמור, לא פסח אף במקרה דנא. כעולה מהראיות שהובאו בפנינו, התרשמנו כי התובע ניסה באדיקות למשוך את אחראית המשמרת בלשונה, כך שיעשה שימוש במוצא פיה לצורך ביסוס תביעתו. ואולם, לבד מן העובדה כי אנו מבכרים להעדיף במובהק את גרסתה של אחראית המשמרת והמנכ"ל מטעם הנתבעת, על פני עדותו המגמתית והבלתי קוהרנטית של התובע, הרי שהתנהלותו של התובע במקרה דנא מתפרשת כמי אשר לא ביקש להתקבל לעבודה כקופאי.

ההיפך הוא הנכון: על רקע שאלותיו של התובע את אחראית המשמרת בהיבטים החורגים מתחום עיסוקו של קופאי באשר הוא, לרבות ביחס למחירי המוצרים, כמו גם בשים לב להתנהגותו החריגה ולבושו השונה, כמתפרש מעדותה המהימנה של אחראית המשמרת, ובהתחשב בכך שבא מצויד במכשיר הקלטה שאינו תואם מי אשר מבקש לעצמו עבודה, כפי אשר עשה גם בכל התביעות האחרות שהגיש - נמצא כי ביקש לבסס לעצמו עילת תביעה ולא עבודה כקופאי.

35.יתר על כן. הנתבעת הציגה ראיה, אשר לא נסתרה, לפיה היא מעסיקה 32 קופאים. הדבר מעיד, אפוא, כי אין הנתבעת מפלה עובד מחמת מינו, וככל שהייתה מתרשמת כי התובע חפץ להיות קופאי, וזה היה מגלה רצון ונכונות להיקלט לעבודה, הייתה פועלת לעשות כן.

36.סיכומו של דבר. התרשמנו כי תביעה זו באה לעולם לא מחמת שהתובע חש כי הופלה על רקע מינו, אלא מתוך שביקש להתעשר שלא כדין, על יסוד שברי אמירות של אחראית המשמרת, אשר התובע ביקש לאגד אותן לכלל מסקנה מוגדרת, ולהוכיח כי השלם גדול מסך חלקיו. ואולם, כאמור, האמת הנגלית בפנינו שונה בתכלית, ולאור זאת, אנו סבורים כי ראוי שבית הדין יוקיע התנהלות זו ויביע אמירה שיפוטית נחרצת בגנות התנהלות כאמור, אשר מובילה להוצאות מיותרות לצד שכנגד, ולבזבוז זמן שיפוטי יקר אשר ניתן היה להקדיש לטובת הליכים רבים אחרים הממתינים לפתחו של בית הדין.

37.אשר על כן, מצאנו כאמור לדחות התביעה, ובשים לב לכל האמור, לרבות היקף הדיונים שנערכו בתיק ומספר העדים שנשמעו, לחייב את התובע לשלם לנתבעת סך של 10,000 ₪ תוך 30 יום, שאם לא כן – יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לידי הצדדים, ותסגור ההליך ברישומי בית הדין.

ניתן והודע היום יז' בשבט, 23/01/2019 בהעדר הצדדים.