לימונד נ׳ עמינח ואח׳

פתח דבר: מהומה רבה - על שום מה?

1. התובעת, מועסקת בנתבעת 1 (להלן - עמינח) מאז 9/2015 ובזמנים הרלוונטיים עבדה כמנהלת חנות במתחם ביל"ו ברחובות (להלן - החנות). הנתבע 2 (להלן - אמנון) מחזיק ב-50% ממניות עמינח ומשמש בה כמנכ"ל משותף.

2. ביום 9.2.2018 ביקר אמנון בחנות ובינו לבין התובעת התקיימה אינטראקציה לא הולמת, במהלכה גידף אמנון את התובעת. לטענת אמנון היתה זו תגובה להתנהגות מתריסה של התובעת, אשר התעלמה במכוון ממעמדו כבעלים ומנכ"ל ולטענת התובעת, היא התנהלה כדין וכמצופה מתפקידה, אך עקב אירוע אחר שהתרחש זמן מה לפני כן, היא חששה מפני אמנון, כאשר הגיע לביקור בסניף. 

   כך או כך, אין חולק כי אמנון פנה אל התובעת בצעקות וכינה אותה בכינויים פוגעניים.

3. על רקע אירוע זה, הגישה התובעת תביעתה דנן.

4. בכתב התביעה עתרה התובעת לצו אשר ימנע מאמנון להגיע למקום עבודתה, להטריד אותה, לצעוק עליה ולאיים עליה. בנוסף, ביקשה לחייבו, יחד עם עמינח, בפיצויים בסך 300,000 ₪, בגין התעמרות בעבודה, פרסום לשון הרע ועוגמת נפש (התובעת אמנם דרשה פיצוי "בגין הנזקים שנגרמו לה", סעיף ב' לרישא לכתב התביעה המתוקן, אך למעשה כיוונה לפיצויים ללא הוכחת נזק). בכתב תביעה מתוקן, הוסיפה תביעה לפיצוי מכוח החוק למניעת הטרדה מינית, מבלי לשנות את סכום התביעה. לבסוף, הודיעה התובעת כי היא מוחקת את הסעד לפיצוי בגין התעמרות בעבודה (עמ' 5, ש' 4).

5. לפנינו אפוא תביעה שמבקשת למנוע מבעלים ומנכ"ל של חברה מלהגיע לאחת מחנויות החברה וכן לחייבו, יחד עם החברה, בפיצוי בסך 300,000 ₪, בגין התרחשות מילולית לא ראויה ומיותרת, שארכה דקות ספורות ומכל מקום וזה העיקר - מדובר באירוע יחיד ויוצא דופן ולא בכזה המאפיין התנהלות שגרתית בין התובעת לבין אמנון. כפי שנפרט להלן, איננו סבורים שהוצגו בפנינו נסיבות שיש להכפיפן למשטר חוקי (בשונה ממוסרי-ערכי). לא כל פגם בהתנהלות מי מהצדדים ביחסי עבודה מצדיק הגשת תביעה משפטית ואנו מצרים על כך שהתובעת לא השכילה להבין זאת לאורך הליך ארוך וממושך. הבענו בפני התובעת לא פעם את מורת רוחנו מחוסר ההלימה בין היקף האירוע לבין היקף התביעה, אך משהיא סברה אחרת, נפנה להכריע בתביעתה.

   האירוע שאירע בחנות עמינח במתחם ביל"ו, ביום שישי 9.2.2018; ההסכמות והמחלוקות לגביו

6. על העובדות הבאות אין מחלוקת:

   א.התובעת מועסקת בעמינח מאז 9/2015 ובזמנים הרלוונטיים ניהלה את החנות.

   ב.אמנון מחזיק ב-50% ממניות עמינח והוא מנכ"ל משותף יחד עם מר רוני שוורץ (להלן - רוני). בין אמנון לבין רוני חלוקת אחריות בחברה, כך שאמנון אחראי על מערך הייצור ואילו רוני אחראי על המערך המסחרי - שיווק ומכירות (סעיף 11 לתצהיר עמינח). אמנון ורוני מצויים בסכסוך ממושך (עמ' 3, ש' 25; סעיף 13 לתצהיר עמינח). מהבחינה הארגונית התובעת מועסקת במערך עליו אחראי רוני.

   ג.אמנון עורך ביקורים בחנויות עמינח הפרושות בארץ ומשוחח במסגרת זו עם עובדי ומנהלי החנות (אלכס, עד התביעה, אישר זאת בעמ' 109, ש' 34). לרוב הוא עושה כן בסופי שבוע (סעיף 8 לתצהירו שלא נסתר). ככל הנראה עובר לאירוע הנדון אמנון לא ביקר בחנות הנדונה, לפחות לא בזמן שהתובעת עבדה בה, ואין חולק כי עובר לאירוע התובעת ואמנון לא נפגשו.

   ד.ביום 9.2.2018 הגיע אמנון לביקור בחנות. התובעת לא היתה בחנות כאשר הוא נכנס אליה, שכן יצאה לקנות כריך. אמנון שוחח עם מוכר בחנות, בשם אלכס גוניצקי (לעיל ולהלן - אלכס). בסמוך לאחר חזרתה של התובעת לחנות, היא ביקשה  מאלכס לחדול מהשיחה עם אמנון ולגשת לטפל בלקוחות. התובעת לא פנתה אל אמנון ולא דיברה איתו. בתגובה לכך, גידף אמנון את התובעת בקול רם ואמר לכל הפחות את המילים "פישרית" ו"כלומניקית". בנוסף, איים לפטרה (סעיף 35 לתצהיר התובעת; סעיף 15 לתצהיר אמנון), אך אין חולק כי מדובר באיום שלא מומש (לעיל ולהלן - האירוע).

   ה.לאחר האירוע, אמנון עזב את החנות ומאז לא התקיים קשר בינו לבין התובעת.

   ו.התובעת המשיכה בביצוע תפקידה. התובעת לא נפגעה בתנאי שכרה, במעמדה או בכל דרך אחרת הקשורה לעבודתה.

7. שתי שאלות עובדתיות עיקריות מצויות במחלוקת בין הצדדים ביחס לאירוע - הראשונה, האם קדמה להתפרצות של אמנון על התובעת, התנהגות מתריסה מצידה והשנייה, מה תוכן הגידופים שהפנה אמנון כלפי התובעת.

   מהבחינה המשפטית השאלות שבמחלוקת הן, האם דבריו של אמנון אל התובעת עולים כדי הטרדה מינית ו/או פרסום לשון הרע.

   התובעת אינה זכאית לסעד הצהרתי המונע מאמנון להגיע למקום עבודתה, או לדרוש ממנה נתונים ומסמכים הקשורים לעבודתה

8. התובעת עתרה בכתב התביעה ל"צו מניעה קבוע לפיו ימנע הנתבע 2 - מר אמנון שוורץ מלהטריד את התובעת, להגיע למקום עבודתה, לצעוק עליה, לקלל אותה ולדרוש ממנה למסור בידיו או בידי מי מטעמו נתונים ו/או מסמכים הקשורים לעבודתה" (סעיף א' ברישא לכתב התביעה המתוקן).

9. התובעת אמנם ציינה בסיכומיה כי היא חוזרת על כל האמור בכתב התביעה, אך לא מצאנו בסיכומים כל טיעון לביסוס זכאות לסעד זה.

10. בנסיבות אלו ניתן היה לקבוע בפשטות כי הסעד נזנח ולכן נדחה. למרות זאת, מצאנו לנכון לעמוד על עצם הדרישה ועל משמעותה. מדובר בעובדת זוטרה ברשת גדולה, בה אמנון משמש בעלים ומנכ"ל (משותף). בנסיבות אלו, הגשת תביעה במטרה למנוע מהבעלים להגיע "למקום עבודתה" של התובעת, שהוא למעשה קניינו ולמנוע מהמנכ"ל לדרוש ממנה נתונים או מסמכים "הקשורים לעבודתה" (ממש כך), הינה חריגה ומיותר להרחיב.היטיבה לתאר זאת מנהלת משאבי אנוש של עמינח, גב' פזית הרמן, כאשר הבהירה את עמדת החברה, גם תחת סכסוך בעלי המניות (סעיף 43 לתצהירה):

    "לנתבע 2, מבעלי הקבוצה, זכות אינהרנטית לסייר ולבדוק כל חנות וכל נכס ו/או אתר של הנתבעת, בכל עת שיחפוץ, מכוח בעלותו בחברה ובנכסיה ומכוח תפקידו וסמכותו"

11. החלטת התובעת לפרט את הסעד האמור כסעד ראשון, גם בכתב התביעה המתוקן, תוך שלאחר מכן לא הציגה כל ראיה או תשתית משפטית, או אפילו טיעון, שיש בהם להצדיק מתן סעד כה חריג כאמור, מהווה לדידנו תימוכין לטענתו של אמנון, לפיה התביעה מהווה כלי בידיו של רוני, או מי מבין מבקשי טובתו, בזמן שידוע היטב לכל עובדי החברה כי בין אמנון לרוני קיים סכסוך של בעלי מניות.

12. אנו קובעים אפוא כי התובעת זנחה את הסעד המפורט בסעיף א' לרישא לכתב התביעה המתוקן ועל כן הוא נדחה, תוך שאנו קובעים כי התובעת פעלה בחוסר תום לב עת עתרה לסעד כה קיצוני וחריג, מבלי שטרחה לנסות ולהוכיח את זכותה לקבלו.

    לא הטרדה מינית ולא לשון הרע

    התובעת נהגה באופן לא הולם בעת האירוע

13. כבר אמרנו ונחזור - דבריו של אמנון אל התובעת במהלך האירוע הנדון, אינם ראויים ואינם רצויים. כך בכלל וביחסי עבודה שיש בהם קרבה מיוחדת, בפרט.  יחסי עבודה מחייבים את שני הצדדים לנהוג בתום לב ובתוך כך, נדרשת התייחסות מכבדת בין צדדים ליחסי עבודה. כל הצדדים שבפנינו מסכימים על כך ועל כן אין לנו צורך להרחיב בעניין. האירוע הנדון, כפי שנרחיב להלן, לא היה דוגמא ליחסי עבודה נאותים, לשון המעטה. אלא שמכלל חומר הראיות שבפנינו, כפי שנפרט להלן, עולה כי לתגובתו של אמנון קדמה התנהגות מתריסה מצד התובעת, זאת, כאמור, מבלי להצדיק את התנהגותו בתגובה לה.

14. מתוקף מעמדו של אמנון, כמנהל ובעלים, יש בסיס לציפייתו לקבל יחס הולם ומכבד מעובדי עמינח, כאשר הוא מגיע לביקור באחת מחנויות הרשת שבבעלותו. אנו סבורים כי החלטתה של התובעת לדרוש מאלכס להפסיק לדבר עם אמנון, גם אם לצורך טיפול בלקוחות (ולהלן נראה שאיננו סבורים כי כך היה), מבלי לעשות זאת באופן מכובד ובתיאום עם אמנון, אינה עולה כדי יחס הולם.

15. מעדותה של התובעת עולה כי נוכחותו של אמנון בחנות היתה לצנינים בעיניה ודבריה בהקשר זה מדברים בעד עצמם על הלך רוחה באירוע, כפי שפירטה בתצהירה (ההדגשה הוספה, מ.נ.ד):

    "30. אבהיר כי טרם הגיעו של הנתבע 2 לחנות, יצאתי לקנות אוכל...עם שובי לחנות ראיתי את הנתבע 2 משוחח עם אחד מעובדי החנות, מר אלכס גוניצקי, אולם בניגוד לנטען על ידי הנתבע 2 לא פנה אלי ולא אמר לי דבר, וכך גם אני כלפיו.

    31. וכך החל הנתבע 2 לחקור את מר גוניצקי, במשך זמן ומנע ממנו לתת שירות ללקוחות החנות. הבנתי כי מטרתו של הנתבע 2 להפריע למהלך התקין של העבודה בחנות, ביום שישי, שהינו יום עמוס במיוחד, ללא כל סיבה ובאופן בלתי סביר. כאשר ראיתי כי הא מעכב את מר גוניצקי - עובד החנות, פניתי אל מר גוניצקי וביקשתי ממנו לסור חזרה לעבודה וליתן שירות ללקוחות שהמתינו. אזכיר, כי מדובר ביום שישי בשעות הצהריים המוקדמות, שהינן שעות השיא של החנות.

    32. או אז, החל הנתבע לצעוק עלי..."

     

16. לא הוצג בפנינו כל ביסוס לסברת התובעת כי מטרתו של מנכ"ל עמינח היתה "להפריע למהלך התקין של העבודה...ללא כל סיבה ובאופן בלתי סביר". התובעת אינה טוענת להתרחשות עובדתית שיכולה להצביע על מסקנתה זו, ואף ההיגיון הישר אינו תומך במסקנה שלמנכ"ל אינטרס להכשיל את עבודת החנות שבבעלותו (משל היה מנכ"ל חנות מתחרה). התובעת לא פנתה לברך את אמנון לשלום ולא ביררה עימו מה מטרת ביקורו, היא לא ביררה עם אלכס על מה הוא משוחח עם אמנון, לפני שהורתה לו להפסיק את השיחה, ולא בדקה עם אמנון האם ניתן לדחות את השיחה לצורך טיפול דחוף בלקוח.

17. התובעת, שכאמור לא ידעה כלל מה נושא השיחה בין אמנון לבין אלכס, לא היססה להצהיר כי אמנון "החל לחקור" את אלכס (סעיף 31 לתצהירה), נוסח מגמתי, המתיישב עם טענתה שאמנון התכוון בביקורו לחבל בעבודת החנות ולהפריע למהלך התקין של העבודה. אלא שדווקא אלכס, אשר העיד מטעם התביעה, הבהיר כי אמנון שאל אותו שאלות בקשר למוצרים שבחנות (סעיף 3 לתצהירו; עמ' 98, ש' 32). כלומר העובד היחיד ששוחח עם אמנון למשך דקות ספורות, לפני האירוע, ידע לומר שהופנו אליו שאלות מקצועיות, רלוונטיות לעבודה. אלכס אף העיד שאמנון נכנס לחנות כשהוא רגוע ושוחח עימו בחביבות (עמ' 111, ש' 33 - עמ' 112, ש' 3).

18. כפי שעלה מכלל עדויות התביעה, אין בין עובדי עמינח חולק, שבעת ביקור של מנכ"ל בסניף מקובל להתפנות אליו ולכל הפחות לנהוג כלפיו בנימוס, ככל שלא ניתן להתפנות אליו מיד:

    א.גב' אנה סיגל (להלן - אנה) העידה שאם המנכ"ל היה מגיע לחנות ומבקש לשוחח איתה, היא היתה מתפנה אליו, גם אם טיפלה באותו רגע בלקוחות (עמ' 69, ש' 25).

    ב.מר ארז בן עטר, מנהלה הישיר של התובעת (להלן - ארז) נשאל כיצד היה נוהג במקרה בו עובד מטפל בלקוח והמנכ"ל נכנס לסניף ומבקש לשוחח עימו והשיב: "אני אומר לו 'סליחה רוני, אני רק אסיים עם הלקוח, הוא ממהר, אני באמצע תהליך מכירה, ואם זה מאד מאד דחוף לו אני אגיד לו, אני אבקש את סליחתו רגע ואני אחזור אליך'" (עמ' 136, ש' 16).  כך, למרות שארז כתב בסעיף 5 לתצהירו שהוא "... מגבה את התנהלותה של מעיין כמנהלת חנות אשר בחרה לתת קדימות ללקוחות החברה על פני כל גורם פנימי אחר, יהא חשוב ככל אשר יהא", הרי שבעדותו בפנינו הבהיר שככל שהתובעת לא פנתה בנימוס לאמנון כאשר ביקשה מאלכס לחדול מהשיחה עימו לצורך טיפול בלקוחות, הוא אינו מגבה את התנהגותה זו (עמ' 140, ש' 8-16) והוסיף "דבר כזה בהחלט לא מקובל" (שם, ש' 29).

    ג.התובעת עצמה אישרה בחקיר.תה הנגדית, כי אם אמנון מגיע לחנות ומבקש לשאול שאלות היא תתלווה אליו ותיתן לו את המידע והתשובות לשאלותיו (עמ' 179, ש' 22).

19. נראה כי הדברים מדברים בעד עצמם ומתחייבים ממילא מהסיטואציה המתוארת, גם מכוחו של הגיון פשוט, אך הם לא קרו במקרה הנדון. על יסוד כלל האמור לעיל, אנו קובעים כי יחסי הכפיפות בעבודתה של התובעת מול אמנון (גם אם לא כפיפות ישירה), כמו גם נימוס בסיסי, חייבו שככל שהתובעת סברה שיש הצדקה עניינית להפסיק את השיחה בין אמנון לאלכס (ולהלן נראה שלא הוכח שאכן כך היה), היתה עושה כן בתיאום עם אמנון ולא בדרך של מתן הוראה לאלכס ובהתעלמות מופגנת מאמנון. דבר לא מנע מהתובעת לפעול כפי שהא עצמה העידה שיש לפעול - להחליף את אלכס בשיחה עם אמנון, להתלוות אליו ולהשיב לשאלותיו. התעלמותה של התובעת מאמנון היתה אפוא מתריסה ודרישתה מאלכס להפסיק לשוחח עם אמנון, הייתה לעומתית.

    לא הוכחה הצדקה עניינית להפסקת השיחה בין אמנון לאלכס

20. כפי שנראה להלן, אף טענת התובעת כי הפסיקה את השיחה בין אלכס לאמנון מטעמים עניינים של צרכי עבודה, נדונה לכישלון. הראיות שבפנינו מצביעות כי לא התקיים טעם כאמור וצירוף הנסיבות מעיד על המסקנה, כי התובעת עשתה זאת כהתרסה כלפי אמנון.

21. התובעת היתה פנויה ולא טיפלה בלקוחות - התובעת אישרה בחקירתה הנגדית שאם יש בחנות לחץ עבודה, גם היא תפנה לטפל בלקוחות (עמ' 186, ש' 35). כך עלה גם מעדי התביעה הנוספים (עדותו של אלכס: עמ' 106, ש' 25; עדותו של ארז: עמ' 142, ש' 11). אין חולק כי בזמן הנדון התובעת עצמה לא טיפלה בלקוחות, אלא התפנתה לאכול. לפי עדותו של ארז, אם יש עומס לקוחות אז "לא הגיוני ולא מקובל" שמנהלת החנות תצא לקנות אוכל לפני השעה 12:00 (עמ' 159, ש' 22).

22. מהאמור עולה כי או שלא היה עומס לקוחות שחייב לגדוע את השיחה של אלכס עם אמנון, או שלא עומס הלקוחות הטריד את התובעת, שהרי היא עצמה לא התפנתה לטפל בלקוחות. כאשר התובעת הבינה את חוסר ההיגיון בטענתה שהחנות הייתה עמוסת לקוחות, בעוד שהיא עצמה התפנתה כבר בשעה 10:00 לצאת לקנות כריך (התובעת העידה שרק בשעה 09:00 החלה לעבוד) ולאחר מכן התפנתה לשבת ולאכול אותו (עמ' 187, ש' 19), העלתה לראשונה את הטענה שהרגישה לא טוב בגלל בעיות סוכר (עמ' 186). גם הטענה שהתובעת אמרה לאלכס שיטפל בלקוחות כי היא לא מרגישה טוב לא עלתה בתצהירה (עמ' 189) ואלכס לא תמך בה ("היא אמרה בוא, בוא רגע לפה ואמרה "פה יש לקוחות, אתה חייב קודם כל לעזור, לתת שירות ללקוחות" זה הכל". עמ' 99, ש' 23). כאשר עלתה התהיה ביחס לזמן שנדרש לתובעת לאכול כריך בזמן שהחנות עמוסה, השיבה שהיא זכאית להפסקה של חצי שעה, זאת למרות שמדובר כאמור בהפסקה שנטלה כשעה אחרי תחילתה עבודתה (עמ' 190). כמובן שהדברים אינה מתיישבים עם הטענה שהטיפול בלקוחות קודם לכל דבר אחר.

    אנו דוחים אפוא את עדותה הכבושה של התובעת כי היא עצמה חשה לא בטוב ולכן לא יכלה לטפל בלקוחות. לפיכך, בהינתן שגם אלכס וגם התובעת יכלו לתת שירות ללקוחות, לא התקיים טעם ענייני לדרישתה של התובעת מאלכס לחדול מהשיחה, ככל שהעדיפה לא לשוחח בעצמה עם אמנון.

23. לא הוכח שהחנות היתה כלל עמוסה בלקוחות - סרטון הוידאו, המתעד את החנות בזמן האירוע, למשך 2 דקות, אינו מתעד לקוחות בחנות. כאשר התבקשה אנה להתייחס לכך, השיבה "יכול להיות 5 דקות אין ואחר כך גלים" (עמ' 79, ש' 2) והוסיפה כי יש צד נוסף לחנות ו"יכול להיות שאנשים היו שם" (ש' 15-18), אך סייגה "אני לא אמרתי שבאותה דקה החנות מפוצצת...אני אמרתי יום שישי חנות בדרך כלל מפוצצת" (עמ' 79, ש' 20). אנה הבהירה בעדותה שאם הסרט אכן מתעד את זמן האירוע (אין על כך חולק), אז לא מדובר בזמן שהיה בו "גל" של לקוחות (עמ' 80, ש' 12).

24. האמור לעיל, בצירוף העובדה שהתובעת עצמה, שלא טיפלה בלקוחות, לא הציעה לאמנון להחליף את אלכס בבירורים שביקש לערוך (דבר אשר יכלה לעשות בישיבה, אם אכן סבלה מקושי לקום), מעיד לדידנו כי לא היה בחנות עומס לקוחות אשר הצדיק את הדרישה של התובעת מאלכס לחדול מהשיחה עם אמנון.

25. אנו קובעים אפוא, כי לא הוכח שהתובעת ביקשה מאלכס לחדול מהשיחה עם אמנון עקב עומס עבודה, אלא שהיתה זו החלטה לעומתית וכך גם הובנו הדברים על ידי אמנון, כפי שעולה מעדויות התביעה (רויטל שמעוני העידה בתצהירה ששמעה אותו אומר "אני הבעלים של המקום את תעשי מה שאני אומר לך" ואנה העידה בתצהירה ששמעה אותו אומר "מי את חושבת שאת") וכפי שעולה מעדותו של אמנון: "...כלל העובדים בחברה מכדים אותי ואת מעמדי כמייסד החברה וכבעל המניות המרכזי בחברה; כולם למעט גב' לימונד, מנהלת סניף זוטרה, אשר הרשתה לעצמה...להתנהג אליי בצורה חצופה, מביישת ופוגענית – כאילו היא בעלת החברה ואני איזה עובר אורח טורדני" (סעיף 4 סיפא לתצהירו)

26. שילוב העובדה שמעין סברה שאמנון הגיע לחנות במטרה להפריע לעבודה, עם העובדה שביקשה מאלכס לחדול מהשיחה עימו למרות שהיא עצמה היתה פנויה לטפל בלקוחות, מבלי שהוכח כלל כי היה צורך בהפסקת השיחה האמורה, מעיד על כך שהדרישה של התובעת מאלכס לא רק שנעשתה באופן לא מנומס כלפי אמנון, אלא שנעשתה מתוך רצון "לנטרל" את אמנון ולא מתוך רצון לטפל בלקוחות. אנו רואים בכך התנהגות שיצרה פרובוקציה שקדמה להתפרצות של אמנון על התובעת. על יסוד האמור לעיל, אנו קובעים כי התובעת התגרתה באמנון עובר לאירוע ונהגה כלפיו באופן בוטה ומתריס.

    אירוע רואי החשבון

27. התובעת האריכה בסיכומיה ביחס לאירוע שאירע בזמן כלשהו, מספר חודשים לפני יום 9.2.2018, בו הגיעו חוקרים/רואי חשבון לסניף ודרשו לעיין בספרים/במסמכים (להלן – אירוע רואי החשבון). כפי שעולה מהעדויות שבפנינו, מדובר ככל הנראה באירוע נלווה לסכסוך בין אמנון לרוני. רואי החשבון נשלחו לסניף כנגד דעתו של רוני והתובעת סירבה לשתף עימם פעולה, בגיבוי ארז, מנהלה הישיר. כאשר התקשרו רואי החשבון לאמנון והוא ביקש לדבר עם התובעת, היא סירבה לשוחח עימו והדבר העלה את חמתו (סעיף 17 לתצהירה). התובעת ביקשה תחילה לראות באירוע כמעיד על התעמרות בעבודה, אך בהמשך חזרה בה מהטענה, למרות שחזרה בתצהירה על פירוט אותו אירוע. בחקירתה הנגדית טענה התובעת, לראשונה, שלא פנתה לשוחח עם אמנון ביום 9.2.2018, כי חששה מפניו בעקבות אירוע רואי החשבון. אין בידינו לקבל טענתה זו, בעיקר מן הטעם שמדובר בעדות כבושה – ככל שזהו אכן היה הלך הרוח של התובעת ביום 9.2.2018, חזקה כי היתה מפרטת נתון חשוב זה בתצהירה ולא כתשובה כאשר נדרשה להסביר את התנהלותה ביום 9.2.2018. בנוסף, אין בתשובה כל הגיון, שהרי מרגע שאמנון מצוי בחנות לצידה של התובעת, דווקא התעלמות ממנו ודרישה מאלכס לחדול מלשוחח עימו, מהווים התנהגות נפיצה הרבה יותר, מאשר לברכו לשלום ולנהוג כלפיו בנימוס.

28. לא למותר לציין בהקשר זה את דברי התובעת בתצהירה: "מסיבה שאינה ידועה לי בחודשים הראשונים של שנת 2018...החל הנתבע 2 להתנכל לי, להתעמר בי, להשפיל אותי ולנסות להצר את צעדי מטעמים לא ענייניים" (סעיף 9) - טענה חמורה שאין בדל ראיה להוכחתה, גם לא בתצהיר התובעת עצמה. התובעת ניסתה אפוא להציג את הנתבע 2 כמי שפוגע בה לאורך תקופה, אך הראיות שבפנינו מוכיחות אחרת - אנו סבורים כי דווקא אירוע רואי החשבון, כמו אירוע 9.2.2018, מלמדים שהתובעת היא זו שנהגה באמנון בזלזול (בפעם הראשונה סירבה לבקשתו לשוחח עימה בטלפון ובפעם השנייה התעלמה ממנו ומנעה ממנו לשוחח עם אלכס), זאת תוך התעלמות ממעמדו בהיררכיה של מקום עבודתה. בנסיבות המתוארות, ניסיונה של התובעת להציג זאת כאילו היא "נופלת בין הכיסאות" בסכסוך בין אמנון לרוני, הוא לדידנו היתממות. בחירותיה של התובעת לנהוג כפי שנהגה, מעידות על כוונתה להבהיר שאינה רואה באמנון בעל סמכות כלפיה, באופן לעומתי ופרובוקטיבי, שאינו הולם את מערכת היחסים המצופה בינה לבין הבעלים והמנכ"ל של החברה בה היא עובדת.

    חוק איסור לשון הרע

29. התובעת מפנה לסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 וטוענת כי הגידופים שהפנה אילה אמנון עולים כדי לשון הרע, כהגדרתו בחוק, שכן יש בדבריו כדי להשפיל אותה בעיני הבריות, לעשותה לבוז וללעג (סעיף 1 לחוק).

30. לטענת התובעת המילים בהן נקט אמנון היו "כלומניקית", "פישרית קטנה", "חתיכת זבל", "חתיכת חרא" ו"זונה" (סעיף 33 לתצהירה). אנו קובעים כי התובעת לא הוכיחה כי כל הגידופים הללו אכן נאמרו באותו אירוע. אמנון הודה במילים "פישרית" ו"כלומניקית" והכחיש את יתר המילים. יתר הראיות מעידות כי גרסתו של אמנון מסתברת יותר מזו של התובעת. נפרט -

31. רויטל שמעוני, לקוחה שהיתה אותה עת בחנות, ציינה בתצהירה שאמנון השתמש במילים "גסות ולא מכובדות כמו "זונה"". אנה, אשר היתה המוכרת שטיפלה באותה לקוחה, לא זכרה את המילים שנאמרו, אך העידה בתצהירה ש"אמנון צעק על מעיין בצורה אגרסיבית, ברוטלית ולא מכבדת". כך גם אלכס. כלומר, פרט לתובעת, רק הלקוחה שמעוני, שמעה לכאורה את המילה "זונה" ויתר המילים שהתובעת טוענת שנאמרו, לא נתמכו באף אחת מעדויות התביעה.

32. במכתב באת כוחה של התובעת מיום 6.3.2018 אל הנתבעים, נרשם כי אמנון "השתמש במילים לא יפות כלפי מרשתי כמו: "כלומניקית", "פישרית קטנה" וכהנה וכהנה" (נספח ט' לתצהיר התובעת). אמנון נדרש על פי המכתב להתנצל בפני התובעת. העובדה שדווקא במכתב הדרישה להתנצלות, שנכתב בסמוך לאחר האירוע, לא מופיעות המילים "חתיכת זבל", "חתיכת חרא" ו"זונה", כמו גם העובדה שהתובעת לא העלתה תלונה ביחס למילים אלו בזמן אמת, לא כאשר פנתה למנהלה הישיר ארז ולא כאשר דיברה עם משאבי אנוש (סעיף 37 לתצהיר עמינח), מכרסמות בטענה המאוחרת כי מילים אלו נאמרו כלל, במיוחד לנוכח העובדה שעדי התביעה לא תמכו בטענה כי הן נאמרו. אמנם גב' שמעוני ציינה בתצהירה את המילה "זונה", אך לפי עדותה היא ככל הנראה חתמה על תצהיר מוכן, ובשים לב לכך שהמילה, שהתובעת עצמה רואה כחמורה מבין כל יתר הגידופים, לא נזכרת במכתב הדרישה להתנצלות, אין בידינו להסתפק בעדותה של גב' שמעוני לצורך הרמת הנטל להוכחת האמירה.

33. לפיכך, אנו קובעים כי המילים שהופנו אל התובעת היו "פישרית" ו"כלומניקית קטנה" וכי לא הורם הנטל הוכיח כי גם יתר המילים שפורטו בתצהיר התובעת נאמרו. אנו מוכנים להניח כי בנסיבות מסוימות מילים אלו יכולות להוות לשון הרע, אך לא בנסיבות שבפנינו. נסביר -

34. תחילה, אין מחלוקת שהמילים האמורות היו מיועדות לתובעת ולא לאדם זולתה (סעיף 2(ב)(1) לחוק), גם אם מישהו נוסף שמע אותן. בניגוד לפרסום לשון הרע בכתב שדי בכך שעשוי להגיע לאחרים, מחמת הנסיבות, בענייננו מדובר באמירות בעל פה שיועדו לתובעת בלבד ולכן ספק אם מדובר כלל כפרסום על פי החוק וראו: "מסעיף 2(ב)(1) עולה כי פרסום שאינו בכתב ייחשב כ"פרסום" המקים עילה על פי החוק, רק אם היה מיועד לאדם זולת הנפגע..." (אורי שנהר, דיני לשון הרע (1997), נבו הוצאה לאור, עמ' 89. להלן - שנהר). לנוכח העובדה כי אותן מילים לא נשמעו במפורש על ידי אחרים פרט לתובעת - וכאמור, העדים לא ידעו להעיד ששמעו את המילים שקבענו כי נאמרו - הרי שכלל לא נעשה פרסום.

35. נוסף על כך, ההכרה בהטחת גידופים כפרסום לשון הרע, אינה חד משמעית. כתב על כך שנהר את הדברים הבאים:

    "שאלה מעניינת היא, האם קללות וגידופים ייחשבו כלשון הרע. מצד אחד, קללות וגידופים המופנים כלפי אדם עלולים להשפילו ולבזותו בעיני הבריות לא פחות ואולי אף יותר מפרסומי לשון הרע אחרים. מצד שני, קללות וגידופים מהווים לצערנו חלק מהחיים החברתיים במדינה, ולפיכך קיים חשש שהכרה השיפוטית גורפת בגידופים כב"לשון הרע" תביא להצפת בתי המשפט בתביעות שזו עילתן... האיזון המתחייב מהשיקולים שתוארו לעיל מצא את ביטויו בפסיקה, אשר הביעה נכונות עקרונית להכיר בגידופים כבלשון הרע וזאת במקרים בהם הכרה זו תהיה מוצדקת לאור נסיבות פרסום הגידופים" (עמ' 132)

    ועוד:

    "נראה, כי לצורך הכרעה בשאלה, האם מהווים דברי גידוף "לשון הרע", ישקול בית המשפט לא רק את הנורמות החברתיות במקום שבו נאמרו הדברים, אלא גם את נימת הדיבור, את הקול ואת ההקשר שבהם נאמרו הדברים, ואם יתברר שהדברים נאמרו ברוגז ובכעס או תוך חילופי עלבונות, ייטה בית המשפט שלא לראות בדברים "לשון הרע" המקימה עילת תביעה על פי חוק" (עמ' 133)

36. יישום הדברים על המקרה שבפנינו מוביל למסקנה, כי לא מדובר בפרסום לשון הרע, זאת ממצבור הטעמים הבאים: דבריו של אמנון נאמרו לאחר התנהגות לעומתית ומתריסה מצד התובעת; הדברים נאמרו בעידנא דריתחא; הדברים הופנו אל התובעת בלבד והסובבים לא נתנו דעתם לפרטיהם; מדובר באירוע חד פעמי; תוכן הגידופים הינו ברף החומרה הנמוך.

37. לפיכך, אנו דוחים את התביעה לפיצוי בגין פרסום לשון הרע.

    החוק למניעת הטרדה מינית

38. טענתה של התובעת על בסיס החוק למניעת הטרדה מינית, תשנ"ח-1988, מבוססת על טענה עובדתית אותה דחינו לעיל, לפיה האמנון כינה את התובעת "זונה". משזו הכרעתנו העובדתית, מאליה נדחית הטענה לפיצוי מכוח החוק למניעת הטרדה מינית.

39. מעבר לדרוש נעיר, כי התביעה מבוססת על הטרדה מסוג "התייחסות מבזה או משפילה המופנית לאדם ביחס למינו או מיניותו, לרבות נטייתו המינית" (סעיף 3(א)(5) לחוק. סעיף 47 לכתב התביעה המתוקן). די לנו בעדות התובעת כדי לקבוע שדבריו של אמנון אל התובעת לא התייחסו למינה או למיניותה של התובעת, שכן כאשר נשאלה התובעת במפורש האם חשה שיש הקשר מיני לדברים שאמנון הטיח בה, השיבה בשלילה (עמ' 204, ש' 15).

40. התובעת מבקשת להסתמך על פסיקה שהכירה בכינוי "פרוצה" כהטרדה מינית ואולם רב המרחק בין המקרה עליו היא מסתמכת למקרה שלפנינו, ולא רק בגלל שלא הוכח כלל שהמילה "זונה" נאמרה באירוע הנדון. באותו מקרה אדם כינה את האישה פרוצה תוך התייחסות מכוונת לחוסר צניעות, לפי ראותו, ותוך דרישה שתעבור לשבת בחלק האחורי של האוטובוס. בית המשפט קבע כי הנאשם התייחס בדבריו למינה של האישה, כפי שדרישתו שתעבור לשבת בחלק האחורי של האוטובוס "המיוחד לנשים", התייחסה למינה (תפ (ים) 53381-12-11 מדינת ישראל נ' שלמה פוקס, 6.3.2014). במקרה שבפנינו גידופיו של אמנון כלפי התובעת לא כוונו למינה או מיניותו והתובעת עצמה העידה על כך.

    סוף דבר

41. התובעת לא הוכיחה תביעתה. לא שוכנענו כי אמנון פרסם לשון הרע או הטריד מינית את התובעת.

42. מכיוון שמתקיימים הליכים נוספים הנוגעים, במישרין או בעקיפין, לסכסוך בעלי המניות בעמינח, אנו נמנעים במכוון מהתייחסות נרחבת לשאלת ההשלכה של הסכסוך האמור על ההליך דנן, מעבר להערתנו בסעיף 10 לעיל.

43. התביעה נדחית.

44. התובעת תישא בהוצאות הנתבעים בסך 20,000 ₪ לכל אחד מהם. בפסיקת ההוצאות לקחנו בחשבון את היקפו המשמעותי של ההליך והעדים הרבים שנשמעו בו (חלקם כלל לא היו רלוונטיים ולכן אף לא נזכרו לעיל).

     

    ניתן היום, כ"ה אדר ב' תשפ"ב, (28 מרץ 2022), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

    מר מרדכי מנוביץ נציג מעסיקים		מיכל נעים דיבנר שופטת		מר אברהם בן קרת נציג עובדים