בכתב התביעה המקורי, בתיק זה, שהוגש ביום 13.5.14, תבע התובע תשלומים שונים, הנובעים - לדעתו - מהאופן בו צריך לחשב את הקצבה החודשית שלו, בפנסיה תקציבית, וכן בקשר לתשלום "מענק הסתגלות", בסכום כולל של 387,866 ₪.
ביום 29.5.14 ביקשה הנתבעת לחייב את התובע לפעול בהתאם להחלטות שיפוטיות קודמות, אשר חייבו את התובע לכמת את תביעותיו, כדין; זאת - לאחר שתביעתו החלה כתביעה בגין טענת "אפליה", בהסכם פרישה אישי שנחתם עמו בשנת 2007, לעומת הסכמי פרישה עם שני עובדים אחרים, ובקשתו לתקנה לתביעה בגין עילה שונה, של אי קיום צווי הרחבה והסכמים קיבוציים - נדחתה, והתביעה, כנוסחה דאז, נמחקה, בהעדר כימות ראוי [תיק ס"ע (אז' חי') 32648-11-12 (להלן: התביעה הראשונה)]. התביעה הראשונה נמחקה, בהחלטה מיום 21.3.14, מאחר שסכום התביעה שנתבע שם לא היה ברור, והובהר לתובע, בהחלטה הנ"ל, כי ככל שיבחר להגיש תביעה חדשה, מכומתת כדבעי, תידון בפתח הדיון שאלת חיובו בהוצאות בגין ההליכים עד אז.
לטענת הנתבעת, התביעה הנוכחית הוגשה לפי נוסח הזהה לבקשה לתיקון כתב התביעה בתביעה הראשונה, כאשר הוסף בכותרת התביעה ציון של סכום סתמי ולא ברור - 387,866 ₪, כאשר - לכאורה - הסכום משקף דרישה לקבל במצטבר, הן סעד עיקרי והן סעד חלופי, עבור אותה תקופה. משכך, ביקשה לחייב את התובע להגיש כתב-תביעה מכומת, בהתאם להחלטת בית-הדין דלעיל, ולהבהיר מה הסכום הנתבע כסעד עיקרי, לעומת סכום הסעד החלופי.
כבר בהחלטה מיום 8.6.14, חוייב התובע להגיב, לעניין תיקון התביעה ופסיקת הוצאות. רק לאחר חילופי ייצוג הוגשה הודעה מטעמו, ביום 19.8.15, אולם, מאחר שבתגובתו לא התייחסו לטענות הספציפיות שהועלו ע"י הנתבעת - ולא הובהר כלל כיצד הגיעו לסכום הנקוב בראש התביעה, שלא חזר על עצמו בהמשך - הוחלט, ביום 19.10.14, להאריך את המועד לתגובה עד 17.11.14, כאמור באותה חלטה, אחרת - יראה התובע כמוותר על טענותיו. לתשובה לאקונית קצרה, שהוגשה מטעם התובע, צורפו צווי הרחבה, נטען שהסעדים המבוקשים הם חלופיים ולא מצטברים, בהפניה לטענות משפטיות בכתב-התביעה המקורי, ונאמר שבסעיף 26, שם, התבקש בית-הדין להוסיף לסכומים שנתבעו הפרשי ריבית והצמדה החל מהיום בו הסכומים האלה אמורים להיות מושלמים ועד המועד לתשלום בפועל.
נוכח זאת, ניתנה ארכה נוספת לתובע להשלמת נוסח מלא של "כתב תביעה מתוקן". זה הוגש לבסוף, ביום 18.12.14 (בנוסח זהה, בו הסכום הכולל הנקוב הינו צרוף של סכום סעד עיקרי וסכום סעד חלופי), אולם, בעקבות טענות הנתבעת בכתב-הגנתה, מיום 1.2.15, בו הוזכר שאין זה ההליך הראשון בין הצדדים, בקשר לתנאי פרישתו של התובע מעבודתו בנתבעת, לפי הסכם פרישה אישי מיום 4.2.07 [נספח א' לכתב-ההגנה], והנתבעת טענה, כי יש לסלק התביעה הנוכחית על הסף, בשל "השתק ומניעות", נוכח חתימה על "כתב ויתור", וכן מחמת "התיישנות", כמו גם "שיהוי", בשל מועד הגשת התביעה המכומתת - ניתנה לתובע, בעת הדיון המוקדם, שהתקיים ביום 28.5.15, הזדמנות נוספת להשיב לכל הטענות המקדמיות של הנתבעת ולהגיב גם בנושא פסיקת ההוצאות, בגין ההליכים שנמחקו ותוקנו, החל מהתביעה הראשונה, ללא חיובו בהוצאות, למרות שהובהר ששאלה זו תידון תחילה, ככל שיחדש את ההליך.
תחת להגיב עניינית, הגיש התובע, ביום 9.6.15 בקשה שניה לתיקון כתב הטענות שלו (שניה כאן, אך, נוסח רביעי, בהתחשב בתביעה הראשונה והנסיון לתקנה), ונוכח זאת סבר, כי מתייתר הצורך להגיב לבקשה לסילוק על הסף (להלן: הבקשה השניה). בבקשה השניה נטען, כי רק בדיון המוקדם התברר לתובע, לאור הערת בית-הדין - "כי בכתב התביעה המתוקן לא נתבעה טענת האפליה, אף שהינה הטענה העיקרית של התובע בתיק זה." [סעיף 1 לבקשה השניה]; לטענת התובע - לא וויתר על עילת האפליה ולא זנח אותה, אלא, היא נשמטה מכתב הטענות "בשוגג והיסח דעת" [סע' 3, שם].
על אף התמיהה שמעורר הטיעון, כי טענה עיקרית שנמטט בשוגג ובהיסח דעת - בהחלטה מיום 19.6.15, עוכב המועד לתגובת התובע, לבקשת הנתבעת לסילוק התביעה על הסף, עד להכרעה אחרת והתבקשה תגובת הנתבעת לבקשה השניה לתיקון התביעה.
בתגובתה, מיום 21.6.15, חזרה הנתבעת על טענותיה, כי יש הצדקה לדחות את תביעת התובע על הסף, בשל שני נימוקים שונים ונפרדים - טענת "השתק ומניעות" וטענת "התיישנות", ולחלופין - "שיהוי", וכן שיש לדחות את בקשתו לתיקון תביעתו, מאחר שבעבר "זנח" את טענת ה"אפליה", כאשר היא טוענת, שטענת האפליה נכללה בתביעה הראשונה, בשנת 2012, אך, לאור הבהרת בית-הדין "כי אין מקום לטענת האפליה" ביקש התובע בשנת 2013 לתקן את תביעתו, הפעם, בשל טענה שהיה זכאי - לכאורה - לזכויות משופרות מכח הסכמים קיבוציים וצווי הרחבה, תוך זניחת טענת האפליה, ולאחר שתביעה זו נמחקה, מאחר שלא היתה מכומתת, הגיש את התביעה הנוכחית, בשנת 2014, אשר גם בה זנח את טענת האפליה וטען שהוא זכאי לזכויות משופרות, כביכול, מכח הסכמים קיבוציים וצווי הרחבה, ורק בשנת 2015 הוא חוזר וטוען, שוב לטענת אפליה [סע' 2 לתגובה].
אשר לדעתי - לאחר שחזרתי ועברתי על כל המסמכים בתיק זה ובתביעה הראשונה, ברור לי, לפי השתשלשות העניינים, כי כאשר התובע פרש בשנת 2007 לפנסיה תקציבית, בהסכם פרישה אישי, לא יכלה לקום לו טענת אפליה לעומת הסכמים אישיים עם עובדים אחרים, כפי שהבהרתי בהחלטתי מיום 10.6.13, בדיון בתביעה הראשונה.