אמיר נ' ויזר

לפניי בקשה לחייב את התובעת/המשיבה, אזרחית מולדובה, בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו של המבקש/הנתבע, בגין התביעה שבכותרת (להלן: הבקשה). לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה, בתשובה ובכל יתר המסמכים שבתיק, אני סבורה כי דין הבקשה להידחות מן הטעמים שיפורטו להלן.

ביום 2.9.2016 נכנס לתוקפו תיקון תשע"ו לתקנות בית הדין לעבודה (להלן: התקנות), שבמסגרתו הותקנה תקנה 116א, וכך היא קובעת:

(א) שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

(ב) היה התובע מי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות בעלת האמנה לפי תקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט- 1969, יורה שופט בית הדין או הרשם לתובע, לבקשת נתבע, להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע, זולת אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו או שהוא הראה כי הנתבע יוכל להיפרע את הוצאותיו ממנו אם התביעה תידחה או אם ראה שופט בית הדין או הרשם לפטור את התובע מטעמים מיוחדים שירשמו.

(ג) הורה שופט בית הדין או הרשם על הפקדת ערובה ולא הופקדה ערובה בתוך המועד שנקבע, תימחק התובענה, זולת אם הורשה התובע להפסיקה"

במקרה שלפניי התובעת היא אזרחית מולדובה, מדינה שהצטרפה לאמנת האג (ביום 16.3.2016, ראו:https://www.hcch.net/en/states/hcch-members/details1/?sid=112),בהתאם לתקנה 1 לתקנות לביצוע אמנת האג (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט-1969.

משכך, אין מקום להחיל בעניינה של התובעת את ברירת המחדל הנוגעת למי שאינם תושבי ישראל או תושבי מדינה בעלת אמנת האג (להלן: מדינה בעלת האמנה), אלא את מלאכת האיזונים שמפעילים בתי המשפט ובתי הדין בבקשות מסוג זה, שבין זכות הגישה של התובעת לערכאות, לבין החובה למנוע תביעות סרק ולהבטיח כי לנתבע יהא ממי להיפרע את הוצאותיו אם תידחה התביעה (ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית-מבוא ועקרונות יסוד (מה' 2 תשס"ח-2008), 47 והאסמכתאות שם). וכפי שנפסק:

"איזון זה אינו פשוט, ומחייב את בית המשפט להפעיל את שיקול הדעת המוענק לו במסגרת תקנה 519 "במתינות, בזהירות ואף בריסון" (רע"א 2142/13 נעמאת נ' קרמין, פסקה 7 (13.11.2014), מפי השופט נ' הנדל). על פי ההלכה הפסוקה, ישנן מספר אמות מידה לשם הכרעה בסוגיה: ראשית, נקבע כי ככלל אין להתנות את זכותו של תובע להביא את עניינו לבירור אלא במצבים נדירים ובנסיבות חריגות. גם אין לחייב אדם בהפקדת ערובה בשל עוניו בלבד, שכן אין להגביל את הגישה לערכאות רק לבעלי אמצעים; והרי משמעות אי הפקדת הערובה להוצאות הנתבע עלולה להיות דחייתה של התביעה ולא מחיקתה (רע"א 8575/14 חאמד נ' חברת אלוואטן בע"מ,פסקה 10 (30.12.2014); רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד(1) 647, 650 (1990)"

(רעא 9934/16 אירג' קרמנשהצ'י נ' טיזאבי ביזאן, ניתנה ביום 18.1.2017)

בענייננו, עיון בכתבי הטענות מעלה כי בין הצדדים קיימת מחלוקת עקרונית בשאלת קיומם של יחסי עובד-מעסיק בין הצדדים, והתנהלותו של הנתבע כלפי התובעת בתקופת עבודתו כמטפלת סיעודית של אשתו/גרושתו בביתם. כמו כן, בכתב ההגנה הודעה הנתבע בקיומו של חוב לתובעת, בסך של 948.41 ₪ בגין זכויות סוציאליות, אך סייג כי מדובר בחוב של גרושתו לתובעת, שאינו מוכחש, אך לא ניתן היה להעביר אותו לתובעת בשל נטישתה את ביתם.