נציגת ציבור עובדים גב' הלן הרמור
נציג ציבור מעסיקים מר יצחק סרי
1.האם הועסק התובע על ידי הנתבעת כקבלן עצמאי או כעובד? וככל שהועסק כעובד, האם פוטר שלא כדין? האם נותרה החברה חייבת לו עמלות? והאם גרם התובע לנתבעת נזקים בגינם עליו לפצותה? אלה הן השאלות המרכזיות שבהן עלינו להכריע במסגרת התביעה והתביעה שכנגד שלפנינו.
התשתית העובדתית ומהלך ההתדיינות
2.הנתבעת, ל. ת. בע"מ (להלן: החברה) עוסקת במתן שירותי תרגום בכתב ובעל פה בארץ ובחו"ל. החברה מצויה בבעלותה של הגב' מ. ח. , ובניהולה. משרדיה ממוקמים בישוב תלמי מנשה, בבית מגוריה של מיכל. החברה מעסיקה עובדים שכירים, וכן היא מספקת שירותי תרגום מקצועיים באמצעות מאות מתרגמים עצמאיים.
התובע שימש בתפקיד מנהל שיווק ומכירות בחברה, ובמסגרת זו עסק בניהול פרויקטים של תרגום. עבודתו בוצעה ברובה ממקום מושבו שבעיר ברלין, בירת גרמניה. הקשר בין התובע לחברה החל עובר לשנת 2010, אולם אין חולק כי תקופת ההתקשרות בין הצדדים הנדונה במסגרת תביעה זו היא מנובמבר 2010 עד אמצע מאי 2013.
התובע קיבל תמורה שהורכבה משכר בסיס, ומעמלות שנקבעו באחוזים מהפרויקטים שביצע. בתחילת חושב שכר הבסיס שלו לפי שעות עבודה. בהמשך, כפי העולה מתלושי השכר ממרץ 2012, שולם לו שכר בסיס חודשי קבוע בסך 3,000 ₪.
3.בתחילת תקופת ההתקשרות, החברה שילמה לתובע את התמורה עבור ביצוע תפקידו לעיתים באמצעות חשבוניות מס, ולעיתים בתלושי שכר. החל ממרץ 2012, הונפקו לתובע באופן סדיר תלושי שכר.
הצדדים לא חתמו על חוזה עבודה או חוזה התקשרות. עם זאת, בינואר 2013, דהיינו חודשים ספורים קודם לסיום העסקת התובע, מסרה החברה לתובע טיוטת הסכם עבודה (נספח 6 לתצהיר התובע), והתנהל בין הצדדים משא ומתן בקשר אליו. בסופו של דבר, לא הבשילה הטיוטא לכדי הסכם חתום ומחייב.
4.במכתב מיום 18.4.13 שכותרתו "הודעה מוקדמת לפיטורים לאחר שימוע" (נספח י' לתצהיר החברה) הודיעה החברה לתובע כי בעקבות שיחת שימוע שנערכה עימו ביום 12.4.13, הוחלט על הפסקה עבודתה, וכי זו תופסק בפועל ביום 15.5.13, בחלוף תקופת הודעה מוקדמת בת 30 יום. במכתב, שלא כלל כל נימוק באשר לסיבות להפסקת העבודה, נמסר לתובע כי ישולמו לו זכויותיו הסוציאליות במועד התשלום האחרון, למעט עמלות שחלקן ישולם במועד שלאחר מכן "נוכח אופן העבודה וקבלת התגמולים מהלקוחות". עוד נמסר לתובע כי ישולמו לו פיצויי פיטורים.
במכתב מיום 27.6.13 פנה ב"כ התובע לחברה בדרישה לתשלום עמלות בסך כולל של 315,341 ₪; מסירת מידע בנוגע לפרויקטים והעסקאות המזכות בעמלות; אי גילום החזרים; פדיון חופשה; פיצויי פיטורים; פיצוי בגין פיטורים שלא כדין ועוגמת נפש. כמו כן, נשלח מכתב נוסף מיום 29.8.13. בין באי כוח הצדדים התקיימה הידברות והתכתבות, בנוגע לתביעות התובע השונות (נספחים 31א- 31ו' לתצהיר התובע).
במכתב ב"כ החברה מיום 30.9.13, הודיעה האחרונה לב"כ התובע כי עליו לפנות לסוכן הביטוח על מנת להעביר הקופות על שמו. בנוסף לכך, צורפה על ידה המחאה על סך 10,572 ₪ לפקודת חברת הביטוח. באשר לתשלום עמלות, צוין כי טרם התקבלו על ידי החברה כל הסכומים מהגורמים עבורם ביצע התובע עבודות. החברה צירפה דוח של שמות הלקוחות, פרטי וסטטוס ההצעות, והעמלות לתשלום. על פי דוח זה התובע זכאי לעמלות בסך 105,721 ₪, שאכן ששולמו לו בהמשך לכך; בנוסף, החברה צירפה טופס 161 לפיו התובע זכאי להפרשות נוספות עבור פיצויי פיטורים בסך 11,481 ₪, וכן להשלמת פיצויים בשל הפרשי עמלות, בסך 5,286 ₪ (נספח 31ז' לתצהיר התובע).
5.בדצמבר 2013 שלחה החברה לב"כ התובע הודעה נוספת על תשלום יתרת עמלות עבור פרויקטים של חברת אמדוקס, בסך 23,662 ₪ באמצעות תלוש נובמבר 2013, והמחאה על סך 9,344 ₪, וכן המחאה עבור ביצוע הפרשות לביטוח המנהלים על סך 3,549 ₪ לפקודת חברת הביטוח (נספח 34 לתצהיר התובע).
בפברואר 2014 שלחה החברה לב"כ התובע הודעה נוספת על תשלום עמלות בעד פרויקטים של חברת אמדוקס, בסך 4,089 ₪ באמצעות תלוש ינואר 2014, והמחאה לתשלום על סך 3,946 ₪. כמו גם, המחאה עבור חברת הביטוח בסך 715 ₪ (נספח 36 לתצהיר התובע).
6.ביום 1.1.14 הגיש התובע תביעה זו שבפנינו כנגד החברה במסגרתה עתר לתשלום יתרת עמלות המגיעות לו שאותן כימת לסך סך 115,747 ₪. כן עתר לפיצוי על פיטורים שלא כדין, הפרשי פיצויי פיטורים, זכויות סוציאליות נוספות ופיצויי הלנה. כן עתר התובע למתן צו לגילוי חשבונות, לצורך חישוב מדויק של העמלות המגיעות לו, לשיטתו. הנתבעת מצידה הגיש ביום 2.3.14 תביעה שכנגד, במסגרתה עתרה לשיפויה בגין נזקים, הוצאות ותשלומי יתר, שנגרמו לה לטענתה בגין מעשיו ומחדליו של התובע.
7.קדם משפט התקיים בפני כב' הרשמת (כתוארה אז) כרמית פלד. לאחר קדם המשפט, ובהמשך לבקשה למתן צו לגילוי חשבונות שנכללה בכתב התביעה, הוגשה בקשה בכתב מטעם התובע למתן צו לגילוי חשבונות. בהחלטה שניתנה ע"י כב' הרשמת פלד ביום 29.3.15 נקבע כך:
"בהתאם להלכה הפסוקה... בטרם ייעתר בית הדין לבקשה למתן צו לגילוי חשבונות, יש לבחון את השאלה המקדמית הנסובה על זכאות התובע למתן חשבונות. בנסיבות הענין ובטרם התבררה שאלת זהותו של התובע – האם עובד שכיר או קבלן עצמאי, קרי עדיין לא ברורה מהות מערכת היחסים בין הצדדים, טרם בשלה העת לדון בשאלת הזכאות לצו גילוי חשבונות מהטעם שהכרעה בסוגיה זו דורשת, כתנאי מקדמי, הכרעה בסוגיית מערכת היחסים בין הצדדים והאם מצדיקה היא מתן חשבונות...
הבקשה למתן צו גילוי חשבונות תוכרע ע"י המותב שיכריע בתביעה כולה. המותב יכריע בשאלה האם מערכת היחסים בין הצדדים מצדיקה מתן צו לגילוי חשבונות וככל שכן, האם קיימות נסיבות שיש בהן כדי לשלול מתן צו כאמור".
עם זאת, ולהשלמת התמונה בנקודה זו, נציין שבסיכומיו (סעיפים 64 עד 67) טען התובע שמתן צו לגילוי חשבונות התייתר ביחס לרכיבי התביעה המכומתים, ואשר לעילות התביעה הבלתי מכומתות (לרבות פרויקט ארגנטינה), התובע הצהיר שהוא מוותר עליהן, ובכך מוותר על מן צו למתן חשבונות בכלל, ובלבד שיתקבלו טענותיו בדבר זכותו לעמלות בגין הפרויקטים הנוספים.
8.לאחר כל זאת ניתן צו להגשת תצהירי עדות ראשית, והדיון הועבר הדיון למותב זה לצורך שמיעת ההוכחות. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית אחד בלבד, תצהירו שלו. גם מצד הנתבעת הוגש תצהיר אחד, שניתן על ידי מיכל. השניים נחקרו על תצהיריהם בדיון הוכחות שהתקיים ביום 24.2.16. בהמשך לכך, סיכמו הצדדים את טענותיהם בכתב. משהוגשו אלה, הגיעה העת לדון ולהכריע.
דיון והכרעה
המחלוקת בדבר קיומם של יחסי עבודה
9.התובע טוען שבינו ובין החברה התקיימו יחסי עבודה מנובמבר 2010 עד מאי 2013. מנגד, טוענת החברה שהתובע היה קבלן עצמאי שסיפק לה שירותים.
כידוע, מעמדו המשפטי של אדם כעובד או עצמאי נקבע לפי מכלול נסיבות המקרה, תוך בחינת מערכת יחסים בין הצדדים בפועל, ולאו דווקא על פי המוסכם בין הצדדים או על פי התיאור שניתן למערכת היחסים. הפסיקה קבעה שורה של מבחנים לצורך כך. המבחן העיקרי הינו המבחן המעורב הבנוי משילוב של מספר מבחנים שהדומיננטי שבהם הוא מבחן ההשתלבות, שהינו בעל שני פנים: הפן החיובי – קיום מפעל יצרני שניתן להשתלב בו, כך שהפעולה המבוצעת הינה חלק מהפעילות הרגילה של המפעל ומבצע העבודה מהווה חלק מהמערך הארגוני הרגיל של המפעל, ואינו גורם חיצוני. והפן השלילי – האם העובד אינו בעל עסק משלו, המשרת את המפעל כגורם חיצוני. לצידו של מבחן ההשתלבות, על בית הדין להפעיל שורה של מבחני עזר נוספים, ובהם: מבחן הכפיפות, מבחן הקשר האישי שהינו מבחן מהותי, מבחן צורת תשלום השכר, האם המועסק נהנה מסיכויי רווח ומסיכוני הפסד, האם נעשה שימוש בכלי עזר ומי השקיע בהם, כיצד הוצגו היחסים לצדדים שלישיים, האם קיימת בלעדיות למעסיק בפרק הזמן המוקדש לעבודה, האם יש לקוחות נוספים, האם קיימת מסגרת העסקה שעתית קבועה, תשלום מס הכנסה, מע"מ וביטוח לאומי ועוד. נדגיש כי אף אחד מהמבחנים אינו מכריע כשלעצמו, אלא יש לבחון את התמונה בכללותה, ולפיה להגיע למסקנה המשפטית הנכונה.
10.יישומם של המבחנים שלעיל על התשתית העובדתית שנפרשה בפנינו, מובילה אותנו למסקנה ברורה וחד משמעית שבין הצדדים התקיימו יחסי עבודה. להלן נביא את הנימוקים לכך:
ראשית, עיסוקו של התובע היה בליבת הפעילות של החברה: החברה הנתבעת עוסקת במתן שירותי תרגום, והתובע עסק בניהול פרויקטים של תרגום, ובשיווק לשם הגדלת מעגל לקוחות החברה בתחום עיסוקה. מכאן, שהתובע השתלב באופן בלתי נפרד במערך הארגוני באמצעותו היא מבצעת את פעילותה. תחילה הועסק התובע בעיקר עבור פרויקטים בישראל. בהמשך, גדלה בהדרגה פעילותו בחו"ל, והגדרת תפקידו שונתה לפיתוח עסקי בינלאומי ומנהל פרויקטים, תפקיד אותו ביצע עד סיום עבודתו (ס' 4-5, ונס' 2-3 לתצהירו). מ. עצמה מסרה בעדותה כי "התובע סיפק לל. שירותי ניהול פרויקטים בגין עסקאות תרגום", תפקיד שכלל בין היתר יצירת קשר עם לקוחות חדשים על מנת להציע את שירותי התרגום של החברה (ס' 5 לתצהירה);
שנית, האופן שבו הוצג התובע על ידי החברה: התובע קיבל כתובת דוא"ל אישית של החברה, שכללה חתימה אישית שבה הוגדר תפקידו כמנהל השיווק שלה, ופרטי התקשרותו כללו את כתובת אתר החברה וכתובת הבלוג (יומן הרשת) שלה. כמו כן, בדף הפרופיל של החברה, שהוכן על ידי מנהלת החברה והמעצב הגרפי, הכולל מידע אודות החברה כחברת תרגום, לרבות תיאור מגוון שירותיה, לקוחותיה, ומתרגמיה. הוצג התובע בפני כולי עלמא כמנהל השיווק של החברה, המהווה כתובת החברה לפניות וקבלת מידע (ס' 4 ונספחים 2-3 לתצהיר התובע). גם בבלוג החברה הוצג התובע כחלק משמעותי ממערך העובדים הקבועים והמובילים של החברה, הנמנה על ה"נכס האנושי של. ת. לא יכולה בלעדיו", הכולל בעיקר תפקידי ניהול פרויקטים. התובע תואר ביומן הרשת כמי "שעובד ממקום מושבו בברלין בתקופה האחרונה מהווה בעצם את ה'סניף האירופאי' של ל. תרגומים" ואשר "המרחק הגאוגרפי אינו מפריע לג. לנהל ביד אמן ובמקצועיות מדהימה את הפרויקטים הגדולים של חברת אמדוקס מסביב לעולם" וכן "לדלג בנונשלאנטיות" בין ערים שונות בעולם (ס' 11.1 ונספח 5 לתצהיר התובע);
שלישית, העסקת מנהלי פרוייקטים אחרים כשכירים: מבלוג החברה עולה שמערך כוח האדם שלה הורכב בעיקרו ממנהלי פרויקטים שכירים. מלבד מ. מועסקות בחברה מנהלת פרויקטים ותיקה, מנהלת משרד, התובע עצמו בתפקיד מנהל פרויקטים, וכן שתי מנהלות פרויקטים חדשות (נספח 5 לתצהיר התובע). התובע אף העיד כי תפקידו בחברה היה מקביל לתפקידה של מנהלת פרויקטים שהועסקה כשכירה (סעיף 11.3);
רביעית מבחן הקשר האישי: מבחן זה התקיים באופן מלא. על התובע היה לבצע את חיוביו כלפי החברה באופן אישי, והוא לא היה רשאי למלא את התחייבותו כלפיה על ידי אחרים. התובע אף לא העסיק עובדים לשם ביצוע מטלות עבודתו;
חמישית, באשר ל"עבודה מרחוק": ככלל, העובדה שעבודת התובע בוצעה שלא ממשרדי החברה, ובחלק נכבד ממנה אף לא מישראל אלא ממקום מושבו בגרמניה, אינה מלמדת כשלעצמה על היעדרם של יחסי עבודה. התופעה של "עבודה מהבית", בין כשלעצמה ובין כסוג של "עבודה מרחוק", אינן שוללות יחסי עבודה, והן בבחינת תופעה נפוצה ומוכרת במשפט העבודה, ונובעת ממציאות טכנולוגית ותעסוקתית מתפתחת (ראו: ע"ע 712/07 מנשרוף נ' גלנצר (13.5.09); עע 300021/98 טריינין נ' חריש (3.7.02); עבל 104/99 ברדה נ' המוסד לביטוח לאומי (6.6.02); מיכאל אטלן "העבודה מן הבית במשפט העבודה" ספר מנחם גולדברג, 89, סעש 3070-11-13 פרוז נ' שיש אלוני (13.2.16, כב' השופטת אסנת רובוביץ-ברכש)). במקרה שלפנינו, שוכנענו כי עבודתו של התובע מחוץ לחצרי החברה הייתה חלק ממתכונת העסקה שהונהגה בחברה. בין היתר, הוא נדרש לעובד בגרמניה כחלק ממהות והגדרת תפקידו כמנהל השיווק לרבות של פרוייקטים בחו"ל.
נוסיף, שמשרדיה של החברה ממוקמים בישוב תלמי מנשה, בבית מגוריה של מ. (ס' 11 לסיכומי החברה). התובע העיד בעניין זה כי "כפי שמ. ביקשה כל העובדים הקבועים עבדו מהבית" (ע' 6, ש' 16). מתוך תקופת עבודתו הכוללת, העומדת על 3 שנים, הוא עבד מגרמניה תקופה של כשנה וחצי ומספרד כחודשיים (ע' 10, ש' 28; ע' 11, ש' 1). התובע העיד כי נסע לספרד ומאוחר יותר לגרמניה שכן "כל הזמן דיברנו על אפשרות שאעבוד ממקום אחר, ושאני גם אהנה שכן נדרשתי לעבוד מהבית וגם לפתוח סניף אירופאי" והדרישה לעבוד עבור החברה בגרמניה הייתה בהתאם לבקשת מ. (ע' 7, ש' 15; ע' 10, ש' 19).
תימוכין למדיניות החברה להעסקה הבית, ולכך שביצוע העבודה בגרמניה היה חלק ממתכונת ההעסקה של התובע בחברה, מצאנו גם בבלוג החברה, שבו מ. מתארת את מערך כוח האדם ככזה המורכב מ"עובדים קבועים שמקבלים משכורת" בצד "מאות מתרגמים פרילנסרים בכל העולם". על אף שהחברה מתוארת על ידה כמי המעניקה שירותים באופן נרחב לקהל לקוחות, שנמנים עליהם חברות גדולות במשק, הרי שפעילות ענפה זו מתבצעת מהמשרד הראשי הממוקם בבית מגוריה. כאשר, במשרד הראשי מועסקת מלבדה במשרה חלקית רק מנהלת משרד. מ. אף מתארת מודל תעסוקתי שבו מועסקים עובדים מרחוק בעקבות התפתחות האמצעים הטכנולוגים והתקשורתיים בעולם, תוך פירוט יתרונותיו, ומבהירה כי "אין ספק שרבים מהעובדים בישראל יעברו יום אחד לעבוד מהבית". לשיטתה, מודל זה מיושם בחברה, כך שמלבד עבודתה בשעות גמישות מבית מגוריה, מנהלת השיווק הוותיקה מנהלת פרויקטים במשרה מלאה ממקום מגוריה, וכן "ג., מנהל הפרויקטים מנצל את החופש לנדוד ברחבי העולם, ולפתוח עמדות של ל. בהתאם לאיפה שבא לו להיות..." (נ' 7 לתצהיר התובע);
שישית, השתתפות בפעילות חברתית: התובע הוזמן ונטל חלק כשאר עובדי החברה בימי כיף של החברה אליהם הוזמנו עובדי החברה הקבועים, בשונה מהמתרגמים שהועסקו על ידה כפרילנסרים (ס' 11.4 לתצהירו);
שביעית, העדרו של עסק עצמאי: התובע לא ביצע עבודתו בחברה במסגרת עסק עצמאי, אלא העמיד את כוח עבודתו שלו כנגד קבלת התמורה. התובע הבהיר כי כמעט ולא עסק אף בביצוע עבודות נוספות מלבד עבודה מזדמנת בתחילת תקופת העסקתו בחברה (ס' 11.10 לתצהירו; ע' 8, ש' 9, 21). אף אין בפנינו טענה שהתובע סיפק שירותים בתחום עיסוקה של החברה עבור אחרים;
שמינית, מבחן הפיקוח: כידוע מאפיין חשוב לקביעת קיומם של יחסי עבודה, במיוחד במקרה שחלק מהעבודה נעשתה מחוץ ל"מפעל", היא העובדה שהפיקוח, במיוחד בשלב האחרון בייצור, נותר בידי המעסיק, כך שהעובד אינו עצמאי כלכלית. התובע הבהיר בחקירתו כי הוא לא תמחר באופן עצמאי את עלות השירותים מול הלקוח והמתרגמים אלא רק הוביל את העסקה, ובכלל זה הציע את המחיר וניהל את המשא ומתן, כשנדרש האישור הסופי של מ. בתור מנהלת החברה, ולשם כך הוא היה מיידע אותה לפני סגירת עסקה (ע' 11, ש' 19). מכל מקום, על אף שקיימים קשיים טבועים בפיקוח יומיומי על עבודת התובע מעצם היותו מועסק מחוץ למשרדי החברה, הרי שהתובע היה בקשר ישיר ורציף עם החברה, כפי העולה מהראיות, באמצעות הדוא"ל הפנימי של החברה, תוכנת ניהול הלקוחות של החברה, וכן באמצעי התקשורת הנוספים שהועמדו לרשותו;
תשיעית, בתקופה קודמת היה התובע עובד: אין חולק כי בתקופת העסקתו הקודמת של התובע בחברה, ואף בחלק ניכר מתקופת העסקתו הנדונה, התובע היה עובד שכיר של החברה. התובע העיד כי תחילת הקשר בינו ובין החברה החל עובר לשנת 2010, עת שהועסק על ידה כעובד שכיר בתחום השיווק והמכירות והשתכר באמצעות תלושי שכר (ס' א.1. ונספח 1 לתצהירו; ע' 5, ש' 8, 27; ע' 6, ש' 4). התובע צירף בתמיכה לעדותו תכתובות מייל ובהם חתימה אישית שלו כאיש שיווק ומכירות בחברה הכוללת כתובת דוא"ל וכתובת אתר של החברה. בנוסף לכך, החברה הודתה כי בתחילת תקופת ההעסקה הנדונה "ג. עבד כשכיר ודיווח על שעות עבודה בפועל" ובהתאם לכך שולם על ידה שכרו (ס' 155, 161 לסיכומיה). בעדותה הודתה מ. כי ההיכרות שלה עם התובע הייתה עובר לשנת 2010 שכן "היה לנו נסיון עבודה לפני, שנית בתחילת הדרך זה היה לפי שעות ולא היתה לי בעיה שיעבוד בתלוש." עוד טענה כי "כשהעבודה התרחבה, והוא עבד עצמאי, לא היתה סיבה להעסיקו כשכיר" (ע' 20, ש' 10). כלומר, מעדותה עולה כי אף לשיטתה, התובע היה שכיר בתחילת העסקתו בחברה;
עשירית, המשא ומתן לקראת חתימה על הסכם עבודה: בסוף שנת 2012, הצדדים היו במשא ומתן לחתימתו של הסכם עבודה. כך, ובין היתר, החברה ניסחה בשנת 2012 טיוטת הסכם עבודה (סעיפים 29 ונספחים 6,9 לתצהיר התובע). בהסכם זה, התובע הוגדר כעובד החברה שהאחרונה מעוניינת להעסיקו. תפקידו הוגדר כמנהל פרויקטים הנמצא בכפיפות למנכ"ל החברה, אמון על טיפול בלקוחות, שיווק החברה, טיפול וסגירה של פרויקטים, גיוס מתרגמים וניהול ההתקשרות מולם, וטיפול במשימות שיקבעו על ידי מנכ"ל החברה (נ' 6 וס' 29.1.1). מ. הודתה כי מרגע שהתובע החל לקבל באופן קבוע ורצוף תלושי שכר כשל עובד שכיר, היא ביקשה להסדיר העסקתו באמצעות הסכם עבודה, וכן להסדיר עבורו ביטוח פנסיוני שכן "אני יודעת שהמחויבות שלי היא לתת לו חוזה שכר" והיא פעלה כאמור "ברגע שראיתי שהיה רצף של עבודה שדרש על פי חוק הסכם עבודה וביטוחים פנסיוניים, עשיתי זאת" (ע' 19, ש' 20, 26). בכך הודתה מ. למעשה שממרץ 2012 התובע היה עובד שכיר של החברה (ע' 20, ש' 15). מעדות זו אף עולה שלא חל כל שינוי מהותי בהעסקתו של התובע אף במועד זה ולא ניתן להצביע על שינוי כזה המצדיק הגדרתו כעצמאי, ובכלל זה הגדלת נפח העבודה בחברה, עבודה מהבית או מחו"ל, מעבר משכר המשולם לפי דיווח שעות עבודה, לשכר בסיס חודשי קבוע, ואופן התשלום (ע' 19, ש' 12,17; ע' 20, ש' 10);
אחת עשרה, סיכון וסיכוי לרווח: התובע לא השתתף בסיכויי הרווח ובסיכוני ההפסד של החברה, אלא רק קיבל תמורה עבור עבודתו. העובדה כי תמורה זו שולמה בחלקה כעמלות הנגזרות משיעור אחוזי מסוים מפעילותה של החברה, אינה שוללת יחסי עבודה. שיטת התגמול או צורת תשלום שכר, על בסיס של יחידת זמן או יחידת תוצרת, אינה שוקלת לעניין מעמדו של אדם. מועסקים שלא נקבע להם שכר חודשי קבוע אלא שכר תלוי תוצרת או באחוזים מתקבולים הוכרו כעובדים במקרים המתאימים (ובין היתר, כך נקבע ואושר על ידי בית המשפט העליון, בגץ 5168.93 מור נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נ(4) 628 (17.11.96)). בצד תשלום עמלות כאמור, לתובע שולם שכר בסיס חודשי שתחילה חושב לפי שעות עבודה מדווחות ומאוחר יותר נקבע בשיעור חודשי קבוע (ע' 6, ש' 9, 26; ע' 7, ש' 1; ע' 10, ש' 21);
שתים עשרה, תלושי השכר שניתנו: תלושי שכר הונפקו לתובע לסירוגין מתחילת תקופת עבודתו, דהיינו בניגוד לרוב רובם של התיקים מסוג זה שבהם קיימות מחלוקת בעניין מעמד – עובד או קבלן – התובע לא עבד "על קבלות" לאורך כל התקופה, אלא קיבל תלושי שכר כעובד לגבי חלק מהתקופה, ממרץ 2012 ועד סיום העסקתו. בנוסף לכך, לתובע הונפקו דוחות 106 עבור כל שנת מס. יתרה מכך, מ. הודתה בחקירתה שהיא לא הייתה מעוניינת להעסיק את התובע כשכיר המשתכר באמצעות תלושי שכר, והתובע הוא זה שביקש להיות מועסק כשכיר בחברה. האחרונה העידה כי "אני לא רציתי להעסיקו לפי תלושים, הוא עבד מהבית, נוסע לחו"ל, אמרתי לו שעדיף לו ואין שום סיבה שאתן לו תלוש. אני ביקשתי ממנו בהתחלה ודיברנו שהוא יעבור [יעבוד] כקבלן עצמאי, בהתחלה הוא סירב ואח"כ הוא הבין שזה גם לטובתו" עוד הוסיפה בעניין זה כי "אני רציתי, זה היה האינטרס שלי שהוא לא יעבוד על תלושים. הוא עבד עצמאי בעולם, הוא דרש להיות על תלושים, ואני רציתי להוריד חיכוך" (ע' 19, ש' 12, 25);
שלושה עשרה, ניכויים מהשכר: בעד התובע בוצעו הניכויים המחויבים למס הכנסה, ביטוח לאומי, ודמי ביטוח בריאות, כעובד שכיר. בנוסף, החברה ביצעה בעדו הפרשות סוציאליות (חלק עובד ומעסיק) ברכיב תגמולים ופיצויים בביטוח מנהלים כעובד שכיר. כמו כן, החברה הוציאה עבור התובע טופס הודעת מעביד על פרישה מעבודה של עובד (טופס 161) (סעיף 11.11, 11.13 ונספח 33א' לתצהיר התובע);
ארבע עשרה, אופן סיום עבודתו של התובע בחברה: החברה יזמה והודיעה לתובע על פיטוריו מעבודתו, תוך שהיא נותנת לו הודעה מוקדמת לפיטורים כעובד, ואף מדגישה שנתנה לו את זכות השימוע בטרם פיטורים (נספח 30 לתצהיר התובע). כמו כן, הודתה החברה במכתב זה בזכאות התובע לתשלום פיצויי פיטורים כעובד, וליתרת זכויות סוציאליות, במועד סיום יחסי העבודה. החברה העבירה לתובע טופס שחרור כספי פיצויים (סעיפים 11.11, 11.13 לתצהיר התובע);
חמש עשרה, חפיפה לאחר סיום ההתקשרות: לאחר ההודעה על סיום עבודתו, התובע התבקש על ידי מ. לבצע חפיפה מסודרת הכוללת כיתובה בהודעות ופניות ללקוחות וספקים; עדכונים בתוכנת הניהול בה עושה שימוש החברה; עדכון המחירונים של החברה עם לקוחות ואזורים שונים. מ. אף דרשה מהתובע לכתב אותה "על כל מייל שיוצא ממך" וכן "לבקש מכולם לכתב אותי בתשובות". כמו גם, לשלוח לה הצעות מחיר אחרונות ששלח וכן כל קובץ או מידע, פרויקטים הנוגעים ללקוחות וספקים, שאינם קיימים בתוכנת הניהול של החברה (נספחים 44ד' – 44ה' לתצהיר התובע).
11.נוכח האמור, אנו קובעים כי התקיימו יחסי עבודה בין התובע והחברה במהלך התקופה הנדונה מנובמבר 2010 עד מאי 2013.
פיטורים שלא כדין
12.התובע טען שפוטר שלא כדין, וזאת מכמה סיבות. ראשית טען שזכותו לשימוע הופרה בכך שפוטר בשיחת טלפון, שלא קדמו לה כל זימון או התראה, ובמסגרתה כבר היה ברור שהפור לגבי פיטוריו כבר נפל. עוד טען שהסיבה לפיטוריו הייתה רצון החברה להתחמק מתשלום העמלות המגיעות לו, ובשל עמידתו על זכויותיו כעובד, ובכלל זה במשא ומתן על חוזה עבודתו ותשלום חובות המעסיק כלפיו. מנגד, טענה החברה שפיטרה את התובע רק לאחר שערכה לו שימוע כדין, שנערך טלפונית בשל מקום מושבו של התובע בגרמניה, וכן שקדמו לאותה שיחת טלפונית חילופי דברים והתראות שבהם נמסר לתובע על חוסר שביעות רצון ממנו.
13.בחנו טיעוני הצדדים, והראיות שבתיק, ואנו סבורים כי נפלו פגמים בפיטוריו של התובע, ונפרט:
ראשית נבהיר כי החברה היתה מודעת לחובתה לערוך לתובע שימוע כהלכתו, כפי העולה היטב ממכתב הפיטורים מיום 18.4.13, שכותרתו "הודעה מוקדמת לפיטורים לאחר שימוע", שבו הודיעה לתובע כי בעקבות שיחת שימוע שנערכה עימו מיום 12.4.13, הוחלט על פיטוריו. מ. אף הודתה כי קבלה ייעוץ משפטי טרם ערכה עם התובע שיחת השימוע בטלפון ביום 12.4.13 (סעיף 112 לתצהיר התובע). מכל מקום, בתקופה זו, וכך אף הודתה מ. עצמה בעדותה, היה ברור לחברה כי מערכת היחסים בין הצדדים היא של יחסי עבודה ( ע' 19, ש' 20, 26; ע' 20, ש' 15);
שנית שימוע "על אתר", דהיינו שיחת שימוע בלא הודעה מראש לתובע כל כוונה לערוך שיחה שכזו, אינו עומד לדעתנו בדרישות הדין ל"צדק פרוצדורלי" בהליך פיטורים. על המעסיק ליתן לעובד המועמד לפיטורים התראה על הכוונה לפטרו, וכן פרק זמן סביר לפני קיומו על מנת שיוכל לאסוף מסמכים המתייחסים לטענות כנגדו, לחשוב על טענותיו ולסדרן, ואולי אף לפנות לקבלת ייצוג משפטי (ע"ע 620/07 גמליאל נ' חברת החשמל בישראל (19.6.08); גיא מונדלק ונטע-לי בן יהודה "על חובת השימוע: הגישה ההליכית להגנה מפני פיטורים לא צודקים" בתוך: משפט חברה ותרבות, פרוצדורות (עורכים: טליה פישר ואיסי רוזן-צבי (2014), וראו האסמכתאות הרבות שם; רעות בגס "צדק פרוצדואלי וכבוד העובד בהליך הפיטורים – עיונים בהלכת השימוע עבודה חברה ומשפט י"ג (2012) 175). במקרה זה, התובע העיד ועדותו לא נסתרה, שהוא לא הוזמן על ידי החברה לשימוע, לא בעל פה ולא בכתב. לא נמסר לו מראש, לפני השימוע, על הכוונה להורות על סיום עבודתו ובעיקר לא נמסר לו על הטעמים העומדים בבסיסה או הרקע לה. לא נמסר לו מועד השימוע. לא ניתנה לא שהות, ודאי שלא שהות מספקת, כדי להתכונן לשימוע. נציין בקשר לכך, שכשנשאלה מ. בחקירתה האם לפני שיחת הטלפון שערכה עם התובע היא שלחה לו מסמך כלשהו, כל שהשיבה היה כי אינה זוכרת (ע' 25, ש' 8);
שלישית לא הוכחה טענת החברה, לפיה במהלך תקופה ממושכת לפני אותה שיחת טלפון פורטו בפני התובע הטענות נגדו וניתנה לו הזדמנות להשיב עליהן. מ. אומנם העידה בתצהירה שבחודשים האחרונים לעבודתו, התובע קיבל הזדמנויות רבות אותם לא ניצל לתקן דרכיו (סעיף 122 לתצהירה). ברם, טענתה זו נטענה באופן כללי, מבלי לפרט ולתאר מקרה מסוים או נסיבות מסוימות שבהן העלתה בפניו טענות הנוגעות לעבודתו והתנהגותו. אם כבר, אז ההפך הוא הנכון, מ. העידה בתצהירה כי החליטה לסיים את ההתקשרות עם התובע "לאחר שלא ראיתי אותו ולא נפגשתי עימו חודשים ארוכים". כפי הנראה, התקשורת בינה ובין התובע הייתה מתוחה מאוד משך חודשים רבים, והגיעה "עד כדי 'סינוני' ממש והעדר תקשורת (אי מענה לטלפונים ולמיילים)" (ס' 109- 111 לתצהיר התובע). כמו כן, ועל אף שהתובע שהה באותה עת בגרמניה, ועולה מהראיות כי התקשורת בין הצדדים התנהלה באמצעות הדוא"ל הפנימי של החברה, בפועל לא נשלחה על ידי מ. טרם שיחת הטלפון הנ"ל כל הודעה כתובה בנוגע לחוסר שביעות רצון מצדה, ובכלל זה מצד הלקוחות בנוגע לעבודת התובע או כל תביעה או בקשה מצדה לתקן דבר הטעון שיפור (ע' 25, ש' 10). ממילא לא הוצגו פניות מסוג זה של החברה לתיקון דבר הטעון שיפור בעבודת התובע;
רביעית מהראיות התרשמנו כי התובע כלל לא היה מודע לכוונה לשקול סיום העסקתו בחברה, טרם אותה שיחת הטלפון. מחומר הראיות עולה כי ביום 8.4.13 מ. שלחה לתובע חוזה עבודה לחתימה, בין הצדדים התקיימה התכתבות בנוגע לכך, ובסופו של דבר התובע נתן הסכמתו לחתום על חוזה העבודה כפי שהוא, תוך שהוא מבקש להסדיר את נושא העמלות שטרם שולמו (נספחים 26- 28 לתצהירו). מ. עצמה הודתה כי בסופו של יום, התובע הסכים לחתום על חוזה העבודה שהועבר לחתימתו, כפי העולה ממכתבו מיום 11.4.13. הנ"ל העידה כי "הוא הסכים...הפעם הראשונה והיחידה שהוא הסכים זה היה בשלב שזה היה מאוחר מדי, יומיים לפני שסיימנו את ההתקשרות בינינו, כשהוא הרגיש את זה" (ע' 24, ש' 8). מ. לא הכחישה כי למעשה היא החליטה לסיים את עבודת התובע בחברה סמוך לאחר החתימה על חוזה העבודה (ע' 24, ש' 12). על חוסר המודעות של התובע לכוונה לסיים העסקתו בחברה ניתן ללמוד אף מהדוא"ל ששלח האחרון למ. מיום 8.5.13, שבו ציין בפניה, כמענה לדרישות הנוגעות להעברת תפקידו עם סיום עבודתו, כי הינו "שרוי בלחץ וחששות מהפיטורים המפתיעים שלא לומר מוזרים..." (נספח 44ה' לתצהיר התובע);
חמישית באשר למהלך אותה שיחת טלפון – מ. העידה שביום 12.4.13 היא שוחחה עם התובע שהתגורר בגרמניה, לאחר שהתייעצה עם עו"ד, והודיעה לו כי היא שוקלת הפסקת את ההתקשרות עימו. לטענתה באותה שיחה "אמר התובע את כל אשר על ליבו וענה לטענותיי באשר להתנהלותו", ובכלל זה הודה כי הוא נמנע מלחתום על הסכם העבודה בשל סעיף אי התחרות שנכלל בו. לאחר ששקלה בכובד ראש את המשך ההתקשרות, התקשרה שוב אל התובע לאחר מספר ימים והודיעה לו כי "לאור התנהגותו והתנהלותו" אין מנוס אלא לסיים את ההתקשרות (סעיפים 112- 115, 120 לתצהירה). בחקירתה השיבה כי "היתה שיחה אחת שדיברתי איתו וכמה ימים אחרי כן הודעתי לו על סיום ההתקשרות" (ע' 24, ש' 17). לדעתנו, ככלל וגם במקרה הזה, אין מקום לבצע שימוע בשיחת טלפון. כידוע, אין חובה על פי ההלכה הפסוקה לבצע שימוע בפגישה פנים מול פנים. כדבר שבשגרה נעשים שימועים לפני פיטורים בכתב, כאשר יש לשימוע באופן הזה גם יתרונות לא מבוטלים, כמו העובדה שניתנת לעובד שהות להגיב בפירוט ולאחר התייעצות לכל טענה וטענה כנגדו, וכן העובדה שלא יכולה להיות מחלוקת על מה נאמר ומה לא נאמר בשימוע, שכן התקשורת בין הצדדים הינה בכתב. בהינתן שמ. התייעצה עם עורך דין, סביר שהיא היתה מודעת לאפשרות זו, שהיוותה פתרון פשוט מבחינתה גם למרחק בין ישראל לגרמניה, שמן הסתם הקשה מאד על קיום שיחת שימוע פנים מול פנים. ואם לא די בכל האמור, הרי שהתובע העיד בעניין, ועדותו לא נסתרה, כי החברה ידעה שניתן יהיה לקיים שיחה בעניין בקרוב עם הגיעו לישראל (סעיף 30 ונספחים 29 לתצהירו), ומכאן שעמדו בפני הנתבעת חלופות טובות ופשוטות לאותה שיחת שימוע בטלפון, שכאמור דעתנו היא שאין מקום להכיר בה כעומדת בדרישות הדין;
שישית השיחה הטלפונית בין התובע למ. לא הוקלטה וגם לא תועדה בדרך אחרת, ובכלל זה לא נערך פרוטוקול או רישום אחר המשקף הליך שימוע תקין ונאות, ובו פירוט תשובות התובע לטענות ונימוקים לכוונה לפטרו. על כן, לא ניתן להתחקות אחר תקינות הליך שימוע שנערך לתובע, וקיים קושי ברור לקבל גרסת החברה, כפי שהיא באה לידי ביטוי בעדותה הבלעדית של מיכל, כי אכן עמדתו נשמעה כראוי, ומלוא השיקולים הרלוונטיים נשקלו טרם מתן ההחלטה;
שביעית התובע העיד שביום 12.4.13, התקשרה אליו מ. והודיעה לו שעליו להפסיק לטפל בפרויקטים גדולים מאחר שהיא מפטרת אותו מעבודתו, לרבות פרויקט ענק בארגנטינה, וזאת מבלי ש"ניתן כל הסבר ברור והגיוני לכך". תחילה סבר שהמדובר בניסיון להקטין את העמלות המגיעות לו, ומאחר שהיה אמור להגיע לישראל בתוך זמן קצר הניח כי ניתן יהיה לסיים המחלוקת "בשיחה פנים אל פנים". התובע פירט כי פיטוריו היו בבחינת עובדה מוגמרת שכן כאשר ביקש לברר מדוע הוא מוצא מהפרויקט הגדול בארגנטינה, נאמר לו על ידי מ. כי מאחר והוא ממילא עוזב את החברה אין טעם שיטפל בו (ס' 30-31 לתצהירו). יומיים לאחר שיחה זו, מ. יצרה עימו בשנית קשר טלפוני והודיעה לו שוב על פיטוריו. שיחה זו ארכה דקות ספורות, כשברור היה שההחלטה כבר נלקחה טרם השיחה האמורה והמדובר בעובדה מוגמרת. עדותו זו לא נסתרה;
שמינית התרשמנו מעדותה של מ. שעוד קודם לשיחת הטלפון היא גמרה אומר בליבה לסיים העסקתו של התובע, ולא היתה פתוחה לשנות את עמדתה. כך, מ. הודתה במפורש בחקירתה כי "אני התקשרתי לסיים את ההתקשרות איתו, אמרתי לו שאני לא מרוצה מההתנהלות, שמאוד קשה לי שהעבודה מנוהלת בצורה בלתי תקימה ואלימה, נתתי לו הזדמנות לשפר את התנהגותו והוא לא עשה זאת" (ע' 24, ש' 13);
תשיעית באשר לנימוקי הפיטורים, התקשינו לתת אמון בטענת החברה שההחלטה לפטר את התובע נבעה "בשל אי שביעות רצון גדולה מתפקודו והתנהלותו למול ל. ולמול לקוחותיה" (סעיף 109 לתצהיר מיכל). מ. הודתה בנוגע לעבודתו של התובע כי "מבחינה עסקית, הוא עשה את עבודתו כמו שצריך, אין לי טענות לגבי המקצועיות, אלא הטענות שלי הם בעיקר על התנהגותו". היא אף הודתה כי התובע "הוא טיפח פרויקטים ושימר קשר עם לקוחות...עם רוב הלקוחות היו לו קשרים טובים עם חלק היו גם לא טובים" (ע' 24, ש' 20). כן אישרה כי לתובע הייתה תרומה לחברה, וכן דבריה במסגרת תכתובת הדוא"ל ששלחה לתובע מיום 13.5.13, מאוחר למועד פיטוריו, שבו ציינה בין היתר: "עשית עבודה מצויינת, ניהלת פרויקטים בצורה רצינית, מקצועית, השקעת, בנית קשרים טובים עם ספקים ולקוחות, אין ספק שהייתה לך תרומה משמעותית לחברה" (נ' 24 לתצהיר התובע). כשלטענתה בנוגע לדברים אלה, "אני מבחינתי לא אוהבת מלחמות ובתי משפט, אני אוהבת לסיים דברים יפה." (ע' 24, ש' 28; ע' 25, ש' 1). היא אף אישרה שמכתבי המלצה נשלחו על ידה לגבי התובע לאחר סיום ההתקשרות ביניהם שכן "אם מגיע למישהו מילה טובה אז מגיע לו מילה טובה" (ע' 25, ש' 6). התובע הכחיש קיומו של חוסר שביעות רצון מצד החברה או לקוחותיה בנוגע לעבודתו. בעדותו מסר כי בניגוד לטענת החברה, בין היתר, חברת אמדוקס הפסיקה קשריה עם החברה דווקא בשל עזיבתו את החברה (ע' 13, ש' 24), וצירף מכתב המלצה שניתן לו על ידי אשת הקשר של אמדוקס מיום 15.4.13 (נספח 23 לתצהירו).
נוכח האמור, הרי שלא הוכח כי סיבת פיטוריו של התובע נבעה בשל חוסר שביעות רצון מעבודתו או התנהגותו. חומר הראיות תומך דווקא בטענת התובע כי פיטוריו נבעו מטעמים אחרים, מחילוקי דעות שהתגלעו בין הצדדים בנוגע להיקף העמלות המגיעות לו. כך, עובר לסיום העסקתו, התנהלה בין הצדדים התכתבות בדוא"ל בנוגע לעמלות המגיעות לתובע. התובע אף עמד על קיום בירור הנוגע לעמלות להן הוא זכאי, טרם חתימתו על חוזה העבודה, כפי שהוא, שנשלח לו על ידי החברה. החברה עצמה הודתה בכל הנוגע לסוגיית "נסיבות סיום ההתקשרות עם התובע" כי המחלוקת בין הצדדים פרצה בעקבות דרישה מצד חברת אמדוקס להנחה שמשמעה הייתה לשיטתה גם הפחתה בעמלה של התובע (סעיף 30 לכתב ההגנה). דהיינו, אף לשיטת החברה עצמה, הסיבה לפיטורי התובע היתה מחלוקת שפרצה בין הצדדים בנוגע לעמלות המגיעות לו. העובדה שהתובע פוטר מנימוק אחר מזה שהועלה בפניו בשימוע שקדם לפיטורים, נימוק עליו חזרה הנתבעת גם בטיעוניה בפנינו, מצדיקה אף היא כמובן קביעה משפטית בדבר כך שהפיטורים שלא כדין, בחוסר תום לב. לעניין זה יפים הדברים הבאים (עע 1168/04 בלאו נ' N. Base Communication (29.5.05, כב' הנשיא סטיב אדלר)) שנאמרו אומנם לעניין פיטורי עובד לאלתר בסיטואציה של מחלוקת שהתגלעה בקשר לזכויותיו מכוח הסכם להענקת אופציות, אך בשינויים המתאימים הם ישימים אף למקרה שלפנינו, שבו המחלוקת היתה בקשר לגובה העמלות המגיע:
"לדידנו פיטורי עובד לאלתר משום שהוא פועל למימוש זכויות הקיימות לו, לטענתו, מכוח הסכם להענקת אופציות, גם אם הסכם האופציות "סובל" פרשנויות אחרות, אינם מוצדקים. ניתן לראות בפיטורים מסיבה זו כחוסר תום לב בביצוע חוזה עבודה ואף לעיתים כפעולה העומדת בניגוד לתקנת הציבור".נ
14.נוכח כל האמור לעיל, אנו סבורים כי נפלו פגמים בפיטורי התובע, ללא מניע ענייני שהוכח, וללא קיום שימוע כדין, המצדיקים פסיקת פיצוי כספי. התובע עתר בתביעתו לפיצוי ברכיב זה בסך כולל של 100,000 ₪ (סעיפים 54, 56.5 לכתב התביעה). שקלנו את חומרת הפגמים שנפלו בפיטורי התובע, את אורך תקופת העסקתו, ואת כלל נסיבות העסקתו בחברה וסיומה, וכן את השיקולים הנוספים שמנה בית הדין הארצי רק לאחרונה (עע 43380-05-11 פלונית נ' אלמונית (9.12.14, כב' השופט אילן איטח)), והגענו לכלל מסקנה שבמקרה הזה יש מקום להעמיד את הפיצוי לתובע פיצוי ממוני בגובה של 4 משכורות. בהינתן שמשכורתו הקובעת של התובעת עמדה על סכום של למעלה מ- 30,000 ₪ ללא תוספת עמלות, וסך 48,914 ₪ לחודש כולל הפרשי עמלות (ראו התחשיב בהמשך פסק דין זה) הרי שהתובע היה זכאי לכאורה לפיצוי על פיטורים שלא כדין שגובהו הרבה מעל 100,000 ₪, שהוא הסכום אותו תבע בכתב התביעה. לפיכך, ובהינתן הכלל לפיו אין לפסוק לתובע מעבר לסכום המקסימלי אותו תבע בכתב תביעתו, תביעתו ברכיב זה מתקבלת במלואה. על הנתבעת לשלם לו בגין פיטורין שלא כדין סך של 100,000 ₪.
אי מסירת הודעת על תנאי עבודה
15.להשלמת התמונה, נוסיף ונציין שעל פי כתב התביעה, התובע ביקש שאותם 100,000 ₪ בדיוק ייפסקו לו גם בגין כך שלא ניתנה לו הודעה על תנאי העבודה, כמו גם בגין כך שלא ניתנו לו הודעות על שינויים בתנאי העבודה, והונפקו לו תלושי שכר שלא שיקלפו את מלוא הסכומים שהגיעו לו.
הנתבעת הודתה למעשה בסעיפים 65 ו-165 לסיכומיה שלא מסרה לתובע הודעה על תנאי העסקתו, וטענות ההגנה שלה בקשר לכך היו שתיים: הראשונה, שלמרות העדרה של הודעה התובע "ידע גם ידע מהם תנאי העסקתו" ועל כן הוא מנוע מלטעון בעניין זה, והשנייה שהתובע נמנע מלחתום, לקראת סיום העסקתו, על טיוטת הסכם עבודה חדש שהועברה לו, וגם מטעם זה הוא מנוע מלטעון טענה שלא קיבל לידיו הודעה על תנאי עבודה או חוזה עבודה. איננו מקבלים את שתי הטענות. על פי חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה להליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002, מוטלת על מעסיק החובה למסור לעובד הודעה מפורטת בכתב על תנאי עבודתו בתוך 30 יום מתחילת העבודה. חובה חלה גם במקרה שתנאי העבודה סוכמו עם העובד בעל-פה, והיו ידועים לו. על חשיבותה של ההודעה ניתן ללמוד גם מהמקרה שלפנינו, שבו התגלעו בין הצדדים מחלוקות שונות, שניתן להניח שהיו מצטמצמות או אף מתאיינות אם היתה ניתנת לתובע הודעה מסודרת על תנאי העבודה עם תחילת העבודה, והיו ניתנות לו הודעות בהמשך הדרך בכל פעם שחלו שינויים בתנאי העבודה. עוד נוסיף שעצם העובדה שבין הצדדים הוחלפו מיילים ובהם מידע חלקי כזה או אחר בקשר לתנאי העבודה, למשל מיילים הנוגעים לגובה העמלות שהגיע לתובע בנקודה זו או אחרת, אין מהווה לדעתנו עמידה בהוראות החוק. ולבסוף, אין בעובדה שהתנהל לקראת סיום העבודה משא ומתן לקראת חתימה על הסכם עבודה חדש, משא ומתן שלא הושלם, כדי להוות טענת הגנה מפני כך שקודם לכן, ולכל אורך תקופת העבודה, לא נמסרה לתובע הודעה בכתב על תנאי עבודתו.
ולמרות כל האמור, איננו פוסקים לתובע פיצוי נוסף בגין כך, שכן כאמור כבר פסקנו לתובע את מלוא הסכום שתבע (100,000 ₪) בגין פיטורים שלא כדין וגם בגין הפרה זו, ומשכך איננו רשאים לפסוק לו פיצוי מעבר למקסימום שתבע בכתב תביעתו.
מאותו הטעם ממש אין צורך שנדון בטענות התובע בדבר כך שהיה זכאי לפיצוי על אי עריכת תלושים כדין, ועל עוגמת נפש שנגרמה לו עקב התנהלות הנתבעת ביחס אליו, לרבות לאחר סיום העבודה, שגם הם נתבעו "במסגרת" אותה דרישה אחת ויחידה לפיצוי בסך 100,000 ₪ בכתב התביעה בגין "פיצוי בגין העסקה ופיטורים בניגוד לדין".
הפרשי עמלות
16.בכתב התביעה התובע עתר לתשלום עמלות בעד פרויקטים ועסקאות שבידיעתו שבוצעו בפועל בסך 204,773 ₪. בנוסף לכך, לטענתו בדיקה שערך העלתה שהחברה הסתירה ממנו מידע על ארבע עסקאות נוספות המפורטות בסעיף 32 לכתב תביעתו, בסך כולל של 43,907 ₪, כך שסך הכל הוא זכאי לשיטתו תשלום עמלות בסך 248,680 ₪. בפועל, שולם לתובע בסוף ספטמבר 2013 סך 105,721 ₪, וכן בדצמבר 2013, סך 27,211 ₪. כך, שתביעתו לתשלום עמלות מסתכמת לסך 115,747 ₪.
בסיכומיו התובע חזר ועתר לתשלום עמלות בסך 204,773 ₪, וכן לעמלות הנוספות בסך 43,907 ₪. התובע פירט כי שולם לו בנוסף לסכומים בסך 105,721 ₪ ובסך 27,211 ₪, אף סך 4,089 ₪ בפברואר 2014. כך שסך הכל תביעתו לתשלום עמלות לאחר קיזוז הסכומים האמורים, ששולמו לו בפועל, עומדת על סך 111,659 ₪.
17.על מנת לברר את זכאות התובע להפרשי שכר בגין עמלות עלינו לדון ולהכריע תחילה במחלוקות השונות בין הצדדים הרלבנטיות לעריכת חישוב העמלות, ולאחר מכן לבדוק אכן שולמו לתובע מלוא העמלות שהגיעו לו על פי היקף העסקאות.
18.אשר לאופן חישוב העמלות, התובע העיד בתצהירו שבפברואר 2011, הצדדים הגיעו להסכמה שהעמלות יחושבו בשיעור של 10% מהפרויקטים. ביוני 2011 או סמוך לכך, חל שינוי בהסכמת הצדדים ונקבעה זכאותו של התובע לעמלות בשיעור של 12% מהפרויקט שהתקבל בחברה כתוצאה מעבודת השיווק של התובע, ועבור פרויקטים אחרים בשיעור של 10%. אולם בנובמבר 2012, הגיעו הצדדים לידי הסכמה בדבר גובה עמלות שנקבע לא בשיעור קבוע אלא בשיעורים שבין 5% ל- 12%, בתלות בפרוייקט (סעיפים 12-14 ונספח 9 לתצהיר התובע).
כעקרון, החברה אינה חולקת שתחילה סוכם בין הצדדים על עמלה בשיעור 10%, מאוחר יותר בשיעור 12%, ומאוחר יותר עודכנו שיעורי העמלות, כך שנקבעו באופן מדורג בתלות ביחס המתקבל בין ההכנסה של החברה לבין הוצאה (ס' 60- 67 לתצהיר מיכל).
19.ועם זאת, קיימת מחלוקת משמעותית בין הצדדים, ועניינה מועד תשלום העמלות לתובע, ואופן חישובן. התובע טוען שהוא היה זכאי לתשלום עמלות במשכורת העוקבת המשולמת עבור כל חודש בו נשלחה חשבונית ללקוח, ללא תלות בגביה בפועל. מנגד, החברה טוענת שהעמלות שולמו לתובע לאחר גביית הכספים מהלקוח, כאחוזים מהכספים שנגבו ורק במקרים חריגים שולמו טרם הגבייה.
לאחר שבחנו טיעוני הצדדים לעניין זה, אנו סבורים כי יש לקבל במקרה זה טענת התובע כי על שיעור העמלות המגיע לו להיגזר מתנאי העסקה שסוכמה מול הלקוח, ולאחר שהעבודה מושא העסקה בוצעה וללא קשר לגבייה הסופית.
ראשית כפי שכבר קבענו, לא ניתנה לתובע הודעה במועד תחילת עבודתו ובכלל. ההסכמה היחידה שהועלתה על הכתב בנוגע לשיעור העמלות, באה לידי ביטוי מהתכתבות בין הצדדים בנובמבר 2012 (ס' 14 ונ' 9 לתצהירו). אולם, הסיכום בין הצדדים בנוגע לשיעור העמלות מתייחס רק לאופן קביעת שיעור העמלות "מסך הפרויקט", מבלי שצויין כי עמלות אלה יגזרו מההכנסות בפועל או מהתשלום בפועל, ואין הוא מפרט מעבר לכך כיצד יקבעו אלה ובאיזה מועד ישולמו. בהעדר הודעה כדין, הנטל להוכיח "בדבר העניין השנוי במחלוקת" מוטל על פי הוראת סעיף 5א לחוק הודעה לעובד על החברה, וככל שיש ספק בין הצדדים בעניין פרשנות ההסכמות ביניהם, נכון להחיל כאן גם את הכלל הקבוע בסעיף 25ב1 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, לפיו "חוזה הניתן לפירושים שונים והיתה לאחד הצדדים לחוזה עדיפות בעיצוב תנאיו, פירוש נגדו עדיף על פירוש לטובתו";
שנית התובע העיד שסוכם בין הצדדים שחלקו בעמלות ישולם בשכר עבור כל חודש בו בוצעה העבודה והוזמנה בתוכנת ניהול הלקוחות של החברה. בהתאם לכך, סוכם שהעמלה תשולם בשקלים בהתאם לשער הדולר במועד המיועד לתשלום העמלה, החודש הקלנדרי העוקב להוצאת החשבונית. התובע הבהיר כי תנאי זה נקבע בין הצדדים שכן הוא לא הסכים להתנות את תשלום העמלות במערכת הגבייה של החברה, ולשיקוליה השונים מול הלקוחות. התובע הבהיר כי הוא שקבע את תנאי ההתקשרות עם אנשי הקשר, ואת גובה התשלום ועל כן "עם 'סגירת' העסקה, ביצוע העבודה בפועל והזנתה למערכת, באופן שמאפשר את הוצאת החשבוניות, הושלמה עבודתי, ככל היא נוגעת לעמלה המגיעה לי" כששינויים מאוחרים לכל שביצעה החברה בתנאי העסקה אינם משנים לעניין העמלות (ס' 15 לתצהירו). מ. העידה אף היא בעניין זה כי לתובע הוענקו סמכויות נרחבות, כך שבמסגרת תפקידו התובע "שלח הצעות מחיר ללקוחות, ניהל מו"מ וקבע את עלויות התרגום שהלקוחות ישלמו בסופו של דבר לל. כמו גם "איתר מתרגמים חיצוניים, 'סגר' איתם את שכר התרגום והפעילם מול הלקוח" (סעיף 86 לתצהירה);
שלישית התובע העיד בחקירתו כי הוא זה שניהל את המשא ומתן עם הלקוח ובכלל זה הציג בפניו הצעת מחיר ולאחר מכן ניתן אישורה של מ. בתור מנהלת החברה. בשלב טרם סגירת ההסכם, מקובל היה בין הצדדים להציע ולתת הנחות ללקוח, אולם לאחר שההסכם נחתם, זה היה מנוגד למוסכם בינו ובין החברה לתת הנחות שפגעו בשיעור העמלות המגיע לו (ע' 11, ש' 19; ע' 12, ש' 1). התובע הבהיר בחקירתו כי "לפי ההסכם בינינו אסור היה להוריד מחירים אחרי שנסגרה העסקה." (ע' 14, ש' 1; ע' 15, ש' 19). התובע הבהיר שהמועד להתגבשות זכאותו לעמלה ולתשלומה היה "לאחר ביצוע הפרייקט ההסכם בינינו שלי מגיעה עמלה כי היא משולמת בכלל לפני...לפי ההסכם בינינו כן." (ע' 13, ש' 23). מ. אף היא הודתה כי חישוב העמלות יעשה "על בסיס הנתונים שמוזנים בה" (והכוונה לתוכנת הניהול, ע' 17, ש' 26; ע' 18, ש' 1).
רביעית התובע הוסיף והעיד שלא היה קשר בין מועד התשלום של הלקוח לתשלום העמלות אלא "היה נוהל מסודר, סוף חודש שמים את המידע בתוכנית [תוכנת] ניהול ואחרי 30 יום הייתי מקבל כסף." (ע' 14, ש' 17), והוסיף כי "מזינים בתוכנת הניהול שלנו וחודש אחרי אני מקבל את הכסף לפי ההכנסה העתידית" (ע' 15, ש' 1), כשכל הנושא של גבייה מהלקוח אין בו כדי לשנות מכך (שם, ש' 3). להוכחת טיעונו זה, הוא צירף התכתבות ממרץ 2013 בינו ובין מ. בנוגע לשינויים בתעריף התשלום של אמדוקס, כשהתובע הביע עמדתו שאין הוא מוכן לשינוי בתעריף אם הדבר פוגע בשיעור העמלה לה הוא זכאי (נספח 10א' לתצהירו). כך, שלשיטתו הדבר מוכיח שנדרש אישורו לשינויים למפרע בתשלומי הלקוחות. כמו כן, התובע צירף פנייה של מנהלת המשרד והנהלת החשבונות מיום 8.7.12, שבה היא מעדכנת אותו שטרם התקבלו בחברה התשלומים מחברת אמדוקס והציפייה היא שיתקבלו רק ב- 15.7.12, ולכן שמתבקשת רשותו לכך שתשולם מרבית משכורתו במועד הרגיל, 10.7.12, כולל אמדוקס ישראל, למעט העמלות עבור הפרויקט של אמדוקס חו"ל שיועברו ב- 15.7.12 "מיד עם קבלת התשלומים מהם" (נספח 10ב' לתצהיר התובע). כאמור, יש בהתכתבות זו כדי לתמוך בגרסת התובע כי על דרך כלל העמלה שולמה לו ללא קשר לגבייה בפועל מהלקוח, ועל כן, נדרשה במקרה מסוים זה רשותו לאיחור בתשלום;
חמישית מ. אומנם טענה כי לתובע שולמו עמלות בהתאם לתשלומים שהתקבלו בפועל בחברה אולם הודתה כי "יכול להיות שלפעמים עידכנו אותו, כי הוא היה מאד רגיש, שזה נדחה כי הכסף עוד לא הגיע", ואף כשנשאלה האם התבקשה רשותו של התובע לדחיית שכרו כאשר היה עיכוב תשלומים מהלקוח הודתה כי "עקרונית לא היינו צריכים את רשותו, אבל עדכנו אותו" (ע' 21, ש' 12). ועוד, התובע צירף דוא"ל מיום 7.1.12 בו הוא עומד על כך שחרף העיכוב בתשלומים של אמדוקס, הוא מבקש לעמוד בנוהל התשלום בין הצדדים "שלכל חודש אני מקבל את העמלה שוטף פלוס שלושים. לא מאוחר מזה ולא מוקדם מזה." (נספח 11 לתצהיר התובע). מ. אומנם טענה כי "לא היה שום שינוי, הוא קיבל תמיד את העמלות אחרי ששילמנו, גם אם ענת ביקשה את רשותו, זה לא משנה, זה התנסחות" אולם מענה בכתב מטעמה לדרישה זו של התובע ובכלל, המעיד על כך, לא הוצג על ידה. היא אף הודתה כי על אף ש"זה היה הנוהל, אח"כ ניסיתי לעגן את זה בהסכם שהוא לא חתם עליו...", וכי מלבד זו שלשיטתה הדברים היו ברורים, אין בידה כל ראייה לכך (ע' 21, ש' 1 ; ע' 22, ש' 1, 11);
שישית מ. אומנם טענה שבין הצדדים היה ברור שהתובע מקבל עמלות רק מתשלומים שנגבו בפועל מהלקוחות (סעיפים 62, 66, 70 לתצהיר מיכל). אולם כבר בעדותה זו הודתה כי בפועל שולם לתובע חלקו בעמלות טרם ביצוע הגבייה. מ. הודתה בעניין זה כי "לעיתים רחוקות כחריג לכלל ורק ע"מ להיטיב עם התובע – שולמו לו עמלותיו טרם נגבו כספי הלקוח" (ס' 62 לתצהירה). באשר להודעת הדוא"ל (נספח 9 לתצהיר התובע) ששלחה לו בנובמבר 2012, בה כל שצויין לעניין חישוב העמלות היה שהמדובר בעמלה הנגזרת מ"סך הפרויקט", מ. טענה כי המדובר מסך ההכנסות בפועל, אולם ראייה בכתב לכך לא הייתה ברשותה להציג (ע' 21, ש' 2);
שביעית מ. הודתה שהתובע הוא שהזין את הנתונים למערכת ניהול הלקוחות, והגב' ענת בסלו מנהלת המשרד והנהלת החשבונות היא שטיפלה בתחום השכר, ובכל הנוגע באופן מיוחד לעמלות היא טפלה בהפקת דוח התשלום (ע' 20, ש' 17). עם זאת, ועל אף שטענות התובע בנוגע לאופן חישוב העמלות המגיעות לו הועלו בתצהירו, החברה לא הזמינה למתן עדות את הגב' בסלו שאף פנייתה לתובע מיום 8.7.12, צורפה כתמיכה לטענותיו (נספח 10ב' לתצהיר התובע);
שמינית אכן, בטיוטת חוזה העבודה שנוסחה והועברה לידי התובע נקבע שהעמלות יחושבו וישולמו עבור החודש הקודם לו על בסיס הכנסות ששולמו ונפרעו בפועל על ידי הלקוח, כששיעור העמלות המוסכם עבור כל פרויקט יהא פונקציה של יחס הרווח מאותו פרויקט באותו חודש. הכנסות הוגדרו כסכומי הברוטו מהן מחויבים הלקוחות בתום חודש נתון ששולמו ונפרעו בפועל כתמורה עבור פרויקטים שביצעה אצלם החברה באותו חודש על בסיס נתוני תוכנת ניהול הלקוחות של החברה (ס' 11.1-11.2 לטיוטת הסכם העבודה, נספח א' לכתב ההגנה). ברם, התובע העיד שטיוטת הסכם זו עמדה בסתירה לסיכום שהיה קיים באותה עת בין הצדדים, והייתה לשיטתו בבחינת הרעה בתנאי עבודתו (ס' 29.1.2 לתצהירו). התובע העביר טיוטה עם הערות לחברה (נספח 26 לתצהיר התובע). על פי הטיוטה עם הערות התובע, הרי שהעמלות להן זכאי התובע הן העמלות שחושבו עבור החודש שקדם לחודש התשלום, כפונקציה של יחס הרווח מאותו פרויקט באותו חודש. הכנסות מוגדרות כסכומי הברוטו שבהן מחויבים הלקוחות כתמורה עבור פרויקטים שביצעה אצלם החברה באותו חודש על בסיס נתוני תוכנת הניהול של הלקוחות. מנוסח זה של הטיוטה אנו למדים שהתובע לא הסכים לתנאי שנכלל בטיוטה המקורית שנוסחה והועברה אליו על ידי החברה בו הוגדרו הכנסות החברה מהן נגזרות עמלות התובע כהכנסות מתקבולים נפרעים;
תשיעית, זאת ועוד, אף הסכמתו המאוחרת של התובע לחתימה על הסכם העבודה שנשלח אליו על ידי החברה, כמות שהוא, הותנתה על ידו בבירור הנוגע לגובה העמלות שהחברה חייבת לו עד לאותו מועד (ע' 24, ש' 8). גם מתצהירה של מ. עולה בבירור (למשל בסעיף 94) שבנקודת הזמן הזו היו הצדדים חלוקים בשאלה האם "הנחה בדיעבד" – לאחר שנחתם ההסכם עם הלקוח – משמעותה גם קיצוץ בעמלותיו של התובע, אם לאו. משכך, ברור שהעובדה שהנתבעת העבירה לתובע טיוטת הסכם שבה הועלתה על הכתב עמדתה – שלא היתה מוסכמת על התובע – אין בה כדי להוכיח שעמדת הנתבעת בעניין היא הנכונה.
20.נוכח האמור, אנו קובעים כי את העמלות המגיעות לתובע יש לקבוע ולחשב לפי תנאי העסקה שנסגרה עם הלקוח שיצאה לפועל באמצעות הזנת הנתונים הנוגעים לגבייה במערכת ניהול הלקוחות, וביצוע העבודה בפועל, וללא קשר לגבייה.
21.אשר להיקף העסקאות בגינן זכאי התובע לעמלות, התובע טוען לזכאותו לתשלום עמלות בגין פרויקטים בסך כולל של 204,773 ₪. החשבון מתייחס לפרויקטים שהיו בידיעתו המבוססים על מידע שעמד לרשותו טרם פיטוריו. מסכום זה קיזז את העמלות ששולמו לו בחלקן. בהתאם לכך, התובע פירט בסעיף 44 לתצהירו עשרה פרויקטים בעדם הוא זכאי לתשלום הפרשי עמלות: 1. אקוודור סימולטני מתורגמים וציוד נובמבר 2012, סך 11,148 ₪; 2. אקוודור סימולטני כתבים טכניים נובמבר 2012, סך 698 ₪; 3. אקוודור סימולטני כתבים טכניים דצמבר 2012, סך 554 ₪; 4. אקוודור סימולטני מתורגמים דצמבר 2012, סך 12,379 ₪; 5. אקוודור סימולטני ינואר 2013, סך 15,754 ₪; 6. אקוודור כתבים טכניים ינואר 2013, סך 2657 ₪; 7. מקסיקו סימולטני ינואר 2013, סך 4902 ₪; 8. אקוודור כתב ינואר 2013, סך 2631 ₪; 9. אקוודור סימולטני מתורגמים פברואר 2013, סך 17,262 ₪; 10. אקוודור סימולטני כתבים טכניים פברואר 2013, סך 2800 ₪.
22.על מנת להוכיח העסקאות ושיעור העמלות, התובע צירף נתונים ממערכת ניהול הלקוחות וכן צילומי מסך של המערכת, כמו גם הזמנות ספק (נ' 38א'- 38י' לתצהירו). לעומתו, החברה, שהתגוננה כזכור בטענה שיש לחשב העמלות על בסיס תשלומים בפועל, סירבה במהלך כל ההליך למסור לתובע ולגלות מסמכים הנוגעים לעסקאות והפרויקטים הרלוונטיים ועל תקבוליה בעדם ובכלל זה עצם מתן הנחות, והתמידה בכך גם בשלב הגשת התצהירים, כשלא הגישה כל מסמכים או ראיות המסבירים כיצד יש לחשב לשיטתה את עמלות התובע. עם זאת, החברה בסיכומיה הסכימה להעביר לידיו של מומחה שימונה על ידי בית הדין "כל מסמך רלוונטי שבית הדין יקבע שיש להעבירו על מנת לערוך את התחשיבים", כך שלא יפגעו סודותיה המסחריים.
23.בחנו את טיעוני הצדדים, אנו סבורים כי דין התביעה להפרשי עמלות עבור הפרויקטים המפורטים לעיל להתקבל, וזאת על סמך הראיות הקיימות בתיק, וננמק:
ראשית התובע כאמור חישב את העמלות המגיעות לו תוך שהוא מגיש כראיה לכך צילומי מסך של תוכנת הניהול של החברה, כמו גם הזמנות ספק. החברה שבידה שליטה מלאה על תוכנת הניהול שלה עצמה, לרבות הרשומות המתייחסות לאותם הפרויקטים בגינם תבע התובע עמלות, טענה אמנם באופן כללי ובלתי משכנע שהמסמכים שהגיש התובע "לא ברורים ובלתי קריאים" (ס' 137 לסיכומיה), אך היא לא טרחה והגישה עותקים משלה של הרשומות הרלוונטיות. משכך, אין לנו אלא לקבוע כי הראיות שהגיש התובע הן רשומות אותנטיות מתוכנת הניהול של החברה ביחס לפרויקטים שבמחלוקת;
שנית בתצהירה של מ. לא מצאנו כל טענה לפיה התובע אינו זכאי עקרונית לתשלום עמלות בגין הפרויקטים שבמחלוקת, מאחר שלא התמלאו התנאים המוסכמים לכך, כגון אי ביצוע עבודת השיווק או הניהול בנוגע אליהם. למעשה, מטענת החברה בדבר כך שלתובע שולמו מלוא העמלות עבור פרויקטים אלה עולה, לפחות במשתמע, שהיא מכירה בכך שהיה זכאי לעמלות עבור הפרויקטים, והמחלוקת הינה רק בדבר גובה העמלות המגיע, כשלטענת החברה הסכומים הנתבעים "המתבסס על חישובים בלתי נכונים של שערי הדולר והתעלמות מההנחה שניתנה ל-'אמדוקס' – דבר שידוע לתובע". (ס' 159-160 לתצהיר מיכל). אף בטבלה של גמר החשבון (נספח ח' לתצהיר מיכל), מצוינת רק הנחה בשיעור של 10% עבור הפרויקטים של חברת אמדוקס, וניתנו הסברים להפרשי העמלות עקב כך בשל שינוי רווחיות הפרויקט, שכפועל יוצא הקטינה שיעור העמלות הנגזרות;
שלישית עוד אינדיקציה לכך שהחברה אינה חולקת על הנתונים עליהם מבסס התובע תביעתו זו, הינה העובדה שהחברה מאשרת שלתובע היה את המידע על "ההכנסה הצפויה, ההוצאה שהיתה למתורגמנים, היחס וגובה העמלה שהיה צפוי לקבל", "לג. היו את כל הנתונים ועל כן לא היה צורך לספק אותם" (ס' 141 לסיכומי החברה). ובמקום אחר הצהירה מ. שלא הסתירה מהתובע נתונים אודות הפרויקטים בהם טיפל (ס' 151 – 152 לתצהירה). החברה כלל אינה טוענת כי נתונים אלה שגויים או חסרים, אלא כל טענת הגנתה היא כי הנתון היחיד שהיה חסר לתובע "הוא על אילו פרויקטים ניתנו הנחות ומה גובה העמלה שניתנה" (ס' 141 לסיכומיה);
רביעית החברה הציגה בעניין זה טבלת פירוט עסקאות שצורפה למכתב ב"כ החברה מיום 30.9.13, שבו נכלל מידע על שמות הלקוחות, שמות ההצעות, מס' הצעה, סטטוס הצעה, והעמלות לתשלום (נספחים ח' ויב' לתצהירה). בטבלה זו כלל לא מצוין מה היה גובה ההצעה שניתנה ללקוח, הסכום שהוסכם לתשלום במסגרת העסקה, יחס הרווחיות, ואף לא סכום הגבייה בפועל. החברה אף לא פרטה מה היה שיעור הגבייה ממנו חושבה העמלה אלא רק ציינה את שיעור העמלה. כמו כן, צורפה טבלה המפרטת את שם הלקוח, מס' הצעה וסטטוס ההצעה, והעמלה לתשלום, למכתב ב"כ החברה מיום 10.12.13 (נספח יג'2 לתצהיר החברה), וכן טבלה נוספת המפרטת את שם הלקוח, מס' ההצעה, וסטטוס ההצעה בלבד (נספח יד'2 לתצהיר החברה). מ. הודתה בחקירתה הנגדית שכי המידע אותו קיבל התובע בנוגע לעמלות המגיעות לו כולל את טבלת ההצעות שצורפה למכתב ב"כ החברה מיום 30.9.13 בלבד (ע' 16, ש' 23). מ. הודתה גם באופן שאינו משתמע לשתי פנים שמדובר במידע חסר, שלא ניתן לחשב על פיו את גובה העמלות. כך, ובין היתר, הודתה הנ"ל כי לא מצוין מהי התמורה שסוכמה עם הלקוח וההוצאות לפרויקט, שאף לפי שיטתה הם נתונים החיוניים לחישוב העמלות (ע' 16, ש' 26; ע' 17, ש' 1). מ. אף הודתה כי לא הועברו לידיעת התובע התשלומים שקיבלה החברה עבור הפרויקטים מהם נגזרו העמלות ששולמו לו לאחר סיום עבודתו (ע' 18, ש' 9);
חמישית כאמור לעיל, קבענו כי התובע זכאי לתשלום עמלות על פי הסיכום שהושג עם הלקוח, וללא קשר לגבייה בפועל. בנוגע לפרויקטים של חברת אמדוקס, הרי שכפי העולה מהראיות, בין התובע למ. התגלעו חילוקי דעות ברורים בנוגע לעמלות המגיעות לתובע בעדם. מ. הבהירה בעדותה כי אמדוקס עיכבה משך חודשים ארוכים חובה לחברה עבור שירותי התרגום. נציגי אמדוקס בקשו הנחה משמעותית עבור שירותי התרגום שכבר סופקו לחברה כנגד תשלום מידי של כל התשלומים המעוכבים על ידה (סעיפים 87- 88 לתצהירה). מ. הודתה כי המחלוקת בין התובע לחברה, שהובילה בסופו של דבר לפיטוריו, פרצה למעשה בעקבות דרישת אמדוקס לקבלת הנחה בתשלומים שעליה לשלם לחברה, בעוד התובע סירב בתוקף לתת הנחה שמשמעותה הפחתה של שיעור העמלות המגיעות לו. בסופו של דבר, הנחה בשיעור של 10% ניתנה לאמדוקס, כשהתשלומים עבור הפרויקטים שבוצעו עבור אמדוקס בתקופה אוגוסט 2012 – מרץ 2013, שולמו רק לאחר סיום העסקת התובע, וחשבונית זיכוי הוצאה רק ביוני 2013 (ס' 89- 99 לתצהירה). התובע הבהיר בעדותו שהסכים לתת הנחות לחברת אמדוקס על מנת לבצע עסקה ובמסגרת המשא ומתן טרם הוצאת הפרויקט לפועל. זאת, להבדיל ממתן הנחות לאחר סיום הפרויקט ובדיעבד. התובע הבהיר בעדותו את הבעייתיות מבחינתו להשלים עם טענה מצד החברה למתן הנחות ללקוח "על חשבונו" עבור פרויקט מסוים לאחר סגירת העסקה והשלמתה (ס' 15, 65 ונספחים 41א'- 41ב' לתצהירו). התובע עמד בסיכומיו על כך שמתן הנחות ללקוחות ובכלל זה לאמדוקס לאחר סיום הפרויקט אינן יכולות לשנות את אופן חישוב העמלות המגיעות לו על פי הסכמות הצדדים בעניין זכאותו לעמלות (ס' 28 לסיכומיו), כשלמעשה מדובר בעבודה שכבר ביצע. משכך, התובע סירב למתן הנחות שמשמעותן הפחתת שיעור העמלות. למען הסר ספק, אין משמעות התנגדותו שהחברה לא הייתה רשאית לסכם בשלב שבו סיכמה על הפחתת הסכום לתשלום לאמדוקס, אלא רק שעליה לשאת בעצמה ב"מחיר" ההנחה, מבלי להפחית בד בבד מעמלת התובע;
שישית למעלה מהנדרש, נציין שלא נמסרו על ידי החברה כל נתונים אודות הנחות שניתנו מלבד ציון כללי של הנחה בשיעור 10% עבור הפרויקטים המסומנים בטבלה שצורפה על ידי החברה (ס' ח' לתצהירה). החברה כלל לא הוכיחה שסוכם בינה ובין הלקוחות על מתן הנחה בדיעבד או בכלל עבור הפרויקטים המפורטים בטבלה שצרפה, וגם לא הוכיחה את הכנסותיה בפועל מהפרויקטים האמורים מהן היו אמורות להיגזר (לשיטתה) עמלות התובע. החברה לא הסתמכה בעניין זה על כל מידע או נתונים רלוונטים לחישוב העמלות או ראייה. לדעתנו, אין די בהעלאת טענה בעלמא על מתן הנחות ללקוח, על מנת להתגונן מפני תביעתו המכומתת והמפורטת של התובע לתשלום הפרשי עמלות עבור הפרויקטים האמורים.
ולבסוף, וגם זאת למעלה מהנדרש לצורך הכרעה, נזכיר שעסקינן בהליך אזרחי, שבו אמנם על המוציא מחברו הראיה – זאת אף אם נתעלם מהיפוך נטל הראיה עליו עמדנו לפני פסקאות אחדות – אך לצד זה חל הכלל לפיו די בכך שכף המאזניים הראייתית נוטה לצד התובע על מנת להביא לכך שיזכה בתביעתו. משכך, התובע כלל לא נדרש להציג ראיות המוכיחות מעבר לכל ספק סביר את זכותו לעמלות הנטענות, זאת בוודאי אל מול העדרן המוחלט של ראיות על כף המאזניים השנייה.
24.אשר לפרויקטים הנוספים (ראו בסעיפים 19, 20 ו- 45 לתצהיר התובע ובסעיף 49 לסיכומיו) הרי שמרביתו של הניתוח שערכנו עד כה רלוונטי גם לגביהם. המדובר בארבעה פרויקטים – תרגום בכתב בישראל, תרגום עוקב בישראל, ותרגום סימולטני לברזיל – שהתובע כימת והציג ראיות לעמלות המגיעות לו לשיטתו מהם, ראיות שהנתבעת לא סתרה. כך ובין היתר, הנתבעת טענה שהפרויקט בברזיל בוטל בסופו של דבר, אך לא טרחה להציג ראיות בכתב לכך, אף שלכאורה לא היה אמור להיות לה כל קושי להציג תיעוד בכתב בדבר ביטול הפרויקט. משכך, אנו קובעים שהתובע הוכיח גם את זכותו לעמלות בגין פרויקטים אלה.
אשר לפרויקט בארגנטינה – זהו הפרויקט היחיד לגביו הסביר התובע שאין לו דרך לכמתו ללא קבלת מסמכים וחשבונות מהנתבעת. ברם, התובע הסביר בסיכומיו שככל שיתקבלו טענותיו לגבי הפרויקטים האחרים, הוא מוכן לוותר על זכותו הנטענת לעמלה (סעיף 49.4) בגין פרוייקט זה.
25.בסך הכל, ועל פי תחשיב התובע בסעיף 50 לסיכומיו שלא נסתר, אנו קובעים שעל הנתבעת לשלם לו עמלות נוספות בסך 111,659 ₪. בשים לב למחלוקת, הכנה על פי התרשמותנו, שהתגלעה בין הצדדים בעניין גובה העמלות שהגיע לתובע, לא מצאנו לפסוק לו פיצויי הלנה בגין רכיב זה.
פדיון חופשה
26.בכתב תביעתו התובע עותר לפדיון 24.07 ימי חופשה. החברה טענה להגנתה, שהתובע אינו זכאי לפדיון חופשה בשל היותו עצמאי, שלא נדרש לדווח על נוכחות בעבודה, וניהל את זמני עבודתו שבוצעה בחו"ל כראות עיניו. עוד טענה שממילא התובע ניצל ימי חופשה במהלך תקופת עבודתו.
27.על פי דין, הנטל על החברה להוכיח את יתרת החופשה לה זכאי התובע ובכלל זה ניצול ימי חופשה. לבית הדין הוגשו תלושי מרץ 2012 – אפריל 2013 (נספחים 40 לתצהיר התובע). כפי העולה מהתלוש הראשון לתקופה זו, הרי שיתרת החופשה עמדה במרץ 2012 על 7.47 ימים. לא הוגשה לנו כל ראייה בנוגע למכסת ימי החופשה ביחס לתקופה שקדמה לתקופה זו. נציין שבתלוש הבודד שהוגש עבור ספטמבר 2011 לא נכלל כל נתון הנוגע למאזן חופשה. כמו כן, בתלושים אין כמעט תיעוד צבירה של ימי חופשה, מלבד באפריל – מאי 2013. מכל מקום, בהינתן שהחברה עצמה התגוננה בטענה המרכזית כי אין התובע זכאי לחופשה בשל היותו עצמאי, בעיקר בתקופה שבה לא הונפקו עבורו תלושי שכר, הרי שאין לראות ברישום הקיים בתלושי השכר כמשקף נכונה את מכסת ימי החופשה. משכך, נעבור לחשב את מכסת ימי החופשה המלאה המגיעה לתובע עבור כל תקופת עבודתו.
28. תקופת העבודה הנדונה מזכה את התובע, שבהיעדר ראיה לסתור הועסק בשבוע עבודה בן חמישה ימים, במכסה שנתית של 10 ימי חופשה, מכוח חוק חופשה שנתית, התשי"א-1951. תקופת העסקתו, מנובמבר 2010 עד מאי 2013, מונה 30.5 חודשים. משכך, הוא זכאי למכסה כוללת במעוגל של 25 ימי חופשה.
התובע הודה שבשלושת החודשים הראשונים להעסקתו הוא הועסק במשרה חלקית, ועל כן יש לחשב בגין רבעון זה בנפרד מזכויותיו בשאר התקופה. על פי החוק, מספר ימי החופשה המגיעים לעובד מושפע ממספר ימי העבודה בפועל באותה שנה, ולא מהיקף המשרה. היקף המשרה בא לידי ביטוי בשיעור דמי החופשה להם זכאי העובד, שנקבע על פי סעיפים 10(א) ו-(ב)(1) לחוק חופשה שנתית, לפי שכרו הרגיל של העובד, כשהשכר הרגיל לגבי עובד במשכורת הוא שכר העבודה שהיה מקבל בעד אותו פרק זמן אילו לא יצא לחופשה והוסיף לעבוד.
29.בתלושי השכר תועד בחשבון החופשה ניצול ימי חופשה, כך צוין ניצול 3 ימי חופשה באוקטובר 2012, ניצול 4 ימי חופשה בדצמבר 2012, ניצול 3 ימי חופשה באפריל 2013, וניצול 1.62 ימי חופשה במאי 2013. בהתאם לסעיף 13 לחוק חופשה שנתית, במועד סיום יחסי העבודה, התובע זכאי לתשלום יתרת דמי חופשה עבור ימי החופשה שבעדם לא שולם חלק העמלות, וכן לתשלום פדיון מלא עבור יתרת החופשה לפי שכר הבסיס. על פי הפסיקה, כששכרו של העובד משתלם בחלקו על פי מרכיב קבוע ובחלקו בעמלות המחושבות על פי מחזור, יחושבו דמי החופשה על פי השכר בשני המרכיבים (ע"ע 44355-01-12 כהן נ' מנורה חברה לביטוח (28.10.14); ע"ע 718/07 צרויה נ' מגוון אירועים (23.9.08); ע"ע 300048/98 סימן נ' הסתור (26.3.02)). כך, שאין די בכך ששכר הבסיס של התובע לא נגרע במהלך תקופת עבודתו, על מנת לעמוד בחובת החברה בתשלום דמי חופשה עבור ימי חופשה מנוצלים בפועל.
התובע לא הכחיש את הניצול בפועל של ימי החופשה המתועד בתלושים, אך טען כי בעד ימי חופשה אלה לא שולמו לו דמי חופשה מלאים הלוקחים בחשבון את שיעור עמלותיו. ואכן, על פי התלושים, לא נוכה משכר היסוד דבר בגין ימי החופשה שנוצלו. משכך, אנו קובעים שהתובע ניצל בפועל ימי חופשה על פי המצוין בתלושים, וקיבל בעדם שכר בסיס בלבד ללא רכיב העמלות. זאת, מלבד הניכוי במאי 2013 של 1.62 ימי חופשה, בנוגע אליו התובע העיד כי לא ניצל ימי חופשה בפועל, ועל פי תלושי השכר שבו שולם משכורת בסך 1,500 ₪ עבור תקופת עבודה שהסתיימה ביום 15.5.13, לגביו לא ניתן להסיק על תשלום דמי חופשה או פדיונה (ס' 56.2 – 56.4 לתצהירו) .
משכך, בעד 14 ימי חופשה שהתובע לא ניצל במהלך תקופת העבודה, הוא זכאי לפדיון חופשה עבור שכר היסוד, בסך 1,909 ₪. לפי ערך יום חופשה בפועל המחושב לפי שכר הבסיס החודשי בסך 3,000 ₪, ו-22 ימים רעיוניים. לעומת זאת, בעד רכיב העמלות, יש כאמור לבצע חישוב פי סעיף 10(ב)(2) לחוק חופשה שנתית, שכן עובד הזכאי לעמלות דינו כעובד בשכר. מכאן, שיש לחשבו לפי סכומי העמלות ששולמו לתובע בשלושת חודשי העסקתו האחרונים. עם זו, ומאחר וענייננו בערך יום חופשה המגיע לתובע במועד סיום יחסי העבודה, נכון לדעתנו לחשב את שיעור העמלות הקובע לפי ממוצע העמלות, ב- 12 החודשים האחרונים לעבודתו. זאת, נוכח קביעותינו בנוגע לאופן קביעת שיעור העמלות המגיעות לתובע כחלק משכר עבודתו מעסקאות שבוצעו על ידו.
30.משכך, התובע זכאי לפידיון 24 ימי החופשה בשל רכיב העמלות, לפי ממוצע העמלות להן היה זכאי בתקופת 12 החודשים שבמהלך מאי 2012 – אפריל 2013. בהתאם, התובע זכאי לחישוב פדיון החופשה לפי מספר ימי חופשה קלנדריים, ולא לפי ימי החופשה בפועל. בהינתן שקבענו ששכרו הקובע, כולל עמלות, עמד על 53,796 ₪, הרי שהתובע זכאי לדמי חופשה בסך 53,976 ₪, בדיוק כפי שתבע.
דמי הבראה
31.התובע טען בכתב התביעה כי דמי הבראה לא שולמו עבור תקופת העסקתו עובר לפברואר 2012, במהלכה הועסק 3 חודשים בחצי משרה ו-13 חודשים במשרה מלאה. בעד תקופה זו נצברו לזכותו 6.04 ימי הבראה, בערך יום הבראה בסך 374 ₪, ובסך הכל 2,259 ₪. החברה טענה בסיכומיה לגופה של התביעה כי שילמה לתובע דמי הבראה בסך 2,315.04 ₪ בתלוש מאי 2013.
32.הנטל להוכחת תשלום דמי הבראה מוטל על המעסיק. כפי העולה מטיעוני התובע, הרי שתביעתו נסובה על תקופת העבודה שמנובמבר 2010 עד פברואר 2012, שבמהלכה קיבל בחלקה חשבוניות מס. החברה לא טענה דבר לעניין ביצוע תשלומי דמי הבראה במהלך תקופה זו, מלבד הטענה כי אין התובע זכאי להם שכן מעמדו היה של עצמאי. ממילא כל ראייה לא הובאה לכך על ידה. משכך, אנו קובעים כי שולמו לתובע דמי הבראה רק בסך 2,315 ₪.
33.לאחר סיום יחסי העבודה, התובע זכאי לתשלום דמי הבראה רק בעד השנתיים האחרונות לעבודתו. עם זאת, עצם העובדה שהחברה שילמה לתובע דמי הבראה רק במאי 2013, אין משמעותה כי תשלום זה הוא בעד שנתיים אלה, אלא תשלומים ששולמו לתובע יזקפו ראשית לטובת שנים קודמות, בעדן לא שולם לתובע דמי הבראה.
תקופת העבודה הכוללת של התובע מונה 30.5 חודשים. על פי צו ההרחבה, התובע זכאי בעד השנה הראשונה לעבודתו ל-5 ימי הבראה שנתיים בהתאם לחלקיות המשרה, בסך 1,597 ₪ (לפי החישוב: 365 ₪ * 5 ימים * 9/12 + 3/12 * 5 ימים * 0.5 * 365 ₪); ובעד השנה השנייה והשלישית למכסה שנתית של 6 ימי הבראה, כך שבעד השנה השנייה זכאי היה לסך 2,226 ₪ (לפי: 371 ₪ * 6 ימים), ובעד השנה השלישית החלקית לעבודתו לסך 1,206 ₪ (לפי: 6.5/12 * 6 ימים * 371 ₪). משכך, נותרה יתרת דמי הבראה לתשלום בסך 2,942 ₪. סכום זה עולה על סך התשלום המגיע לתובע בעד השנתיים האחרונות לעבודתו, אולם כפי שכבר הדגשנו, אין לפסוק לו בשום רכיב מעבר לנתבע על ידו בכתב התביעה. משכך, התובע זכאי למלוא פדיון דמי הבראה שנתבעו על ידו בסך 2,259 ₪.
פיצויי פיטורים
34.התובע טוען כי יש לחשב פיצויי הפיטורים המגיעים לו לפי שכרו הממוצע ב-12 החודשים האחרונים לעבודתו בצירוף הפרשי עמלות. על פי תלושי השכר, בינואר 2013 עד מאי 2013, הוא השתכר סך 163,338 ₪, ובין יוני 2012 עד דצמבר 2012 השתכר סך 174,959 ₪, ובסך הכל השתכר סך 338,297 ₪. בנוסף לכך, התובע היה זכאי, כפי שקבענו מוקדם יותר בפסק דין זה, לעמלות בסך 248,680 ₪. כך, ששכרו הכולל עומד על 586,977 ₪, ועל כן השכר הקובע הוא 48,914 ₪. התובע הועסק משך שלושה חודשים, מנובמבר 2010 עד ינואר 2011, בהיקף של חצי משרה, ומפברואר 2011 ועד סיום יחסי העבודה, בהיקף של משרה מלאה. משכך, הוא זכאי לפיצוי פיטורים בסך 118,208 ₪. נוכח הסכומים ששולמו לו בפועל, עתר התובע להשלמת פיצויי פיטורים בסך 76,828 ₪.
35.התובע הודה כי שוחררו לזכותו הסכומים שנצברו ברכיב הפיצויים בביטוח המנהלים, בסך 12,590 ₪. בנוסף לכך, החברה שילמה לו השלמת פיצויי פיטורים בסך 28,790 ₪ (ס' 42 לכתב התביעה; ס' 52.5 לסיכומיו). החברה טענה ששילמה במסגרת גמר חשבון סך של 39,100 ₪ עבור פיצוי פיטורים, הכולל סך של 32,386 ₪ ששולם במסגרת טופס 161, וכן סך 6,714.49 ₪, ששולם לתובע בהמשך, כהשלמת פיצויים במסגרת גמר חשבון שערכה (ס' 151 לסיכומי החברה; ס' 179 לתצהיר מיכל). נוכח האמור, אנו קובעים כי משיעור הפיצויים המגיע לתובע יש לקזז את, כפי הודאתו, סך כולל של 41,380 ₪.
36.סכום פיצויי הפיטורים מחושב על בסיס שכרו האחרון של העובד, בעד כל תקופת עבודתו באותו מקום העבודה או אצל אותו מעסיק (ע"ע 42463-09-11 גולן נ' נגריית שירן (18.3.13)). שכרו של התובע משנת 2011, הורכב משכר יסוד חודשי קבוע בסך 3,000 ₪, וכן עמלות בסכומים משתנים. עמלות המשתלמות כחלק מהפדיון הן חלק מהשכר הקובע לפיצויי פיטורים (ע"ע 537/07 טל נ' אילנות בטוחה בית השקעות (10.6.10); ע"ע 170/03 עזרא נ' יה"ב פרוייקטים ומחשוב (15.11.04)). משכך, יש לחשב את השכר הקובע לפיצויי פיטורים לפי ממוצע העמלות הכולל שהגיע לתובע בעד התקופה של 12 החודשים האחרונים לעבודתו (תקנה 9 לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), התשכ"ד- 1964).
37.נוכח כל האמור, תחשיבו של התובע הינו נכון ומתקבל על ידינו. בהתאם לו, על הנתבעת לשלם לו השלמת פיצויי פיטורים בסך 76,828 ₪. אף כאן, לדעתנו בשל קיומה של מחלוקת כנה אין מקום לפסוק פיצויי הלנת פיצויי פיטורים.
הפרשות לקרן פנסיה (רכיב תגמולים)
38.בכתב תביעתו התובע טען כי היה זכאי בשנת 2010 להפרשה לפנסיה בשיעור 2.5% ועל כן בעד נובמבר ודצמבר 2010, שבמהלכם השתכר סך 6,065 ₪, הוא זכאי לביצוע הפרשות בסך 151 ₪. בנוסף לכך, בשנת 2011, היה זכאי לביצוע הפרשות בשיעור 3.33%, ומאחר שהשתכר סך 58,572 ₪, הוא זכאי להפרשות בסך 1,932 ₪. התובע עתר בסך הכל לתשלום הפרשות בסך 2,083 ש"ח. בתצהירו ובסיכומיו, התובע לא חזר על תביעתו זו, ומשכך היא נדחית.
התביעה שכנגד
39.החברה הגישה תביעה שכנגד תביעת התובע, במסגרתה עתרה לחיובו בתשלום פיצויים כספיים בגין נזקים שונים שנרמו לה על ידו, וכן השבת החזר הוצאות ותשלומי יתר ששולמו לו על ידה, בסך כולל של 222,263 ₪.
בחנו את טענות הצדדים וחומר הראיות, ואנו סבורים כי התביעה שכנגד, על מכלול רכיביה, לא הוכחה כלל. להלן תפורט הכרעתנו בהקשר זה.
40.אשר לתביעה בגין אי חתימה על הסכם עבודה: החברה טענה בתביעתה כי התובע סירב לחתום על חוזה עבודה וזה לא נחתם כלל בסופו של יום. לטענתה, נעשו על ידה ניסיונות רבים להסדיר חתימת חוזה עבודה מול התובע אולם אלה לא צלחו, ובכלל זה מ. טסה במיוחד לברלין על מנת לפגוש התובע לשם חתימתו, ואף מאוחר לכך נשלחו אליו פניות ובקשות חוזרות ונשנות לחתימת חוזה העבודה, אולם לשווא.
כפי העולה מהראיות, בעוד עבודתו של התובע החלה בנובמבר 2010, החברה העבירה לעיונו רק בינואר 2013, טיוטת חוזה עבודה, לגביו התובע טען כי משנה את תנאי העסקתו הקיימים, והעיד כי החזיר הטיוטה עם הערותיו לאחר כשלושה שבועות (נספח ב'1 לכתב התביעה שכנגד ונספח 26 לתצהיר התובע), אולם מ. עמדה על חתימת הסכם העבודה, כפי שנוסח על ידי החברה (סעיפים 29.1.2 – 29.1.3 לתצהיר התובע). כפי העולה ממספר תכתובות דוא"ל בין מ. והתובע, במהלך החודשים ינואר – אפריל 2013, החברה ביקשה להחתים את התובע על חוזה עבודה, והתובע מצידו ביקש להיוועץ עם עורך דינו בטרם חתימה (נספחים ב'1 – ב'2 לכתב התביעה שכנגד). בהמשך, לפי עדות התובע, וזאת אף עולה מהדוא"ל מיום 11.4.13, התובע הסכים לחתום בסופו של יום על טיוטת הסכם העבודה, כפי שהיא, ובלבד שיובהר חובה הקיים של החברה בנוגע לעמלות המגיעות לו, אולם הייתה זו החברה שהחליטה באותה עת לסיים העסקתו (ס' 29.1.4 - 29.1.5 ונ' 28 לתצהיר התובע). ואכן, מ. הודתה בחקירתה כי סמוך לכך החליטה להורות על פיטורי התובע (ע' 24, ש' 10). כך או כך, לא מצאנו שהתובע נשא ונתן בחוסר תום לב, ובכל מקרה לא הוכח כל נזק שנגרם לחברה עקב התנהלותו זו. לאור כל זאת, דין רכיב זה להידחות.
41.אשר לתביעה בגין עיכוב בתשלומי לקוחות: המדובר בתביעה כוללנית וסתמית שאינה מפרטת עיכובים נטענים בתשלומי לקוחות ונזקים שנגרמו בשל אלה. מלבד טענה כללית והפנייה רק למקרה נטען בו התובע נמנע מלטפל "באחת החשבוניות של 'אמדוקס' על פרויקט במקסיקו" לגביו טענה הלקוחה שיש לזכותה בתשלומים עודפים (ס' 8(3) לכתב התביעה; ס' 215(3) לתצהיר מיכל). כמו כן, הטענות לא נתמכו בכל ראיות. על פניו אף אין לבוא בטענות לתובע שאינו אמון על גביית תשלומי לקוחות של החברה, ולא הוכח כי פעל שלא כדין או באופן חריג המצדיק הטלת חיוב. התובע מצידו הכחיש הטענות (ס' 65 לתצהירו). כמו כן, אנו מקבלים את טענתו העקרונית שהטלת חיוב בגין נזקים שנגרמו כתוצאה מעבודתו של עובד צריכה להיעשות בזהירות, תוך התחשבות בכך שטעות אנוש היא חלק מהסיכונים שהמעסיק נוטל על עצמו בהפעלת עסקו. מכל מקום, החברה לא פרטה אלו נזקים נגרמו לה עקב כך, אלא לא רק טענה באופן סתמי כי נגרמו "עיכובים המשוערכים בסך של 10,000 ש"ח" (ס' 9(3) לכתב התביעה שכנגד).
42.התביעה בגין הפסד התקשרות עם לקוחות: החברה טענה כי בשל היעדרויות רבות של התובע מעבודתו, לקוחות רבים התלוננו על השירות שניתן להם על ידי החברה, והחליטו שלא לעבוד עימה, ובשל כך נגרמו לה הפסדים כספיים גבוהים. יצוין כי כפי העולה כבר מנוסח טענות החברה, התובע סייגה את טענותיה להיעדרויות מעבודה המיוחסות לתובע, בגינן התעוררו תלונות לקוחות, בכך שהדבר נמסר לה רק על ידי לקוחות בלבד (ס' 9(4) לכתב התביעה שכנגד; סעיף 66.1.3 לתצהיר מיכל). מהראיות עלה שהתובע היה עובד טוב ומקצועי, והחברה הייתה שבעת רצון מעבודתו. קיומן של היעדרויות מעבודה, שאינן בידיעתה האישית של מ. או מי מטעם החברה, אלא רק נמסרו לה על ידי אחרים, לא פורטו כלל. זאת, מלבד הפנייה לתלונה אחת של מנהלת פרויקט באמדוקס. בנסיון להוכיחה, החברה הגישה פנייה בדוא"ל בודדת של אותה מנהלת פרויקט (נספח טז' לתצהיר מיכל). אולם, מפנייה זו כלל לא עולה כי המדובר במחדל שיש ליחסו לתובע. התובע הבהיר שהמדובר בתלונה שנבעה מאי זמינותה של תיבת הדואר שהועמדה לשימושו, בעיקר בשל נפחה המצומצם, לגביו התריע מספר פעמים ללא הועיל (ס' 66.1.1 – 66.1.2 לתצהירו). התובע אף הפנה לפנייה שערך בעניין זה למ. שבו הוא מתריע על נפחה המצומצם של תיבת הדוא"ל העלול להביא לפגיעה בעבודה עם אמדוקס, ואף עם אותה מנהלת פרויקט (נספח 42 לתצהיר התובע). ממילא, גם אם נניח כי העבודה הופסקה בשל אי שביעות רצון מעבודת התובע, לא הוכח כי התובע חרג מביצוע סביר של עבודתו, כך שקיימת הצדקה לחייבו לשלם לחברה פיצוי בגין רווחים שלא הגיעו לידיה, בהיותו עובד שכיר שאינו חולק עם מעסיקתו סיכוי רווח והפסד.
כמו כן, כלל לא הוכח כי בשל תלונה זו של מנהלת הפרוייקט, אמדוקס הפסיקה התקשרותה עם החברה. התובע הבהיר בעדותו שאמדוקס הפסיקה קשריה עם החברה לאחר סיום העסקתו, מאחר שהעדיפה לעבוד עם ספקים מקומיים בארצות היעד מטעמים מיסויים, ויש להניח אף בשל הפסקת עבודתו שלו, שכן שימש איש הקשר המרכזי שלה בחברה (ס' 66.1.3 לתצהירו). התובע הפנה בעניין זה להמלצה שקיבל מאשת קשר בכירה באמדוקס (נספח 23 לתצהירו). זאת ועוד. החברה לא פירטה כיצד ומדוע נגרם ההפסד הכספי לו היא טוענת, כגון באמצעות דוחות כספיים המעידים על ירידה בהכנסותיה וברווחיות שלה. אלא רק טענה ששיעורו של הפסד זה עומד על סך 40,000 ₪.
43.התביעה בגין שימוש לרעה במידע: החברה טענה שסמוך למועד סיום עבודתו, התובע מחק הודעות דוא"ל מתיבת הדוא"ל הפנימי שלו, עבור שלושת החודשים האחרונים להעסקתו, כך שהתיבה נותרה ללא הודעות עבור לקוחות. החברה צירפה לעניין זה פלט מתיבת הדואר היוצא של התובע (נספח יח' לתצהיר מיכל). כתוצאה מכך, נאלצה החברה לטענתה להתמודד עם קושי אמיתי לשחזר ולהתחקות אחר פעילותו בפרויקטים השונים.
התובע אינו חולק על כך שאכן מחק הודעות דוא"ל מתיבת הדואר היוצא, אולם טען שעשה זאת בשל גודלה המצומצם של תיבת הדוא"ל שהועמדה לרשותו. התובע הבהיר כי המדובר היה בנוהל רגיל שהונהג בחברה למחוק הודעות דוא"ל בשל מגבלות התיבה. מכל מקום, לטענתו המסמכים החשובים לא נשמרו בתיבת הדוא"ל אלא בתוכנת הניהול של החברה (סעיף 66.2 לתצהירו). זאת ועוד. כפי העולה מהתכתובת בין התובע למיכל, התובע ביצע חפיפה של תפקידו שכללה על פי דרישתה של האחרונה, כיתובה בהתקשרויותיו עם לקוחות וספקים, עדכון פעילותו בתוכנת הניהול, ומסירת מידע הנוגע לעבודתו (נ' 44ד' לתצהיר התובע). מכל מקום, תביעתה זו של החברה, המוגדרת על ידה כהתמודדות עם "קושי אמיתי של שחזור ומעקב" אחר פעילות התובע, ואובדן מידע, לא הובהרה ופורטה כלל. כך ובין היתר, החברה לא הבהירה האם בפועל נאלצה לבצע שחזור של תיבת הדוא"ל של התובע ובאילו אמצעים, או שנדרשה להתחקות אחר פעילותו של התובע בתקופת העסקתו האחרונה, ואלו פעולות בוצעו על ידה לשם כך. בהתאם, לא ברור איזה נזק נגרם לחברה בעקבות מחיקת הודעות הדו"אל, וכיצד ומדוע הוא בא לידי ביטוי בדמות תביעה כספית בסך 20,000 ₪.
44.התביעה בגין היעדר פעילות: החברה טענה שהתובע לא קיים כל פעילות במהלך הימים הסמוכים לסיום עבודתו, תוך שהיא מתייחסת לעבודות נכנסות מול לקוחות החברה, וכן אי קיום תקשורת בינו ובין החברה. החברה ביקשה להשיב תשלום שכר שמונה ימים, ששולם לתובע באפריל 2013. להוכחת טענותיה צירפה רק פלט בודד, כפי הנראה מתוכנת הניהול של החברה (נספח טו' לתצהיר מיכל). מנגד, התובע העיד כי עבד באופן מלא בחודשים אפריל – מאי 2013, ואף צירף לעניין זה תכתובות דוא"ל, המעידות על פעילותו המלאה בחודשים אלה, לאחר שהודע על פיטוריו, לרבות יצירת עסקה חדשה, שבה התבקש לא לטפל בה בשל סיום עבודתו (ס' 66.3 ונספחים 44א' – 44ו', 45 לתצהירו). איננו סבורים כי פלט בודד של תוכנת ניהול הלקוחות של החברה המשויך על ידה עבור התקופה 12.4.13 – 20.4.13, יכול להעיד על היעדר פעילות של התובע בעבודה. נוכח האמור, ומאחר שטענה בעניין זה אף לא הועלתה בזמן אמת בתקופת עבודתו של התובע וסיומה, אנו דוחים התביעה.
45.התביעה להשבת החזר הוצאות: החברה טענה שעל התובע להשיב הסכומים ששולמו לו על ידה כהחזרי הוצאות ושימוש בטלפון, על פי תלושי השכר, במהלך התקופה 3/12– 5/13, על סך 12,372 ₪. כמו כן, עתרה להשבת החזרים, שלשיטתה שולמו לתובע "ביתר ומפאת רצונה הטוב", עבור הוצאות ביגוד, רכישת כרטיס טיסה וטלפון נייד, המסתכמים לסך כולל של 5,468 ₪.
החברה לא הוכיחה שמדובר בתשלומים עודפים, ולמול עדותה זו עומדת עדות התובע על כך שמדובר בהחזר הוצאות מוסכם. נדגיש שנטל ההוכחה לגבי רכיב תביעתה זו היה עליה, בבחינת המוציא מחברו עליו הראיה, ובמיוחד בהינתן שלתובע לא נמסרה הודעה על תנאי העבודה.
46.תביעת ההשבה: החברה טענה כי לשם עריכת גמר חשבון ועל מנת להימנע מתביעה, שילמה לתובע סכומים שונים עבור פיצויי פיטורים, הפרשות לפנסיה, ודמי הבראה, בסך כולל של 60,153 ₪. מאחר שהתובע הוא קבלן עצמאי, עליו להשיב סכומים אלה. לאור כל הקביעות שבפסק דין זה, דין תביעת ההשבה להידחות.
47.התביעה בגין שימוש במידע: החברה טענה כי התובע לא השיב את כל המידע המצוי אצלו ונמסר לו על ידה לצורך התקשרויותיו במסגרת עבודתו, כגון קבצים, מסמכים, הסכמי סודיות עם ספקים, פרטי אנשי קשר. כמו כן, טענה כי "קיים חשד" שהתובע עשה או עושה שימוש לרעה במידע זה שהוא קניינה. המדובר בתביעה כללית ולא מפורטת, שהוכחשה מכל וכל על ידי התובע (סעיף 13.9 לכתב התשובה לתביעה שכנגד; סעיף 67 לתצהירו). החברה לא התייחסה למידע מסוים שברשות התובע, ואף לא הבהירה והוכיחה שמידע זה הוא בבחינת קניין רוחני כסודות מסחריים, שלחברה יש בו אינטרס מוגן על פי דין. בנוסף, וכלשון החברה עצמה, הרי שאין בידה טענה ממשית כי התובע אכן עשה או עושה שימוש בפועל במידע אלא רק קיומו של חשד.
48.נוכח כל האמור לעיל, אנו דוחים את התביעה שכנגד על מכלול רכיביה.
לסיכום
49.התביעה שכנגד נדחית. התביעה העיקרית מתקבלת כמעט במלואה. הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים:
א.111,659 ₪ הפרשי עמלות.
ב.76,828 ₪ השלמת פיצויי פיטורים.
ג.53,796 ₪ פדיון חופשה.
ד.2,259 ₪ הבראה.
ה.100,000 ₪ פיצוי על פיטורים שלא כדין.
כל הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.5.13 (יום סיום העבודה) למעט הסכום שבסעיף ה', שיישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.1.14 (יום הגשת התביעה) ועד ליום התשלום בפועל.
בנוסף, תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד, עבור התביעה שהתקבלה והתביעה שכנגד שנדחתה, בסך כולל של 25,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.
על פסק דין זה ניתן להגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה, וזאת בתוך 30 ימים ממועד קבלתו.
ניתן היום, י"ב סיוון תשע"ו, (18 יוני 2016), בהעדר הצדדים,
|
|
|
|
|
|
|
גב' הלן הרמור,
נציגת ציבור עובדים
|
|
דורי ספיבק, שופט
אב"ד
|
|
מר יצחק סרי ,
נציג ציבור מעסיקים
|