סמכות בינלאומית בעניין גירושין וכל הכרוך

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי מיום כ' אלול תשע"א אשר קבע כי סמכות השיפוט בענייני תביעות הגירושין ורכוש הצדדים הינו של בית הדין הרבני.

העובדות בקצרה הינן כדלקמן: בני הזוג נישאו בנישואים אזרחיים בצרפת בחודש יוני 1983 ולאחר כחודשיים נישאו כדמו"י בישראל. הצדדים הינם בעלי אזרחות ישראלית וצרפתית ומתגוררים בארץ כבר כ-25 שנה. לצדדים ארבע ילדים בגירים.

ביום 1.7.10 הגישה האישה לבית המשפט לענייני משפחה תביעה לחלוקת רכוש ומזונות האישה והקטינים. ביום 24.11.10 הגיש הבעל תביעת גירושין בבית הדין הרבני. ביום 25.3.11 הגישה האישה תביעת גירושין אזרחיים בבית המשפט בצרפת, כאשר לאחר חמישה ימים, ביום 30.3.11, פנתה לבית המשפט לענייני משפחה וביקשה לבטל את תביעת הרכוש והמזונות שהגישה. במקביל ובאותו יום פנה הבעל לבית הדין וביקש לכרוך לתביעת הגירושין שלו את ענייני המזונות והרכוש.

ביום 23.8.11 התקיים דיון בבית המשפט בצרפת בו ביקש הבעל לדחות את תביעת האישה בטענה כי בבית הדין בישראל קיימת תביעה קודמת. בית המשפט בצרפת דחה את דברי הבעל שכן לטעמו התביעה בארץ עניינה תביעת גירושין דתית ומשכך אינה דומה מהותית לתביעה שהוגשה לפניו בצרפת. לעניין זה יש להוסיף כי על החלטה זו של בית המשפט בצרפת ערער הבעל לפני בית המשפט לערעורים בפריס שקיים את החלטת הערכאה הנמוכה יותר.

בית המשפט הצרפתי התבסס על חוק בתי הדין הרבנים בסעיף 4(א)ב(1):

4א. (א)   בלי לגרוע מסמכויות השיפוט לפי סעיף 1, לבית דין רבני יהיה שיפוט ייחודי בתביעה לגירושין בין בני זוג יהודים שנישאו על פי דין תורה, בהתקיים אחת מהזיקות האלה:

(1) מקום מושבו של הנתבע בישראל;

(2)        שני בני הזוג הם אזרחים ישראלים;

(3)        מקום מושבו של התובע בישראל, ובלבד שהתגורר בה במשך שנה לפחות בסמוך להגשת התביעה;

(4)        מקום מושבו של התובע בישראל, ובלבד שמקום מושבם המשותף האחרון של בני הזוג היה בישראל;

(5)        התובע הוא אזרח ישראלי ומקום מושבו בישראל;

(6)        התובע הוא אזרח ישראלי והתגורר בה במשך שנה במהלך השנתיים שקדמו למועד הגשת התביעה.

       (ב)   הוגשה לבית דין רבני תביעה לפי סעיף קטן (א) -

(1)        לא יהיה בכך כדי למנוע מבית משפט מוסמך במדינת חוץ לדון בתביעה לגירושין אזרחיים בין בני הזוג;

כאמור בית המשפט הצרפתי פירש את התביעה שלפנינו כחוסה תחת כנפיו של סעיף 4א, ובהתאם הבין כי תביעת הגירושין בבית הדין הרבני אינה דומה במהותה לתביעת גירושין אזרחית, וכך אין מקום לטעון כי העניין תלוי ועומד לפני בית הדין הרבני בישראל.

לעומת פסיקה זו של בית המשפט הצרפתי, ניתנה על ידי בית הדין הרבני החלטה הקובעת כי סמכות השיפוט בעניין הגירושין נתונה לבית הדין הרבני, וזאת מאחר ולדבריו טעה בית המשפט הצרפתי בהבנת מקור סמכותו של בית הדין, וכך לדברי בית הדין סמכות בית הדין הינה מכוח סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים הקובע כי:

"עניני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם היחודי של בתי דין רבניים."

מאחר וכן, הרי שקנה בית הדין את סמכות הדיון הן מבחינה של גירושין דתיים והן מבחינה של גירושין אזרחיים, ועל כן ניתן לכרוך בתביעת הגירושין באופן חוקי את העניינים שהבעל כרך בגירושין וזאת בהתאם לסעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים. משכך, היה על בית המשפט בצרפת להתייחס לתביעה בתור עניין תלוי ועומד בבית הדין הרבני, ולדחותה על הסף.

בענין זה מקובלת עלינו עמדתו של בית הדין הרבני האזורי. ברור כי עניינו של סעיף 4א בא להרחיב את סמכותו של בית הדין לגבי בעלי דין שלא מתקיימים לגביהם התנאים הפרסונליים והטריטוריאליים אשר נדרשים לפי סעיף 1 לחוק. ואכן באופן שאין הצדדים חוסים בצילו של סעיף 1, הן מחמת העובדה כי אינם תושבים או שאחד מהם אינו אזרח וכיוצא בזה יכול בית הדין לתפוס על כל פנים סמכות לעניין הגירושין הדתיים שבין בני הזוג. בהתאם, אין בתפיסת סמכות זו משום פגיעה בדין האזרחי במקום מושב הצדדים, וכך יוכל בית משפט מוסמך במדינת חוץ לדון בעניין.