סירוב לבקשת בנק טפחות להוציא צו עיכוב יציאה מהארץ של לקוח

כללי

1. זוהי בקשה לעיכוב יציאתו של המשיב מן הארץ, שהוגשה בד בבד עם כתב תביעה בסדר דין מקוצר שהגיש נגדו המבקש (להלן: "המבקש" או "הבנק"), על סך של 9,224,502 ש"ח.

הבקשה (שנתמכה בתצהירה של הגב' יונה כהן שטמרמן) הוגשה ביום 24.2.09. למחרת ניתן על ידי צו ארעי כמבוקש. הבקשה נקבעה לדיון במעמד שני הצדדים ליום 4.3.09. ביום 3.3.09 הוגשה תגובה מפורטת מצדו של המשיב, בליווי תצהירו. המצהירה לא התייצבה לדיון זה בשל מחלה, ולאחר שנסיונותיי להביא את הצדדים לידי הסכמה לא צלחו, דחיתי את הדיון במספר ימים, ליום 8.3.09. בישיבה הנדחית, שארכה מספר שעות, נחקרו המצהירה מטעם המבקש והמשיב. הצדדים סיכמו בעל פה בתום הישיבה. בשל דחיפות העניין ניתנת החלטה זו למחרת הדיון, תוך שנדרשתי רק לטענות שיש הכרח להכריע בהן עתה.

עיקרי טענות המבקש

2. המבקש מפרט בבקשתו כי המשיב נמנה על לקוחותיו, בין בעצמו ובין באמצעות חברות שבשליטתו, וזוכה לשירותים בנקאיים, כולל אשראים; הבנק העמיד למשיב אשראי בחשבונו, בעיקר לשם מימון פעילות פיננסית בפקדונות, במטבעות ובניירות ערך, כנגד שעבוד הנכסים הפיננסיים; להבטחת קיום בטחונות הולמים לאשראי הותנה והוסכם "יחס כיסוי" שלא יפחת מ- 115% או מ- 120% בין שווי ניירות הערך לבין יתרת האשראי, תוך התנאה כי כאשר פער הבטחונות המוסכם ירד מהיחס האמור, ימציא המשיב בטחונות נוספים להנחת דעתו של הבנק, אחרת יהיה הבנק רשאי להעמיד את מלוא החוב לפירעון מיידי. במחצית האחרונה של 2008 פחת היחס האמור, המשיב לא המציא בטחונות נוספים ולפיכך הועמד חובו לפירעון מיידי.

עוד נטען בבקשה, כי המשיב הוא איש עסקים, אשר מנהל לאורך שנים רבות עסקים רבים בעלי היקף ניכר בעשרות מיליוני שקלים בישראל. אמנם, לצורכי מיסוי, זוכה המשיב להכרה כ"תושב חוץ", ברם בפועל הוא שוהה זמן רב בישראל ואף רכש ב-2001 בית מגורים בנתניה. הבנק מוסיף וטוען כי בחודש הנוכחי הגיע המשיב לישראל ואף קיים פגישות בבנק בניסיון למצוא פתרון לפרעון האשראי, אך לא הושג כל הסדר. הבנק טען בבקשתו, כי המשיב עומד לצאת את הארץ לאלתר, לתקופה ממושכת או לבלי שוב, בשל גובה החובות, ומאחר והבטחונות הקיימים מכסים פחות ממחצית החוב.

עיקרי טענות המשיב

3. בתגובתו טוען המשיב כי הוא אזרח קנדי מאז 1970, אשר עזב את ישראל בשנת 1967. לתצהירו צורפו צילומים של דרכון קנדי, תעודת זהות קנדית, רישיון נהיגה קנדי ותעודת משיט קנדית. את עסקיו הוא מנהל בחו"ל. הוא היה זה שהגיע לפגישה מתוכננת עם נציגי הבנק במטרה להבהיר את המחלוקות. לשיטתו של המשיב, יש בידי הבנק נכסים בשווי של כ- 70% מסכום התביעה, מה גם שייתכן שבידי הבנק כלל אין עילת תביעה.

המשיב מפרט בתגובתו המפורטת מדוע לא מתקיימים התנאים למתן הצו.

התנאים למתן צו עיכוב יציאה מהארץ

4. תקנות 362 ו- 384(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי") מסדירות את התנאים למתן הצו. לפי תקנה 362, על המבקש סעד זמני להציג "ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת התביעה", וכן לשכנע את בית המשפט כי הנזק שייגרם לו אם לא יינתן הסעד הזמני, גדול מהנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד, כלומר - כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו.

בהוראה מיוחדת הנוגעת לעיכוב יציאה מן הארץ, המצויה בתקנה 384(א) נקבע, כי "בית המשפט או הרשם רשאי... ליתן צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד המשיב, אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, כי קיים חשש סביר שהוא עומד לצאת מן הארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת, וכי הדבר יכביד באופן ממשי על קיום ההליך או על ביצוע פסק הדין; היה המשיב תושב חוץ, לא יינתן נגדו צו עיכוב יציאה מן הארץ אלא בנסיבות חריגות ומטעמים מיוחדים שיירשמו". תקנה זו מגלמת, בין היתר את דרישת ה"הכבדה".

5. בהקשר קרוב, זה הנוגע להטלת עיקול זמני על נכסיו של נתבע, נפסק, כי הדגש במתן צו כזה מושתת על הצורך למנוע שינוי לרעה במצבו של המבקש (ראו: רע"א 8420/96 מרגליות נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ, פ"ד נא(3) 789 (1997); רע"א 9736/07 קראוס נ' הראל בית השקעות בע"מ, ניתן ביום 5.12.07).

עוד נפסק כי לעניין דרישת ההכבדה רלוונטית האפשרות שהמשיב יבריח את נכסיו או יעשה מעשה אחר העלול להכשיל את ביצוע פסק הדין, אך עם זאת יש לבחון שיקולים אלה בהקפדת יתר על מנת שלא לפגוע מעבר לנדרש ולהכרחי בזכות הקניין של המשיב (ראו: רע"א 6614/06 כפרית תעשיות (1993) בע"מ נ' ICC, ניתן ביום 4.1.07). נקבע גם כי לעיתים אף גובה סכום התביעה ייחשב כשיקול רלוונטי למתן הצו, זאת כאשר מבקש הצו הצליח להראות כי אמצעיו הכספיים של הנתבע אינם מספיקים כדי לשלם את החוב הנטען (רע"א 903/06 דלק חברת הדלק הישראלית בע"מ נ' אטיאס, ניתן ביום 19.3.06). עוד יוער, כי עצם העובדה שנכסיו של בעל דין מצויים בחו"ל, אין בכך כדי להעיד בהכרח על קושי עתידי במימוש פסק הדין (עניין כפרית הנ"ל).

בהקשר הספציפי של עיכוב יציאה מן הארץ נפסק, כי הזכות לצאת מן הארץ, שהיא בעצם חלק מחירות התנועה, הפכה, עם כניסתו לתוקף של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, לזכות בעלת מעמד נורמטיבי חוקתי, על- חוקי. לפיכך, משקלה של זכות זו ושל השיקולים המגולמים בה עלה לעומת התקופה שקדמה לחוק היסוד, מצב אשר עשוי למצוא לו ביטוי במסגרת פרשנות החקיקה המקנה סמכויות הוצאת צווי עיכוב יציאה מן הארץ (ראו: רע"א 7208/93 וייסגלס נ' וייסגלס, פ"ד מח(4) 529 (1994)).

כן הובהר, לאחרונה, כי "... מקום שמדובר בעיקול... די בחשש סביר שאי-מתן הצו 'יכביד' על ביצוע פסק הדין, בעוד שבעיכוב יציאה נדרש כי הדבר 'יכביד באופן ממשי'. ברי איפוא כי המדובר בדרגה גבוהה יותר של הכבדה, מה גם שלא אחת ניתן לממש זכיה גם בחוץ לארץ... דרישות השכנוע כשבעיכוב יציאה עסקינן גבוהות יותר, נוכח אותה זכות יסוד של חופש התנועה שעיכוב היציאה מגבילה" (רע"א 9877/08 טרוים נ' גאידמק, ניתן ביום 24.11.08; פסקה ח'). 

נטל ההוכחה והשכנוע

6. בהקשרים אלו, דוגמת עיקול זמני ועיכוב יציאה מהארץ, נטל השכנוע מוטל על מבקש הצו, ובהתחשב בזכות החוקתית של המשיב לקניינו או לחופש תנועתו, יש לייחס חשיבות רבה לאיכותן ולכמותן של הראיות אשר מתיימרות לבסס את הרכיבים האמורים, אשר ביסוד טיעוניו של מבקש הצו (רע"א 5935/97 סיני נ' גלנץ, פ"ד נב(1) 193 (1998)).

"ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת התביעה"

7. אני מוכן לצאת מנקודת הנחה כי רכיב זה מתקיים. על פני הדברים נתמכת התובענה במסמכים בנקאיים החתומים גם על ידי המשיב. אמנם, התעוררה מחלוקת מרכזית סביב שאלת ההצדקה בעצם העמדת החוב לפרעון מיידי, שאלה המורכבת משאלות משנה דוגמת טיב ושווי ניירות הערך המשמשים כבטחונות, האם הבטחונות עולים כדי 50% או 70% מהחוב הנטען, האם היה על הבנק לתת במועד הרלוונטי הוראת מכירה כדי להתגונן מפני החרפת הפסדים (stop loss) וכיוצ"ב שאלות. לצורך הבקשה שלפניי, ומבלי לקבוע מסמרות, אניח כי בידי הבנק ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תביעה (גם אם, כאמור, אין לבטל מראש את טענות המשיב).

אלמנט ההכבדה ומאזן הנוחות

8. עליי להידרש כעת לשתי שאלות עיקריות:

א. האם ישנן ראיות מהימנות לכאורה לחשש סביר שהמשיב עומד לצאת מן הארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת? האם המשיב הוא "תושב חוץ", שאז יש להצביע על נסיבות חריגות ולפרט טעמים מיוחדים בטרם מתן הצו?

ב. האם ישנן ראיות מהימנות לכאורה לכך שאם אכן יצא, יכביד הדבר באופן ממשי על ביצוע הפסק?

9. באשר לשאלה הראשונה - כאמור, הבנק הסתפק בבקשתו באמירה כללית כי המשיב עומד לצאת את הארץ לתקופה ממושכת או לצמיתות, אך בין השורות עלתה בהחלט תחושה של דחיפות, שהביאה אותי לתת את הצו במעמד צד אחד. מסתבר עתה, כי מדובר בטענה ריקה מתוכן, טענה בעלמא, שאינה נסמכת על דבר, ובוודאי שלא מגלה חשש סביר כלשהו. המצהירה מטעם הבנק הודתה בהגינותה בחקירתה הנגדית כי היא לא יכולה להפנות לראיה או לאסמכתא שמעידה על כך שהמשיב לא מתכוון לחזור לארץ (עמ' 9 לפרוטוקול, ש' 3 - 4). בחקירתו הנגדית של המשיב "התאמץ" הבנק להראות דווקא כי למשיב זיקה עסקית הדוקה לישראל; הדבר רק מחזק את ההנחה שהמשיב לא יזנח כאן את נכסיו ואת עסקיו. בכל מקרה, יהא היקף עסקיו של המשיב בארץ אשר יהא (ורוב המוצגים מראים בעיקר על פעילות מלפני מספר רב של שנים), ואפילו יש לו פעילות כאמור עד היום, עדיין הוכח על ידי המשיב בתצהירו, כי יש לו זיקה הדוקה ביותר לקנדה. גם לשיטת הבנק מדובר ב"תושב חוץ", והטענה כי הגדרה זו היא אך "לצורכי מס" אינה מספקת. הראיות שהציג המשיב בדבר דרכון, תעודת זהות, רשיון נהיגה וכתובת קבועה בקנדה לא הופרכו כהוא זה. זיקה הדוקה כזו לחו"ל מציבה משוכה גבוהה בטרם מתן הצו, שכן מטרתו אינה הפיכתו של משיב ל"אסיר" בישראל (ראו והשוו: בש"א (מחוזי ת"א) 10225/08 פאולי נ' אביטן, ניתן ביום 27.5.08).

יודגש - כנגד המשיב לא הוגשו תובענות על ידי גורמים אחרים; אין טענה כי הוא נקלע לחובות אחרים; הוא בא ויוצא מעת לעת לרגל עסקיו; הוא הגיע ארצה כדי לנהל מו"מ עם הבנק. עצם קיומן של המחלוקות אינן מלמדות בהכרח על "חשש סביר" ליציאה לצמיתות או לתקופה ממושכת.