בהליך שבכותרת התעוררה שאלת דרך התקיפה הראויה של פסק דינו של בית משפט קמא.
1. לצורך דיון בסוגיות המתעוררות במסגרת ההליך שבכותרת אתאר בקצרה את הרקע שקדם לה. בעקבות צו שניתן על ידי בית משפט השלום לפי סעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969(להלן: הפקודה) נתפסו בביתו של המבקש מסמכים שונים. מכוח צו של בית משפט שלום, חלק ממסמכים אלה הועבר לרשויות המס וחלק נותר בידי המשטרה. המבקש הגיש לבית משפט המחוזי בתל אביב-יפו ערר על החלטת בית משפט השלום ובמסגרתו ביקש להשיב לו את המסמכים שנתפסו. בית המשפט המחוזי קיבל באופן חלקי את הערר וקבע כי חלק מהחומר שנתפס יושב למבקש בכפוף לתנאים שנקבעו (להלן: החלטת בית המשפט בערר). לטענת המבקש, הצו לא כובד על ידי המשיבים ולפיכך הוא הגיש בקשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט (להלן: פקודת בזיון) נגד המשיבים אשר במסגרתה טען כי אין הם מקיימים את החלטת בית המשפט בערר לפיה עליהם להשיב לו מסמכים שאינם בבחינת ראיות הדרושות לרשויות לצורכי חקירה. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו דחה את הבקשה תוך חיובו של המבקש בהוצאות לטובת אוצר המדינה (להלן: החלטת בית המשפט בבקשה לבזיון). מכאן ההליך שלפני.
2. לטענת המבקש, יש לסווג את ההליך דנן כהליך פלילי שכן הוא נסוב על עניין פלילי במהותו ואף הבקשה שהוגשה לבית משפט קמא בגין בזיון בית המשפט נדונה במסגרת הליך פלילי. עמדת המשיבים היא, כי אופיו של ההליך הינו אזרחי ולפיכך לא מתעוררת השאלה כיצד יש לערער על בקשת בזיון הבית משפט שהוגשה במסגרת הליך פלילי, ונדחתה. בנסיבות אלה, נטען כי בדין נפתח ההליך כבקשת רשות לערער אזרחית. בתשובתו לתגובת המשיבים טוען המבקש כי עמדת המשיבים בטעות יסודה שכן עמדתם מתייחסת לבקשת בזיון בית המשפט המוגשת במסגרת הליך שמקורו אזרחי אולם לא ייתכן כי בקשת בזיון המוגשת בהליך ביניים במסגרת ערעור פלילי עיקרי, תהפוך במסגרת הליך ערעורי לעניין אזרחי.
3. במסגרת בחינת סיווג ההליך שבכותרת מתעוררות שתי שאלות. האחת, האם בשל אופי ההליך העיקרי אשר במסגרתו הוגשה הבקשה לבזיון בית המשפט, הליך של תפיסת נכסים לפי הפקודה, ראוי לסווגו כהליך אזרחי וזאת למרות שעסקינן בהליך שבמקורו נשלט על ידי הדין הפלילי. אם התשובה לכך חיובית, שאלת סיווג ההליך אינה מעוררת קושי מיוחד. כך, שכן ההלכה בעניין זה הינה ברורה ולפיה הדרך להשיג על דחית בקשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון הבית משפט הינה באמצעות הגשת בקשת רשות לערער (ראו: ע"א 228/63 רפאל עזוז נ' יוסף עזר, פ"ד יז 2543 (להלן: פרשת עזוז); ע"פ 4793/05 בתיה נבון נ' מיכל עצמון (טרם פורסם))). ברם, אם התשובה לכך שלילית, עסקינן במקרה בו נדחתה החלטה בבקשה לבזיון בית המשפט במסגרת הליך פלילי. במקרה כזה עולה שאלה נוספת, שאינה כה פשוטה, בדבר הדרך הראויה להשיג על החלטה כאמור.
4. האם ההליך העיקרי אשר במסגרתו הוגשה הבקשה לבזיון בית המשפט, הינו במהותו הליך בעל אופי אזרחי?
כמובהר לעיל, ההליך העיקרי דן בתפיסת נכסים לפי הפקודה. בנוגע לאופי ההליך, מפנה המשיבה לע"פ 426/87 זכריה שוקרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(1), 732 (להלן: פרשת שוקרי). באותו מקרה, זוכה המערער מפאת הספק מאישום של גניבת מנוע הידראולי אשר נתפס על ידי המשטרה לפי סעיף 32 לפקודה ונתפס בחזקתה כדי לשמש ראייה במשפט. לאחר מתן גזר הדין, ביקש המערער כי המנוע יוחזר לו, אולם בית המשפט קבע כי המנוע יוחזר למתלונן. באותה עת, לא הקנתה הפקודה זכות ערעור על החלטה כאמור ולפיכך נדחה ערעור שהוגש על ההחלטה לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי קבע כי זכות ערעור חייבת להיות מוקנית במפורש בחיקוק ובהעדר זכות ערעור בפקודה, ובהיות ההחלטה "החלטה אחרת" אשר לא ניתן לערער עליה במסגרת הליך פלילי, לא מוקנית למערער זכות ערעור (יוער כי בינתיים תוקנה הפקודה וסעיף 38א לפקודה מקנה זכות להגיש ערר לשוטר מוסמך, אדם שהחפץ נלקח ממנו או לתובע זכות בחפץ). ערעור שהוגש על כך לבית משפט העליון התקבל. בית המשפט העליון קבע, כי צו שניתן לפי סעיפים 36 ו-34 לפקודה, בדבר הייעשה בחפץ שנתפס, אינו צו פלילי מבחינת מהותו או אופיו, וכי צו לפי סעיף 36 לפקודה מהווה הכרעה זמנית בעלת אופי אזרחי הניתנת במסגרת הליך פלילי. מסקנת בית המשפט היתה, כי הדרך לתקיפת החלטה בנוגע לסעיף 36 לפקודה תלויה בנסיבות. כאשר לנאשם זכות ערעור על פסק דין מרשיע בהליך פלילי, הוא רשאי לערער על הצו במסגרת הערעור הפלילי. לעומת זאת, כאשר אין לנאשם זכות ערעור על פסק הדין, תרופתו תהיה בהליך אזרחי. מפסק דין זה מבקשת המשיבה להקיש לענייננו.
אין בידי לקבל את עמדת המשיבה ככל שהיא מיישמת את הלכת שוקרי למקרה דנן. אכן, גם כאשר הוראה פלונית מצויה בתוך פקודה שאופייה הינו פלילי, יתכן כי לצורך ערעור סיווגה יהיה שונה. כאמור, בפרשת שוקרי הנ"ל, נקבע כי אופיו של סעיף 36 לפקודה הוא אזרחי בעיקרו, ואם זוכה מקבל הצו מהאישום שיוחס לו, הוא זכאי להשיג על שאלת זכאותו בנכס שנתפס במסגרת הליך אזרחי. ברי כי הלכות אלה יחולו, בשינויים המחויבים, ומאותם טעמים, על צו שניתן במסגרת סעיף 34 לפקודה. חרף האמור, יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו ואין לסווג את מכלול ההליכים המתנהלים לפי סעיף 34 לפקודה כהליכים שאופיים אזרחי. סיווג ההליך יקבע בהתאם לכלל נסיבות העניין. בפרשת שוקרי, הן המערער והן הנאשם טענו לזכות אזרחית בנכס שנתפס. במצב דברים זה, מדובר במחלוקת בין שני צדדים הטוענים לזכות אזרחית בנכס ולפיכך ההליך הינו בעל אופי אזרחי ובהתאם נקבע כי הוא יוכרע על פי עקרונות המשפט האזרחי. לעומת זאת, כאשר המחלוקת היא בין המשטרה, המבקשת להחזיק את החפץ לצורך משפט פלילי, לבין הטוען לזכות בו, ההליך הוא פלילי באופיו. זאת, שכן המשטרה אינה מחזיקה בנכס מכוח זכותה האזרחית אלא מכוח הסמכויות שהוענקו לה בחוק הנוגעות לקיום ההליך הפלילי (ראו: בש"פ 3049/95 סאלמה אבו עדרה נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4), 146. ראו גם: בש"פ 7440/05 פלוני נ' מדינת ישראל; רע"פ 6751/06 פאטמה אבו חמדיה נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(3), 5044).
5. בשים לב לאמות מידה אלה, מהו אופיו של ההליך העיקרי שהתנהל בין הצדדים במקרה דנן?
מהחומר שהונח לפני עולה כי המסמכים אשר נתפסו על ידי המשיבה היו מכמה סוגים; חומר שעל פי חשדות המשטרה נגנב מארכיון העיר ירושלים ומצא את דרכו אל המבקש; חומר שאמור להישמר בידי מוסדות המדינה, גם אם הגיע לידי המבקש בדרכים חוקיות; חוזי מכר שונים ומסמכים הדרושים לרשויות המס לצורכי חקירה וכן חומר שהגיע לידי המבקש מבעליו או מי מטעמו והמבקש סרב להשיבו מסיבות שונות שלדידו מקנות לו בעלות או זכות אחזקה כחוק. בהחלטת בית המשפט בערר נקבע כי ככול שמדובר בחומר משלושת הסוגים השונים, הוא ייוותר בידי המשיבה שכן מדובר לכאורה בראיות הדרושות לצורכי חקירה. אולם, לגבי החומר שלפי טענת המבקש הגיע לידיו בהסכמת הבעלים, נקבע כי טענה זו לא הופרכה ולא נסתרה על ידי המשטרה. בעניין זה נקבע כי:
"לגבי חומר זה נטושה "מריבה" בין המבקש לגורמים אחרים. "מריבה", שבשלב זה נראה שאינה נוגעת למשטרה ואיה כרוכה בחקירת המשטרה עד כה".
לפיכך, הורה בית המשפט כי חומר זה יועבר לאחזקת המבקש בכפוף לתנאים מסוימים. דומה שלא יכולה להיות מחלוקת על כך, כי בכל הנוגע למסמכים שנדרשו לרשויות השונות לצורכי חקירה, אופי ההליך הינו פלילי. זאת, שכן, כמובהר לעיל, הרשויות אינן מחזיקות במסמכים אלה מכוח זכויות אזרחיות נטענות אלא מכוח סמכויות המוענקות להן לקידום ההליך הפלילי. השאלה היא, האם סיווג זה נכון גם לגבי המסמכים אשר לגביהם עולה מהחלטת בית המשפט בערר כי בשלב זה, המבקש אינו חשוד בכל עבירה הנוגעת להחזקתם, כי החומר אינו נדרש לצורך קיום הליך פלילי וכי דין סכסוך זה להתלבן במסגרת הליך אזרחי בין הגורמים הרלבנטיים. לכאורה, בדברים אלה יש כדי לשוות נופך אזרחי להחזקת מסמכים אלה ולהוראת בית המשפט להשיבם למבקש. אולם במבט מעמיק יותר, לא כך הדבר. החלטת בית המשפט בערר קובעת, למעשה, כי המשטרה אינה מוסמכת להחזיק במסמכים אלה מכוח הפקודה שכן אין הם נדרשים לצורך אחת מהתכליות הקבועות בה. מכאן, שהסוגיה אשר עמדה על המדוכה אינה הכרעה, ולו זמנית, לגבי הזכויות בנכס, אלא הכרעה הנוגעת לסמכויות המשטרה. בנסיבות אלה, משההליך העיקרי עניינו בסמכויות המשטרה ורשויות המשיבה להחזיק בנכס על פי הפקודה, יש לסווג את ההליך העיקרי כהליך שאופיו פלילי.
6. נוכח התוצאה אליה הגעתי, אין מנוס מלדון אף בשאלה השנייה אשר הוצבה לעיל; מהי הדרך להשיג על דחיית בקשה לפי סעיף 6 לפקודת הבזיון הניתנת במסגרת הליך פלילי. ייחודה של שאלה זו, במקרה דנן, נובע מכך שברגיל בקשה לבזיון בית המשפט מוגשת במסגרת הליכים אזרחיים וההליך בעניין זה אף מכונה "בזיון אזרחי". בענייננו, כאמור, הוגשה בקשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון במסגרת הליך שאופיו פלילי. במאמר מוסגר יוער, כי במסגרת הבקשה שלפני איני נדרשת להביע עמדה לגבי עצם הסמכות לדון בבקשה לבזיון בית המשפט במסגרת הליך פלילי.
אשר לדרך הערעור על החלטת בית משפט קמא לדחות את הבקשה. הפקודה עצמה שותקת בכל הנוגע לדרך הערעור על החלטה כאמור, לפיכך עולה השאלה האם ניתן כלל להשיג עליה, שכן, כמובהר לעיל, זכות ערעור חייבת להיות מוקנית במפורש בחיקוק. דומה שלצורך בחינת הסוגיה שבפני, ראוי להיעזר באותם כללים אשר נקבעו לעניין זה בפרשת עזוז בנוגע להחלטה הדוחה בקשה לבזיון בית המשפט במסגרת הליך אזרחי. כאשר השאלה עלתה בהקשר זה, נקבע כי שתיקת המחוקק אין משמעותה בהכרח שלילת האפשרות כי קיימת זכות ערעור, אם קיימת הוראת חוק אחרת המאפשרת זאת. הוראת חוק אחרת מצויה בסעיף 41 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט):
"(א) פסק דין של בית משפט מחוזי בערכאה ראשונה ניתן לערעור לפני בית המשפט העליון.
(ב) החלטה אחרת של בית משפט מחוזי בענין אזרחי, ופסק דין של בית משפט מחוזי בערעור, ניתנים לערעור לפני בית המשפט העליון, אם ניתנה רשות לכך מאת נשיא בית המשפט העליון או מאת שופט אחר של בית המשפט העליון שנשיאו קבע לכך, או מאת בית המשפט העליון, ובפסק דין - גם אם ניתנה רשות לכך בגוף פסק הדין."
בהתאם לכך נקבע, כי קיימת אפשרות לערער על החלטה הדוחה בקשה לבזיון בית משפט לפי חוק בתי המשפט. עוד נקבע, כי החלטה כאמור הינה "החלטה אחרת" ולפיכך הדרך להשיג עליה הינה באמצעות בקשת רשות לערער.
על פני הדברים, הגיון דומה צריך לחול גם בעניין שלפנינו. ככול שחוק בתי המשפט מעניק למבקש דרך להשיג על פסק הדין שניתן לו במסגרת הליך פלילי, הוא זכאי להשיג על החלטת בית משפט קמא בדרך זו. דא עקא, בעניין זה מתעורר קושי אשר נובע מאופיו הפלילי של ההליך הנדון. כמובהר לעיל, לפי ההלכה הקיימת, החלטה הדוחה בקשה לבזיון בית המשפט הינה החלטה אחרת, וסעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט אינו מאפשר להשיג על החלטה אחרת הניתנת בעניין פלילי. ברם, לאחר ששקלתי בדבר, דעתי היא, כי בנסיבות העניין, לצורך סעיף 41 (א) לחוק בתי המשפט, ראוי לסווג החלטה הדוחה בקשה לבזיון כ"פסק דין". ניתן להקיש בעניין זה, בשינויים המחויבים, מהכללים שהותוו לעניין בקשה למתן ארכה להגשת הליך ערעורי. בעבר, שררה ההלכה לפיה אין אפשרות להשיג על החלטה כאמור במסגרת הליך פלילי שכן עסקינן ב"החלטה אחרת". ברם הלכה זו שונתה במסגרת רע"פ 8274/99 מוסא חילף נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1), 433. בפרשה זו נקבע, כי לצורך סעיף 41(א) לחוק בתי המשפט, החלטת בית המשפט המחוזי לדחות בקשה למתן ארכה היא בגדר "פסק דין". ההנמקה שנתנה לכך הינה:
"שיש לאפשר לבעלי דין לערער על הכרעה שיפוטית שניתנה בעניינם אף אם הכרעה זו לא הוכתרה פורמאלית כ"פסק דין", אם בפועל בעלי הדין אינם יכולים עוד להשיג עליה. שלילת אפשרות הערעור מנוגדת לעיקרון המקובל במשפטנו, שלפיו יש לאפשר ביקורת נוספת על כל הכרעה שיפוטית. עיקרון זה מיועד למנוע טעויות שאינן בנות תיקון ולהגביר את הוגנותו של ההליך המשפטי" (פסקה 6 שם).