סיווג ההחלטה למחיקת הערת האזהרה כפסק דין או החלטה אחרת

לפני בקשה למתן ארכה להגשת ערעור אשר במסגרתה התעוררה אף השאלה בדבר הדרך הראויה לתקיפת החלטותיו של בית משפט קמא.

1.        לצורך דיון בסוגיות הדורשות ליבון אתאר בקצרה את ההליכים שקדמו לבקשה. המבקשים רכשו נכס מקרקעין מהמשיבה. בעקבות הפרתו הנטענת של הסכם המכר הגישה המשיבה  תובענה נגד המבקשים בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בה"פ 526/06. המבקשים מצידם, הגישו תובענה לבית המשפט המחוזי בה"פ 774/06 במסגרתה בקשו, בין היתר, שיוצהר כי המשיבה היא זו שהפרה את הסכם המכר וכי  הם זכאים לקבל את הזכויות בנכס כנגד תשלום יתרת התמורה למשיבה. הדיון בתיקים אוחד והצדדים הגיעו להסכמה ביניהם, אשר קיבלה תוקף של פסק דין, לפיה למבקשים נתנה ארכה לתשלום יתרת הסכום למשיבה. עוד נקבע בהסכם כי אם התמורה לא תשולם עד תאריך שננקב בה, המשיבה תהא רשאית לפעול למחיקת הערת האזהרה שנרשמה על המקרקעין. בפסק הדין נקבע כי הסכם הפשרה יהווה פסק דין סופי ומוחלט בשני התיקים. משחלף המועד שננקב בהסכם הפשרה לביצוע התשלום והסכום לא שולם על ידי המבקשים, בקשה המשיבה לפעול למחיקת הערת האזהרה, אולם נבצר ממנה לעשות כן. זאת, בשל עיקול זמני שהוטל על המקרקעין בהסכמת המבקשים על פי צו בית משפט בתיק אחר, בה"פ 775/06 אשר הצדדים לו היו המבקשים והמשיב 2. במצב דברים זה, פנתה המשיבה לבית המשפט קמא בבקשה שהוגשה במסגרת התיקים המאוחדים (בש"א 15963/03) למתן הנחיות למחיקת הערת האזהרה. בהחלטתו מיום 9.8.06 קבע בית המשפט קמא כי בהתמודדות בין עיקול לבין זכות ממשית ידה של הזכות על העליונה. כמו כן, בית המשפט קמא ציין כי ממילא ביום 19.7.06 הורה רשם בית המשפט המחוזי על ביטול העיקול. בנסיבות אלה, הורה בית המשפט קמא לרשם המקרקעין למחוק את הערת האזהרה שנרשמה לטובת המבקשים. ביום 15.8.06 הגישו המבקשים בקשה לעיין מחדש בהחלטת בית המשפט מיום 9.8.06 (בש"א 17541/06). הבקשה נדחתה בהחלטת בית המשפט קמא מיום 3.9.06. הבקשה שלפני הוגשה ביום 25.10.06.  

2.        המבקשים מבקשים להשיג על החלטות בית המשפט קמא להורות על מחיקת הערת האזהרה (בש"א 15963/06) ולדחות את בקשתם לעיון חוזר (בש"א 17541/06). לטענת ב"כ המבקשים, האיחור בהגשת הערעור על ההחלטה למחיקת הערת האזהרה הינו של יום אחד בלבד וכי בנסיבות העניין מוצדק להיעתר לבקשתה למתן ארכה. לטענתו, עובר להגשת הערעור הוא בחן היטב את המועד להגשתו בשים לב לימי פגרת הקיץ ופגרת חג הסוכות. לצורך כך הוא אף עיין באתר בית המשפט אשר לפיו פגרת הסוכות חלה מיום 6.10.06 ועד ליום 14.10.06 (כולל) ולפיכך הערעור הוגש על ידו ביום 24.10.06. אולם כאשר הגיע למדור קליטה על מנת להגיש את הערעור הסתבר לו כי על פי תקנות בתי המשפט וההוצאה לפועל (פגרות), התשמ"ג-1983 המועדים נמנים לפי התאריך העברי וכי היום האחרון להגשת הערעור הינו כ"א תשרי אשר חל יום קודם. לטענת ב"כ המבקשים, נוכח הסתמכותו על פרסום באתר בית המשפט ובשים לב לכך שהאיחור של יום אחד בלבד, ראוי להיעתר לבקשתו להארכת מועד.

3.        המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה, בניגוד לטענת ב"כ המבקשים, האיחור אינו של יום אחד בלבד. זאת, שכן הערעור מופנה כנגד "החלטות אחרות" של בית משפט קמא שאינן פסק דין שכן טפלות לפסק הדין והן נוגעות רק לביצועו. לפיכך, לפי הנטען, המועד להגיש בקשת רשות לערער עליהן חלף זה מכבר. כמו כן, לטענתה, המבקשים לא הציגו טעם מיוחד להיעתר לבקשתם, שכן טעות שבדין אינה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד. עוד נטען כי סיכויי ההליך קלושים.

4.        בהחלטתי מיום 16.11.06 התבקשו המבקשים להבהיר מתי הומצאו להם החלטותיו של בית משפט קמא וכן, בשים לב לאמור בתגובת המשיבה, התבקשה עמדתם בנוגע לדרך התקיפה הראויה על החלטותיו של בית משפט קמא. בתשובתם, טענו המבקשים כי הדרך להשיג על החלטות בית משפט קמא הינה באמצעות הגשת ערעור בזכות וזאת משני טעמים עיקריים. ראשית, לטענתם, עניינם של ההחלטות נשוא הערעור הוא הוצאה לפועל של פסק הדין, וכל הליך שעניינו מימוש פסק דין הוא הליך נפרד לתיק העיקרי אשר אינו מהווה חלק מאותו הליך בו ניתן פסק הדין. שנית, לטענת המבקשים ההחלטות דנות בעניין הנוגע לבעל זכות העיקול שלא היה צד להליך שנדון לפני בית משפט קמא. לפי הנטען, צירופו של צד זה הוא הכרחי בכל דיון בבקשה למחיקת הערת אזהרה ואין מקום לקיים דיון וליתן החלטות אופרטיביות מבלי שהוא יצורף כצד לדיון. מטעמים אלה, לטענת המבקשים, הגם שהבקשות הוגשו במסגרת ההליך בו ניתן פסק הדין, מדובר בהליך חדש ונפרד אשר ההחלטה בו נותנת את הסעד הסופי המבוקש (קרי, ביטול העיקול ומחיקת הערת האזהרה). לפיכך, לפי הנטען, ההחלטה בו הינה החלטה סופית ולפיכך הערעור עליה הוא בזכות. אשר למועד בו הומצאו להם החלטותיו של בית משפט קמא, בתשובתם הבהירו המבקשים כי החלטת בית המשפט קמא בבקשתם למחיקת הערת האזהרה התקבלה בתוך פגרת הקיץ, ביום 9.8.06 ואילו החלטת בית המשפט קמא לעיון מחדש צולמה על ידי נציג מטעמם מתיק בית המשפט ימים ספורים לאחר נתינתה. לטענתם, שתי ההחלטות יחד מהוות "מקשה אחת" ולפיכך יש למנות את המועד להגשת ערעור לא לפני 3.9.06 או שבוע לאחר מכן, מהעת בו צולמה ההחלטה מתיק בית המשפט. לחילופין, לטענתם, אם יש להתייחס לכל אחת מההחלטות כהחלטה עצמאית, המועד להגשת ערעור על החלטת בית המשפט בבקשה לעיון חוזר טרם חלף עת הוגש הערעור ואילו הערעור על ההחלטה למחיקת הערת האזהרה הוגש באיחור של יום אחד. לחלופין, בקשת המבקשים היא כי תינתן להם ארכה להגשת בקשת רשות לערער שכן לטענתם סיכויי ההליך טובים.

5.        בענייננו, ההחלטות נשוא ההליך שבכותרת נתנו לאחר שניתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה שהושג בין הצדדים. בנסיבות אלה, הכלל הוא, כי מקום בו ההחלטה נשוא הערעור טפלה לפסק הדין העיקרי שקדם לה, וכאשר ההכרעה במחלוקת המרכזית שבין הצדדים נעשתה כבר בפסק הדין המוקדם, אין בהחלטה המאוחרת משום פסק דין נוסף אלא רק החלטה אחרת אשר הערעור עליה הינו ברשות (ראו: ע"א 2871/91 מימון דוד, עו"ד נ' שאולי אומרן, פ"ד מז(1) 152). כאמור, לטענת המשיבים, חרף העובדה שההחלטות מתייחסות לביצועו של פסק הדין, הרי בשים לב לכך שבמהות, מדובר בהליך נפרד למימוש פסק הדין, יש להתייחס אליהן כאל פסק דין. דין הטענה להידחות. בענייננו, ההחלטות נשוא הבקשה אינן דנות בזכויות חדשות כלשהן של הצדדים. במסגרת פסק הדין הוקנתה למשיבה זכות לפעול למחיקת הערת האזהרה. במצב דברים זה, ההחלטה להורות על מחיקת הערת האזהרה רק הניעה את מנגנון הביצוע של פסק הדין ולא היה בה כדי ליצור זכות חדשה למשיבה. איני מתעלמת מכך כי למבקשים טענות מהותיות בנוגע להחלטות בית המשפט. בערעורם נטען כי החלטת בית המשפט למחיקת הערת האזהרה נתנה בחוסר סמכות שכן לאחר מתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה קם בית המשפט מכיסאו ואין בסמכותו ליתן החלטה בנוגע למימוש ההסכם. עוד נטען בערעור, וכן בבקשה שלפני, כי כאשר מדובר בהליך בו מעורבות זכויות צדדים שלישיים, יש לצרפם לדיון. גם אם אניח שיש בטענות אלה ממש, אין בכך כדי לשנות את סיווגו של ההליך, אשר, כמובהר לעיל, נבחן לפי השאלה האם ההחלטות טפלות לפסק הדין אם לאו. בית המשפט קמא החליט שיש מקום לדון בבקשות שהובאו לפניו בנוגע לביצוע פסק הדין, ובמצב דברים זה, אם סברו המבקשות כי החלטותיו מוטעות, היה עליהן להשיג על החלטות אלה באמצעות הגשת בקשה למתן רשות לערער. אוסיף, שאף אין מקום לקבל את טענת המבקשים כאילו שתי הבקשות מהוות "מקשה אחת" ולפיכך יש להתחיל למנות את מרוץ המועדים להגשת הליך ערעורי מעת קבלת ההחלטה הדוחה את הבקשה לעיון חוזר. קבלת טענה זו משמעותה היא שבכוחה של בקשה לעיון חוזר להעניק ארכה להגשת הליך ערעורי על ההחלטה נשוא הבקשה לעיון חוזר, ולא כך הוא (ראו לדוגמא: רע"א 11449/05 הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים נ' אלי תורג'מן, תק-על 2006(1), 2051).

6.        התוצאה היא, ששתי ההחלטות נשוא הבקשה שלפני הן החלטות אחרות, והדרך לערער על כל אחת מהן הינה באמצעות הגשת בקשה למתן רשות לערער תוך 30 יום מעת המצאתן. במצב דברים זה, האיחור שחל בהגשת הליך ערעורי על החלטת בית משפט קמא מיום 9.8.06 אינו איחור של יום אחד בלבד, כנטען על ידי המבקשים, ולפיכך יש לבחון את בקשתם למתן ארכה להגשת בקשת רשות לערער על החלטה זו. המועד להגשת בקשת רשות לערער קבוע בחיקוק ולפיכך נדרש טעם מיוחד למתן ארכה להגשתה (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). כאמור, לטענת המבקשים, ראוי להיעתר לבקשתם שכן סיכויי ההליך טובים. ברם סיכויי ההליך, כשלעצמם, אין די בהם כדי להיעתר לבקשה. על המבקשים היה להבהיר מהו הטעם המיוחד אשר בגינו ראוי להיעתר לבקשתם. המבקשים לא טרחו להבהיר עניין זה לאשורו בבקשתם, אולם מכלל נסיבות העניין עולה כי הטעם לאיחור שחל בהגשת הבקשה למתן רשות לערער מקורו בטעות שבדין לגבי דרך ההשגה על החלטות בית משפט קמא. אכן, בנסיבות מסוימות, טעות שבדין עשויה להקים טעם מיוחד למתן ארכה להגשת הליך ערעורי אולם לשם כך על הטעות להיות סבירה. אמות המידה לסיווגן של החלטות אשר נתנו לאחר מתן פסק דין הן ידועות ומושרשות היטב ולפיכך איני סבורה שניתן להתייחס לטעות שחלה בסיווג ההליך כטעות סבירה. אשר לסיכויי ההליך, גם אם יש ממש בטענת המבקשים לפיהן ההחלטות נשוא הבקשה נתנו בחוסר סמכות, הרי בשים לב לכך שהעיקול ממילא בוטל בהחלטת רשם בית המשפט קמא, איני סבורה כי סיכויי ההליך טובים. במצב דברים זה, הבקשה למתן ארכה להגשת בקשת רשות לערער על החלטת בית המשפט קמא מיום 9.8.06 נדחית.

 7.       אשר להחלטת בית המשפט קמא מיום 3.9.06 לדחות את בקשת המבקשים לעיון חוזר. לעניין החלטה זו, פני הדברים שונים. כאמור, מטיעוני המבקשים עולה, כי ההחלטה בבקשתם לעיון חוזר לא הומצאה להם על ידי מזכירות בית משפט קמא אלא היא צולמה על ידם מתיק בית המשפט מספר ימים לאחר שנתנה. בתגובת המשיבים נטען כי החלטת בית משפט קמא הומצאה למשיבים באמצעות הפקסימיליה. המשיבים צירפו לתגובתם  דו"ח דיוור של מזכירות בית משפט קמא ממנו עולה בבירור כי ההחלטה "שוגרה בהצלחה" לב"כ המבקשים, עו"ד ש' שגב, ביום 3.9.06.

           בהחלטתי מיום 16.1.07 התבקשו המבקשים להבהיר האם קבלו את החלטת בית משפט קמא באמצעות הפקסימליה. בהודעתם מיום 28.1.07 טענו המבקשים כי החלטה זו מעולם לא הומצאה להם שכן במועד הרלבנטי הם כלל לא היו מיוצגים על ידי עו"ד שגב והודעה על כך נמסרה בזמנו לבית משפט קמא ולמשיבים. עוד טוענים המבקשים כי עצם שליחת ההחלטה באמצעות הפקסימיליה ללא וידוא טלפוני אינה מהווה המצאה כדין.

8.       בנסיבות העניין, לא מולאו הדרישות הקבועות בתקנה 497א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שכן לא נערך וידוא טלפוני בדבר קבלת הפקס במשרד ב"כ המבקשים. נוכח הפגם שנפל בהמצאת פסק הדין באמצעות הפקסימיליה, עולה בענייננו המחלוקת בין שתי הגישות המרכזיות הקיימות בכל הנוגע לפגמים שנפלו בהליך ההמצאה, הגישה המדגישה את שאלת חוקיות ההמצאה (ראו: בש"א 1890/00 מנורה איזו אהרון נ' אוליצקי, פ"ד נד(2) 840; ע"א 121/60 שרונה נ' שיינברג, פ"ד י"ד(3) 2187, 2189) מול הגישה המצדדת בקבלתו של כלל גמיש יותר המתמקד בידיעת בעל הדין על ההחלטה שהומצאה (ראו: ע"א 203/84 יעיש נ' אהרון, פ"ד מ(1) 328, 333; רע"א 1113/97 אסמאעיל נ' סלימאן (לא פורסם)). בענייננו, הפגם בהמצאת פסק הדין בפקסימיליה יורדים לשורשו של עניין, שכן כאמור לטענת המבקשים פסק הדין נשלח לבא כוחם הקודם ומכל מקום לא נערך וידוא טלפוני בדבר הגעת המשלוח לתעודתו (לעניין משמעות פגם זה ראו בש"א 3452/61 מינהל מקרקעי ישראל נ' סלע חברה לשיכון בע"מ, תק-על ,2001 (2) 855). דומה שבעטיו של פגם זה, האסכולה השמה את הדגש על חוקיות ההמצאה לא הייתה רואה בכך המצאה כדין. אולם, אף אם אלך לפי אסכולה הגמישה יותר, המדגישה את ידיעת בעל הדין על תוכן פסק הדין, אין בפני נתונים ברורים וחד משמעיים המאפשרים לקבוע כי עקב שליחת ההחלטה באמצעות הפקסימיליה ידיעת המבקשים שקולה להמצאה. זאת, שכן  גם לפי גישה זו, ידיעה שקולה כהמצאה רק כאשר מדובר בידיעה ברורה ורק כאשר ידוע תוכנו של המסמך הרלבנטי (ראו: רע"א 6858/06 מדינת ישראל נ' עטא אחמד אלקאדר אבו שקיר (טרם פורסם)). אכן, מהחומר המצוי בתיק בית המשפט המחוזי עולה כי פסק הדין שוגר למשרדו של ב"כ המבקשים, אולם, המבקשים מכחישים בתוקף כי ההחלטה התקבלה על ידם ואין בידי נתונים המאפשרים לבסס באופן ברור את קבלת ההחלטה על ידי בא-כוחם באמצעות הפקסימיליה.

אפשרות נוספת לבסס את ידיעת המבקשים הינה טענתם כי הם צילמו את החלטת בית המשפט בבקשתם לעיון חוזר ימים מספר לאחר נתינתה. אולם בהעדר מידע מדויק לגבי המועד בו צולמה ההחלטה, ובשים לב לפגרת חג הסוכות, אף אם על פני הדברים ניתן לשער כי הבקשה שלפני הוגשה באיחור, לא ניתן לבסס על סמך השערה זו קביעה פוזיטיבית לפיה חל איחור בהגשת הבקשה. כמו כן, המשיבים אינם טוענים כי הם ידעו על כך שההחלטה צולמה על ידי המבקשים ולפיכך אין יסוד להניח כי הם הסתמכו על האיחור שחל בהגשת ההליך או כי נגרם להם נזק עקב כך.

התוצאה היא, כי הבקשה למתן ארכה להגשת בקשת רשות לערער על החלטת בית משפט קמא מיום 9.8.06 נדחית. הבקשה למתן ארכה להגשת בקשת רשות לערער על החלטת בית משפט קמא מיום 3.9.06 מתקבלת. בהליך זה על המבקשים למקד את טענותיהם רק בהשגות שיש להם על דחיית בקשתם לעיון חוזר. המבקשים ישאו בהוצאות המשיבים בסכום כולל של 2,500 ש"ח. סכום זה ישא הפרשי ריבית והצמדה מעת המצאת החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל.

החלטה זו תתויק בתיקי השופטים בבקשת רשות לערער שתיפתח.

ניתנה היום, ב' באדר תשס"ז (20.2.2007).

                                                                          שושנה ליבוביץ

                                                                                ר ש מ ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    טו

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il