- בתביעה שבפני עותרת התובעת להורות על פירוק השיתוף בדירת מגורים המצויה ב---- הידועה כ ---- ( להלן: "הדירה").
- התובעת היא בתה של המנוחה צ' ו' ת.ז.---- אשר הלכה לעולמה ביום --- (להלן: "המנוחה"). המנוחה והנתבע 1 (להלן: "הנתבע") היו נשואים במשך 37 שנים, עד לפטירת המנוחה. למנוחה ולנתבע לא היו ילדים משותפים, לכל אחד מהם ילדים מנישואין קודמים. הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת") היא נכדתו של הנתבע.
- בשנת 1977 רכשו המנוחה והנתבע את הדירה, כאשר זכויות הבעלות בדירה נרשמו על שם שניהם בחלקים שווים.
- המנוחה הותירה אחריה צוואה מיום 7.9.2014 בה ציוותה את מלוא רכושה לתובעת, לרבות זכויותיה בדירה ומלוא הכספים בחשבון מס' ---- שהתנהל בבנק --- על שם המנוחה והנתבע (להלן: "חשבון הבנק").
ביום 14.12.15 ניתן צו קיום צוואה ע"י הרשם לענייני ירושה בחיפה.
- בהתאם לצוואת המנוחה הסדירו התובעת והנתבע ביום 4.1.2016 את גריעתו של הנתבע מחשבון הבנק המשותף לו ולמנוחה. עם ביצוע האמור עברו הכספים שבחשבון, סך של כ- 213,000 ₪ לידי התובעת. לאחר מכן ביום 26.1.2016, נרשמו זכויות המנוחה בדירה (מחצית) על שם התובעת.
- ביום 24.2.2019 הגישה התובעת תביעתה לפירוק השיתוף במקרקעין.
- בהסכמת הצדדים מונה שמאי מטעם בית משפט להערכת שווי הדירה. עם הגשת חוות דעת השמאי ב- 8/2019, התברר כי הנתבע העביר את זכויותיו בדירה (מחצית) לנכדתו – הנתבעת עוד בשנת 2017, כך שבפועל, הזכויות בדירה רשומות על שם התובעת והנתבעת בחלקים שווים. עוד התברר, כי בשנת 2019 נרשמה לטובת הנתבע הערה על זכויות הנתבעת, בדבר הצורך בהסכמה לפי סע' 128 לחוק מקרקעין-להבטחת זכות המגורים של הנתבע בדירה לכל ימי חייו.
נוכח האמור, עתרה התובעת בבקשה לצירוף נתבע, וביום 11.9.2019 הוגש כתב תביעה מתוקן, אליו צורפה הנתבעת.
- טרם אפנה להכרעה, ראיתי לנכון להדגיש, תיק זה נעשו מאמצים גדולים ע"י בית המשפט להביא את הצדדים להסכמות. למרבה הצער הניסיונות לא צלחו. סברתי ועודני סבורה, כי היה ראוי להסדיר המחלוקת בהבנות ומחוץ לכותלי בית המשפט, נוכח נסיבות הצדדים.
טענות התובעת בתמצית:
- התובעת גרושה, אם לבת הסובלת מפיגור שכלי, לטענתה עבדה מרבית השנים במשרה חלקית על מנת שתוכל לטפל בבתה, ובאופן שנמנע ממנה להתפרנס כראוי. כיום הורע מצבה הכלכלי, הפנסיה לה היא זכאית נמוכה, והיא זקוקה לכספים שיתקבלו ממימוש חלקה בדירה על מנת להיטיב את תנאי המגורים שלה ושל בתה.
- לטענת התובעת, הנתבע ובני משפחתו ידעו אודות צוואת המנוחה, קיבלו העתק ממנה עם פטירת המנוחה ומעולם לא העלו התנגדות כלשהי לצוואה, לרבות במועד חלוקת הכספים בבנק.
- לטענת התובעת, ממועד העברת הזכויות על שמה ובמשך ארבע שנים, לא הצליחה לממש את זכויותיה בדירה. לדבריה, מספר חודשים טרם הגשת התביעה פנתה לנתבע ומשפחתו בהצעה למכור להם את חלקה. לטענתה, הנתבע הציע לרכוש את זכויותיה במחיר נמוך באופן משמעותי ממחיר השוק, תוך ניסיון להתעשר על חשבונה, בידיעה כי היא זקוקה לכסף בהקדם. לטענת התובעת, עיכוב פירוק השיתוף גורם לה לנזקים כלכליים.
- לטענת התובעת, אמה המנוחה ביקשה לסייע לה ולבתה ולכן ציוותה לה את רכושה.
- לטענת התובעת, הנתבעים נהגו בחוסר תום לב, שעה שהסתירו מפניה ומפני בית המשפט כי זכויות הנתבע בדירה הועברו במתנה לנכדתו, והגישו כתב הגנה המציג באופן שקרי את בעלות הנתבע בדירה לצורך העלאת טענת "דירה תפוסה".
- לטענת התובעת, הגם שהעברת הזכויות מהנתבע לנכדתו התבצעה במהלך 2017, הרי שרישום הערת אזהרה בדבר הצורך בהסכמה בוצע רק בשנת 2019, לאחר שהנתבעים קיבלו מכתב התראה מהתובעת. בפועל לא הוצגו מסמכים אודות התחייבות הנתבעת לאפשר לנתבע להתגורר בדירה כל ימי חייו ולא נרשמה הערה מתאימה להבטחת התחייבות זו.
- לטענת התובעת, הנתבע מתגורר בדירה מזה מספר שנים ללא הסכמתה. הנתבע לא התקשר עמה בהסכם שכירות, אינו משלם דמי שכירות או דמי שימוש ראויים בגין מגוריו, ואף נוהג בדירה בה מנהג בעלים - ערך שיפוץ בדירה מבלי להיוועץ בתובעת.
- לטענת התובעת זכות הראשונים לרכישת הדירה עומדת לה, כבעלת מחצית מזכויות הבעלות בדירה.
- התובעת טוענת כי אין מדובר בדירה תפוסה כטענת הנתבעים- הטענה נטענה על מנת להתעשר על חשבונה, בדרך של רכישת חלקה במחצית שווי השוק, ובבוא היום מכירתה בשווי מלא. כן טוענת, כי הזכות לרכישת מחצית מהזכויות בשווי זה מוענקת לה בלבד. לטענתה, ככל שבית המשפט יורה על מכירת הדירה כתפוסה לצד ג', יחזרו בהם הנתבעים מטענה זו על מנת להימנע מהפסד כספי.
- באשר לכספים אשר בחשבון הבנק, טוענת התובעת כי הנתבע חתם על הסכמתו לשחרור מלוא הכספים בחשבון הבנק לידיה, שכן היה ידוע לו כי מדובר בחשבונה הפרטי של המנוחה, וכי הוא היה מורשה חתימה בלבד בחשבון. בניגוד לטענתו, הנתבע מעולם לא התנה את העברת הכספים או מימוש הצוואה בדבר.
- התובעת עותרת להורות על פירוק השיתוף בדרך של מכירת הדירה כפנויה.
טענות הנתבעים בתמצית:
- לטענת הנתבע, מדובר בתביעה קנטרנית וחסרת תום לב, שמטרתה לסלקו מדירת מגוריו שרכש יחד עם רעייתו המנוחה, דירה בה הוא מתגורר מזה כ- 40 שנה.
- הנתבע בן 96, ניצול שואה, נעזר במטפלת זרה הסועדת אותו 24/7 ומתגוררת עמו בדירה.
- הדירה שימשה למגורי הנתבע ורעייתו המנוחה מאז שנת 1978. הדירה נרכשה במשותף ע"י בני הזוג כאשר עיקר התמורה מומנה לטענתו מכספים שלו. לטענת הנתבע הוא ורעייתו המנוחה נהלו מערכת יחסים זוגית אוהבת וטובה.
- לטענת הנתבע, הוא העביר את חלקו בדירה לנכדתו, מתוך לחץ המשפחה למנוע "מלחמות ירושה" עתידיות ועל מנת להגן עליו מפני סילוקו מדירת מגוריו בה התגורר שנים ארוכות. העברת הזכויות מהנתבע לנכדה בוצעה בכפוף להתחייבותה לאפשר לו להתגורר בה כל ימי חייו.
- לטענת הנתבע, הוא ויתר על חלקו בכספים בחשבון המשותף לו ולמנוחה, מתוך רצון לשמור על מערכת יחסים תקינה עם התובעת. לטענתו, סוכם שהתובעת תקבל לידיה את כל הכספים שבחשבון המשותף (סך של 213,000 ₪) כנגד התחייבותה שלא לממש את זכויותיה עפ"י הצוואה ביחס לדירת מגוריו עד יום מותו. עוד טען, כי ממילא היה זכאי לקבל מחצית מהכספים בחשבון הבנק בו היה בעלים משותף עם המנוחה.
- הנתבע פרט כי המנוחה שהתה במשך שנתיים במוסד סיעודי בשל שבץ מוחי שעברה, עד לפטירתה בשנת 2015. לטענתו, המנוחה לא התכוונה לסלקו מדירת המגורים עם מותה. עוד טען, המנוחה לא הייתה צלולה על מנת להבין את משמעות צוואתה, בכל הנוגע לדירת המגורים המשותפת. המנוחה לא הבינה כי כאשר תוריש את זכויותיה בדירה תוכל בתה לגרש את הנתבע מדירת מגוריהם. הנתבע ציין כי כיבד את רצון אשתו לה היה נשוי בנישואים נורמטיביים כ- 37 שנים.
- לטענת הנתבע דין התביעה להידחות על הסף שכן זו הוגשה בטרם עת, וכי ההלכות הנוהגות לעניין פירוק השיתוף אינן רלוונטיות שכן הנתבע הוא דייר מוגן מכוח סעיף 115 לחוק הירושה התשכ"ה – 1965.
- הנתבע טוען, כי לא ניתן לפרק השיתוף בדירה בעין. לטענתו הוא זכאי להמשיך לגור בדירה לאור העובדה כי אין בבעלותו דירת מגורים אחרת. לטענתו אין באפשרותו לעבור לדירה אחרת, וכי העברת חולה סיעודי מדירת מגוריו לה הוא רגיל, תמיט עליו אסון ותביא להידרדרות במצבו הגופני והנפשי כאחד.
- הנתבע טוען, כי עסקינן בדירה תפוסה. לטענתו הסכים לפירוק השיתוף בדירה על פי ערכה כ"דירה תפוסה", ולשיטתו אין הצדקה לקפח את זכויותיו ולהתייחס לדירה כאל דירה פנויה בשוק החופשי.
דיון:
טענות מקדמיות של הנתבע
- בפתח הדברים, אדרש לטענות שהועלו ע"י הנתבע באשר לאי כשירות המנוחה לחתום על הצוואה מיום 7.9.2014 ו/או אי הבנתה את הוראות הצוואה ככל שהן נוגעות לדירה: דין הטענות הידחות. המנוחה הלכה לעולמה ביום 18.9.2015 וצו קיום צוואה ניתן ביום 14.12.15. ביום 4.1.2016 הסדירו הצדדים את גריעת הנתבע מחשבון הבנק המשותף וזאת בהתאם להוראות הצוואה.
לטענת התובעת, הנתבע ובני משפחתו קיבלו העתק מהצוואה עם פטירת המנוחה. ואולם, בכל מקרה מהעדויות שנשמעו בפני עולה כי גריעת הנתבע מהחשבון נעשתה בנוכחות בתו של הנתבע ובהוראה טלפונית של נכדו י' א' – כך שאין חולק, כי הוראות הצוואה היו ידועות לנתבע ובני משפחתו מאז 1/2016 לכל המאוחר.
חרף טענותיו בהליך שבפני, בחר הנתבע שלא לנקוט בהליך כלשהו כנגד תקפות הצוואה – לטענתו, משום שכיבד את רצון המנוחה. משהחליט הנתבע לא להתנגד לקיום הצוואה, מנוע הוא מלהעלות טענה כלשהי בעניין, כל שכן בהליך משפטי שננקט כשלוש שנים לאחר שניתן צו קיום הצוואה. יתר על כן, ככל שהנתבע בחר כטענתו לכבד את רצון המנוחה, הרי שהוא אינו יכול לבחור אילו מהוראות הצוואה ברצונו לכבד ואילו לא.
כך, גם טענת הנתבע, שהמנוחה לא הבינה לכאורה את הוראות הצוואה הנוגעות לדירה - אינה יכולה להישמע. לא זו בלבד שלא הוצגה בפני ראשית ראיה לטענה זו, אלא שהנתבע אינו חולק על הבנתה של המנוחה את יתר הוראות הצוואה, והוא אף פעל לפיהן הלכה למעשה בכל הנוגע לחשבון הבנק המשותף.
לסיכום נקודה זו אוסיף, הצוואה נחתמה בפני נוטריון, אף הוצג אישור רופא שנכח במועד חתימת הצוואה, ממנו עלה כי המנוחה הייתה צלולה והבינה היטב את הצוואה עליה חתמה. הנתבעים לא הציגו כל ראיה שיש בה כדי לבסס טענתם להיעדר כשירות של המנוחה בעת חתימת הצוואה, אלא הסתפקו בצירוף מסמכי שחרור של המנוחה מביה"ח כ- 7 חודשים קודם לחתימתה על הצוואה. מסמכים שאין בהם משום ראיה לכשירות המנוחה.
- לא מצאתי ממש אף בטענות הנתבע באשר לשיעור השקעות המנוחה והנתבע ברכישת הדירה, ולטעמי ממילא אין לייחס לכך משקל לצורך הכרעה בסוגיה העומדת בפני. ההלכה הפסוקה קובעת כי רישום הזכויות משקף את מהות הזכויות, משכך אין כל נפקות למקורות הכלכליים אשר שימשו את בני הזוג, יתר על כן, כאשר הם היו נשואים עשרות שנים והתגוררו בדירה.
ראה ע"א 66/88 דקר נ' דקר, פד מג (1) 122, בעמ' 127:
"כאשר בני זוג רושמים נכס בבעלות משותפת, הרי ההנחה היא, שבני הזוג התכוונו לאיזון ולשוויון וכל תרומת יתר של צד אחד היא בגדר ויתור או מתנה של צד זה לצד האחר. תרומה כזו קשורה עם הנישואין, והיא מוצאת ביטויה בהסכמה על רישום הבעלות המשותפת. גישה אחרת תרוקן את הרישום המקובל של שיתוף ברכוש בדירה של בני זוג מתוכנו ותהפוך אותו לאות מתה".
ביטוי לכך ניתן למצוא אף בהסכם המכר ושטר המכר שצורפו לתצהיר הנתבע, המעידים על רישום הזכויות בחלקים שווים על שם הנתבע והמנוחה. אפנה אף לטענת הנתבע עצמו בסיכומיו באשר לקיומם של חיי נישואין הרמוניים, כמו גם לעדותו כי ראה את כל נכסיהם, לרבות הדירה, כמשותפים.
ראו עמ' 18 לחקירת הנתבע:
"ש. למה הדירה שקנית עם צ', היתה רשומה חצי עליך, חצי על צ', למה חצי חצי אם אתה שילמת יותר?
ת. אנחנו לא עשינו חשבון, כמה אני חי זה במשותף, אולי אני הייתי מת, היא נשארת בבית עד ...
ש. אתה רצית שהדירה תהיה חצי אתה וחצי צ'?
ת. ככה היה הסכם איתי ואיתה, כי לא רבנו אף פעם. 36 שנים חייתי איתה, ואני אמרתי שאם אני חי זו דירה שלנו, אם אני אמות זו דירה שלך ואף אחד לא מפריע לך. "
יש לזכור, כי מדובר בנישואים שניים למנוחה ולנתבע, וניתן להניח כי לו ביקשו לקבוע שיעור זכויות שונה, היו פועלים לעריכת הסכם ממון ו/או להסדרת רישום אשר ישקף את אחוז ההשקעה בדירה של כל אחד מהם.
ראו לעניין זה אף הוראות סע' 125 (1) לחוק המקרקעין תשכ"ט - 1969 הקובע כי רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים מהווה ראיה חותכת לתוכנו.
פירוק השיתוף-הדין
- סעיף 37 לחוק המקרקעין תשכ"ט – 1969, (להלן: "חוק המקרקעין") קובע כדלקמן:
זכות לתבוע פירוק השיתוף
"37. (א) כל שותף במקרקעין משותפים זכאי בכל עת לדרוש פירוק השיתוף.
(ב) היתה בהסכם שיתוף תניה השוללת או מגבילה את הזכות לדרוש פירוק השיתוף לתקופה העולה על שלוש שנים, רשאי בית המשפט, כעבור שלוש שנים, לצוות על פירוק השיתוף, על אף התניה, אם נראה לו הדבר צודק בנסיבות הענין."
הוראת סעיף 37 לחוק משקפת את התפיסה לפיה קיומם של יחסי שותפות מקום בו השותפים מסוכסכים אינו רצוי, שכן יכולתה של מערכת המשפט להשכין שלום בין שותפים השרויים במחלוקת, או לכפות עליהם שיתוף פעולה, היא מוגבלת. פירוק השיתוף אף נתפס כמעודד ניצול יעיל יותר של המקרקעין, בעוד שהבעלות המשותפת הנגועה ביחסים עכורים מכבידה על פיתוח הנכס ופוגעת בסחירותו.
[ראה ע"א 319/74 רובינשטיין ושות' חברה קבלנית נ' תמרה פיין, פ"ד ל(1) 454; וכן ע"א 1497/09 בעלי זכויות בחלקה 10 גוש 6884 נ' שאול וייסמן פורסם בנבו.
ראה גם בספרו של י' וייסמן, דיני קניין, בעלות ושיתוף (תשס"ז-1997) עמ' 134:
"הגישה המסורתית מתייחסת אל בעלות משותפת כאל אורח נסבל גרידא, ולא כאל אורח רצוי. השיתוף משמש קרקע נוחה לריב ולמדנים בין הבעלים המשותפים ובאין תמימות דעים בניהם עשוי השיתוף להכביד על פיתוח הנכס המשותף ועל האפשרות לבצע בו עסקאות".
ראה גם בספרו של מ. דויטש, קנין (תשס"ז-1997) , כרך א' בעמ' 595.
- נפסק כי חוק המקרקעין קובע עקרון-על, לפיו כל שותף במקרקעין משותפים יכול ורשאי להביא, לרצונו, לפירוק השיתוף. ראה רע"א 1017/97 יצחק רידלביץ נ' יצחק מודעי, פ"ד נב(4) 625 שם נפסק: "גם עקרון-על זה נושא על גבו חריגים, כגון במקום שבו נכרת הסכם-שיתוף השולל או המגביל זכות לדרוש פירוק השיתוף; ראו סעיף 37(ב) לחוק" (שם, פסקה 10 לפסק דינו של כב' השופט מ' חשין). כן נקבע, כי עקרון העל כפוף לדוקטרינת תום הלב ולעקרון איסור השימוש לרעה בזכות כהוראת סע' 14 לחוק המקרקעין.
זאת ועוד, שיקול דעתו של בית המשפט במניעת פירוק השיתוף הוא מצומצם (ראה: ע"א 319/74 שאוזכר לעיל וגם ספרו של המלומד דויטש לעיל, בעמ' 596].
האם קמה לנתבעים הגנה כנגד פירוק השיתוף?
חוסר תום לב
- אין בידי לקבל את טענת הנתבע לפיה התובעת פעלה בחוסר תום לב ו/או מתאוות בצע בהגשת תביעתה. הנתבע מעלה שלל טענות, אשר לשיטתו יש בהן כדי לבסס את חוסר תום ליבה של התובעת, החל מהמקורות הכספיים אשר שימשו לרכישת הדירה, מצבה הרפואי של המנוחה והרחקתה מהנתבע, ועד חמדנותה של התובעת. אין בממש בטענות אלו, כפי שכבר ציינתי לעיל, וממילא אין בינן ובין התביעה דבר. וודאי שאין בהן משום חוסר תום לב לעניין הפעלת הזכות הקניינית של התובעת.
לא מצאתי כי נפל פגם כלשהו בהתנהלות התובעת או כי היא נגועה בחוסר תום לב.
משהוצא צו לקיום צוואת המנוחה וזכויות התובעת בדירה נרשמו בלשכת רישום המקרקעין, רשאית התובעת לפעול למימוש זכויותיה לפירוק השיתוף בדירה.
בעצם הגשת תביעה לבית המשפט אין משום שימוש בזכות בחוסר תום לב. לא מצופה מהתובעת כי ''תישן על זכותה'' עד קץ הימים. הנתבע לא הניח בפניי כל ראיה שיכולה ללמד על התחייבותה של התובעת כלפי הנתבע שלא לפרק את השיתוף ביניהם, ולכן לא ניתן לומר כי פעלה בחוסר תום לב.
כן לא מצאתי שהתובעת מתעמרת בנתבעים או מבקשת לסחוט מהם כספים שלא כדין כטענתם. אין חולק כי התובעת פנתה טרם הגשת תביעתה לבני משפחת הנתבע בניסיון להגיע להסכמות, אולם ללא הצלחה ונדמה כי המחלוקת ביניהם נסובה אודות שווי הדירה.
יתרה מכך, התובעת לא עתרה לסילוק ידו של הנתבע מהדירה, ואף לא לדמי שימוש ראויים הגם שהנתבע עצמו הודה, כי אינו נושא בתשלום כלשהו בגין מגוריו בדירה חרף טענתו כי הוא חוסה תחת הוראות סע' 115 לחוק הירושה. די בכך כדי לדחות כל טענה באשר לחוסר תום לב ו/או חמדנות מצד התובעת.
רצון המנוחה
- טענה נוספת שהעלה הנתבע - כוונת המנוחה היתה לאפשר לו מגורים בדירה לכל ימי חייו, לפיכך יש לראותו כדייר מוגן ואין מקום להורות על פירוק השיתוף בדירה.
גם טענה זו דינה להידחות.
בפועל, לא הובאה כל ראיה לכוונה כאמור של המנוחה. נהפוך הוא, צוואת המנוחה, אשר חזקה כי מבטאת את רצונה שותקת בעניין זה. אשוב ואדגיש, הנתבע עצמו הצהיר כי בחר לכבד את רצון המנוחה, ולא הגיש התנגדות לצו קיום הצוואה.
הצדדים ועדיהם השמיעו גרסאות שונות באשר לטיב יחסיהם של בני הזוג. אינני סבורה כי יש להכריע בשאלת טיב יחסיהם של בני הזוג ו/או כי די בכך כדי להעיד על כוונת המנוחה ורצונה. קיומה של מערכת יחסים תקינה ואוהבת ככל שתהיה בין בני זוג, אינה יכולה לשלול מכל אחד מבני הזוג את החופש לצוות כיצד לחלק את רכושו לאחר אריכות ימים, במגבלות החוק. כאמור, מונחת בפני בית המשפט צוואת המנוחה לגביה לא הוגשה התנגדות, והצדדים אף פעלו לפיה הלכה למעשה, וחזקה כי היא משקפת את רצונה.
התחייבות הנתבעת
- האם התחייבות הנתבעת כלפי הנתבע לזכות מגורים עד אחרית ימיו, מהווה הגנה מפני עתירת התובעת לפירוק שיתוף בדירה? אומר כבר עתה, יש להשיב על שאלה זו בשלילה.
- כאמור, במהלך ההליך המשפטי התברר, כי הנתבע העביר את זכויות הבעלות שלו בדירה לנכדתו הנתבעת. כך התחייבה הנתבעת ליתן לנתבע זכות מגורים לכל ימי חייו בדירה, ולהבטחת התחייבות זו אף נרשמה במרשם המקרקעין 'הערה על הצורך בהסכמה לפי סע' 128 לחוק המקרקעין'.
הסכם העברת הזכויות בין הנתבע לנתבעת, תצהירי העברה, הבקשה לרישום הערה לפי סע' 128 לחוק ו/או כל מסמך אחר בקשר עם העברת זכויות זו – לא הוגשו לתיק בית המשפט, ואף לא נתבקש זימונם. בפועל כל שמונח בפני בית המשפט הינו נסח הרישום אשר צורף על ידי השמאי לחוות דעתו.
- יש להבחין בין הזכות שמוקנית לכל שותף לעשיית עסקאות בחלקו היחסי בנכס המקרקעין ללא צורך בהסכמת השותפים (במקרה דנן: העברת זכויות הבעלות מהנתבע לנכדתו) – לבין מתן זכות ייחודית על ידי שותף בחלקו היחסי במקרקעין לצד ג' (במקרה דנן: הענקת זכות מגורים לנתבע בנכס לכל חייו) ללא ידיעת ו/או הסכמת השותף האחר.
ראו לעניין זה ע"א 304/72 ביאלר נ' ביאלר, כז (1) 533, שם נקבע כי שותף בודד אינו מוסמך להקנות זכות שימוש בנכס מקרקעין לצד ג' ללא הסכמת יתר השותפים.
ראו גם בספרו של פרופ' מ. דויטש, "קנין" (תשס"ז-1997) , כרך א', פסקה 8.21 עמ' 505.
הדירה בענייננו אינה ניתנת לחלוקה בעין, לא ניתן לייחס לכל שותף חלק פיזי ספציפי בדירה, ואף לא ניתן לייחד את מגוריו של הנתבע לחלק ספציפי בדירה.
אין חולק כי התובעת לא נתנה הסכמתה להתחייבות הנתבעת למתן זכות מגורים ייחודית לנתבע בדירה, ולמעשה כלל לא ידעה על התחייבות זו.
לא ניתן להשלים עם מצב, בו התחייבות זו של שותף לנכס תצמצם את זכויותיו של השותף האחר ו/או תמנע ממנו לממש את זכותו הקניינית.
לעניין רישום ההערה לפי סע' 128 במרשם המקרקעין - ראו בספרו של י. ויסמן, "דיני קניין: בעלות ושיתוף" (תשנ"ז – 1997) פסקה 4.52, עמ' 98 (הערת שוליים 1):
"אין להסיק מסעיף 128 לחוק המקרקעין, תשכ"ט 1969, המורה את רשם המקרקעין לרשום הערה על הצורך בהסכמת צד שלישי לביצוע עיסקה, כי הגבלה על עבירות המותנית בהסכמת צד שלישי היא תקפה. סעיף זה אינו עוסק בשאלה המהותית מתי יש תוקף להגבלת עבירות המותנית בהסכמת צד שלישי. רישומה של הערה שכזאת על ידי הרשם אינו מונע העלאת טענה בדבר חוסר התוקף של ההגבלה על העבירות".
מכאן, שאין בהתחייבות הנתבעת כדי לקבוע כי הנתבע הוא דייר מוגן ו/או כדי למנוע את פירוק השיתוף בדירה.
סעיף 115 לחוק הירושה:
- סעיף 115 (א) ו- (ב) לחוק הירושה קובע כדלקמן:
- דירת המגורים
"(א) דירה שהמוריש היה ערב מותו בעלה וגר בה, רשאים בן-זוגו, ילדיו והוריו שהיו גרים בה אותה שעה עם המוריש, להוסיף ולגור בה כשוכרי היורשים שבחלקם נפלה הדירה; דמי השכירות, תקופתה ותנאיה ייקבעו בהסכם בין הנשארים בדירה לבין אותם היורשים, ובאין הסכם ביניהם - על-ידי בית המשפט.
(ב) בית המשפט רשאי לקבוע, לפי בקשת היורשים האמורים:
(1) שיוסיפו לגור בדירה רק אלה שאין להם דירה אחרת למגורים;
(2) שהנשארים בדירה יוסיפו לגור רק בחלק מן הדירה, ובלבד שחלק זה יכלול את המטבח וחדרי-השירות, אם ישנם."
היינו, בהתקיים שני תנאים מצטברים תוקנה לבן משפחה זכות שכירות: בעלות של המוריש בדירה, ומגורים בה ערב מות המוריש יחד עם בן המשפחה. בענייננו, הנתבע והמנוחה היו נשואים זה לזה 37 שנים, ובמהלך נישואיהם התגוררו יחד בדירה, אשר בעת פטירת המנוחה אף היתה בבעלותם המשותפת בחלקים שווים. הנתבע היה עד לאחרונה בעלים של מחצית הזכויות בדירה ואין לו דיור חלופי- נכס אחר שיכול לשמש לו למגוריו.
לאור האמור, אני קובעת כי לנתבע זכות להתגורר בדירה מכח סע' 115 (א) לחוק הירושה. ויודגש, כי הזכות להמשיך להתגורר בדירה מכח סע' 115(א) לחוק הירושה כאמור - אין בה לכשעצמה כדי להעניק לנתבע מעמד של דייר מוגן בדירה, ואבאר.
- הלכה היא כי מטרת סעיף 115(א) לחוק הירושה היא למצוא פתרון זמני למגוריהם של בני משפחה קרובים אשר התגוררו בבית המוריש ערב מותו כך שלא ימצאו עצמם פתאום מחוסרי גג סמוך לפטירה.
ראה ע"א 458/82 עדה וילנר נ' גולני ואח', מב(1) 49 (להלן: "עניין וילנר") שם נקבע מפי כב' השופטת בן פורת (הדגשות אינן במקור- ש.א):
"כפי שנפסק בע"א 513/82 (בר"ע 227/81) [1], בעמ' 826 מול אות השוליים ד: "מטרת הסעיף היא מוגבלת: לתת פתרון זמני (ההדגשה במקור - מ' ב"פ) למגוריהם של בני משפחה קרובים, אשר התגוררו בבית המוריש ערב פטירתו, כדי למנוע מהם סבל ואובדן מידי של קורת גג לראשם: ע"א 466/73, בעמ' 107מול האות א. אולם בד בבד עם התחשבות באלה יש, כמובן, לכבד גם את זכותו של כל יורש לקבל ללא דיחוי רב את המגיע לו. להגשמת שתי מטרות אלה בצורה מאוזנת העניק המחוקק לבית המשפט בסעיף האמור שיקול-דעת רחב בבואו לקבוע את תנאי השכירות ואת תקופתה. השכירות בה מדבר הסעיף אינה 'שכירות מוגנת'. השכירות בה הוא דן יריעתה במובנים מסוימים רחבה מזו של דיירות מוגנת, כגון: כאשר האלמנה נישאה למנוח (הדייר המוגן) פחות משישה חדשים לפני פטירתו. אולם מצד אחר, הזכות לפי סעיף 115 לחוק הירושה מצומצמת יותר, בהיותה אישית גרידא ומסתיימת עם מותו של 'השוכר' או עם תום התקופה, שבית המשפט קצב לה, 'הכל לפי המועד המוקדם יותר'." (ההדגשות שלי - מ' ב"פ). "
ראה גם ע"א 740/85 - מנהל מס שבח נ' עטיה משה, מב(2), 152 ,עמ' 155-156:
"כל שמעניק סעיף 115 לבן משפחה כזה (ובכלל זה גם בן) היא הזכות להוסיף ולגור בדירה כשוכר של היורשים שבחלקם נפלה הדירה, באותם דמי שכירות, לאותה תקופה ובאותם תנאים שיקבעו בהסכם בינו לבינם, ובאין הסכם - על ידי בית המשפט. מדובר בפתרון זמני, בהבטחת קורת גג לתקופה מגבלת".
- עוד נקבע בפסיקה, כי הזכות שמקים סע' 115 לחוק הירושה היא זכות "שכירות" לעומת לעומת זכות "דיירות" שמקים חוק הגנת הדייר.
ראה ע"א 513/82 עדנה רייזמן נ' גבריאלה וושצ'ין , לז (2) 813, עמ' 822 (להלן: "עניין רייזמן") שאוזכר בעניין וילנר.
ראה גם ע"א 485/70 סייג נ' אזולאי ואח', כח (2) 62:
"מאזכור חוקי הגנת הדייר בסעיף 115(ג) (וראה גם סעיף 108(ג) ) יוצא בעליל, כי האפשרות לשוות לזכות שכירות מעמד של שכירות מוגנת עמדה לנגד עיני המחוקק, אך הוא נמנע מלפרוש עליה את כנפי הגנת החוק. ישנם הבדלים רבים בין שכירות מוגנת מזה ושכירות שנוצרה מכוח סעיף 115 הנ"ל מזה, מקצתם לרעת האלמנה ומקצתם לטובתה".
אף המלומדים שוחט, גולדברג ופלומין, בספרם "דיני ירושה ועיזבון", הוצאת סדן בעמ' 199, קובעים: "אין כל בסיס לטענה שסעיף 115 לחוק הירושה מקנה לבן המשפחה הזכאי על פיו זכות חזקה ייחודית לכל החיים".
- מהמקובץ אנו למדים, כי הזכות המוקנית לנתבע בהתאם לסע' 115(א) לחוק הירושה היא זכות שכירות בלבד, לתקופה מוגבלת, ואינה מקנה לו מעמד של דייר מוגן.
פירוק השיתוף הלכה למעשה
- מכל האמור עולה כי לנתבע אין מעמד של דייר מוגן בדירה, ולנתבעת אין כל הגנה מפני פירוק השיתוף בדירה. משמע דין התביעה לפירוק שיתוף להתקבל.
על בית המשפט להידרש לאופן פירוק השיתוף עצמו, תוך דיון והכרעה בהיקפה של זכות השכירות המוקנית לנתבע בהתאם לסע' 115 (א) לחוק הירושה והשלכות הזכות על שווי הדירה- האם פנוייה או האם תפוסה?
- חוק הירושה אינו נוקב בפרק הזמן המוקנה לזכאי לפי סע' 115 (א) להמשיך להתגורר בדירה.
בפסיקה נקבע כי זכות השכירות בהתאם לסע' 115 (א) אינה מוקנית מעתה ועד עולם, ונועדה לספק לבן המשפחה אשר התגורר עם המוריש ערב פטירתו פתרון זמני. יודגש כי המדובר בתקופת הסתגלות ואין המדובר במגורי קבע ו/או מגורים ללא הגבלה לכל החיים.
סע' 115 (א) לחוק הירושה מקנה לבית המשפט את הסמכות לקבוע את תנאי השכירות ותקופתה, בהיעדר הסכמה בין הצדדים לעניין.
ראה ש. שילה, בספרו "פירוש לחוק הירושה תשכ"ה – 1965 (תשס"ב – 2002), כרך 3, עמ' 317-318:
"מהפסיקה עולה שהזכות על פי סעיף 115 היא לשכירות לתקופה קצובה ולא עד אין קץ. בתי המשפט שוקלים את זכויותיהם של היורשים לעומת אלה של בני המשפחה שבדירה, והם ערים לכך שזכות היורשים היא זכות קניינית בלתי מוגבלת בזמן לעומת זכות המתגוררים בדירה שהיא ארעית ובאה – לפי תפיסת בתי המשפט למצוא פתרון ארעי עד אשר מגורי בני המשפחה יוסדרו בצורה משביעת רצון. לכן לאור הפסיקה בנדון, אפשר לומר שבתי המשפט נדיבים כלפי בני המשפחה ונוטים לתת להם לגור בדירה אפילו שנים מספר. ואולם, לאחר תקופה סבירה, אם היורשים עומדים על כך, בית המשפט יקבע שזכותם עלפי סעיף 115 פוקעת".
- מהי אם כן תקופה סבירה?
בע"א 466/73 ליטמן נ' בר אור ואח', כח (2) 104, נקבע כי 4.5 שנים מעת פטירתו של המנוח היא תקופה ארוכה דיה בה יכולה היתה האלמנה (אשר המשיכה להתגורר בדירה לפי סע' 115 (א) ) למצוא לעצמה סידור חלופי, וכי הגיעה העת להסיר כל מכשול מחלוקתו הסופית של העיזבון וחיסולו.
בת.א. (ת"א) 6558-04-18 לוי ואח' נ' טיגריס רוזנפלד (פורסם בנבו), נידון מקרה של אלמנה אשר התגוררה בדירת המנוח כ- 20 שנה בקירוב לאחר פטירתו, מבלי לשאת בתשלום דמי שכירות. שם נקבע כי תקופת השכירות הסבירה חלפה, ועל הנתבעת להחזיר את החזקה ליורשים. ואולם, לאור גילה של האלמנה שעברה את גיל 90, נקבע כי יש ליתן לה פרק זמן ראוי להסתגלות, והפינוי נדחה בשנה.
(יצוין כי ערעור שהוגש על פסק הדין לבית המשפט המחוזי – נדחה).
- במקרה שבפנינו חלפו שש שנים מאז פטירת המנוחה, במהלכן ממשיך הנתבע להתגורר בדירה, מבלי לשאת בתשלום דמי שכירות. במהלך תקופה זו העביר הנתבע את זכויותיו בדירה לנכדתו, ושנתיים לאחר מכן אף נרשמה הערה בדבר הצורך בהסכמה לפי סע' 128.
במהלך התקופה אף הוגשה תביעה לפירוק שיתוף מטעם התובעת.
האם יש לקבוע כי תקופת השכירות הסבירה הסתיימה? לטעמי התשובה לכך היא שלילית.
בנסיבות בהן המדובר בנתבע שהוא קשיש בן 96, ניצול שואה, חולה סיעודי הסובל משלל בעיות רפואיות ונפשיות, נעזר במטפלת הסועדת אותו 24/7 ומתגוררת עימו בדירה. בחקירתו סיפר כי הוא אינו אינו רואה ומתנייד בעזרת כסא גלגלים.
לנתבע אין דירה אחרת שיכולה לשמש לו דיור חלופי מלבד הדירה דנן כאשר טרם העברת הזכויות בה לנכדתו היה בעלים של מחצית הזכויות שלה. מקובלת עלי טענת הנתבעים, כי העברת חולה סיעודי בגילו ועם מגבלותיו, מדירת מגוריו לה הוא רגיל, שבה הוא מתגורר למעלה מ- 40 שנה תביא להידרדרות במצבו הגופני והנפשי כאחד. הנתבע זכאי לחיות את שארית חייו בכבוד ובשלווה, ועל כן אני סבורה כי המשך מגוריו בדירה עד אשר תימצא לו מסגרת דיור הולמת את תנאיו הרפואיים והפיזיים הינה בבחינת פיקוח נפש ממש.
בהקשר זה מן הראוי לציין, כי התובעת עצמה לא הגישה תביעה לסילוק יד, ונדמה כי אף היא אינה חפצה בפינויו של הנתבע מהנכס, אלא חפצה במימוש זכויותיה במקרקעין בלבד.
אין המדובר רק באיזון בין זכויות גרידא, אלא גם באופן הפעלת "השכל הישר".
סבורני כי מתן זכות שכירות בתנאי סעיף 115 לחוק הירושה הולמת את עקרונות המוסר והצדק כפי שבית משפט זה רואה אותם, ומהווה את האיזון הראוי בין הזכויות והאינטרסים של הצדדים, ולמעשה התוצאה ההוגנת היחידה האפשרית בנסיבות דנן.
- לפיכך, בהתאם לשיקול הדעת המוקנה לבית המשפט ונוכח נסיבותיו הבריאותיות של הנתבע וגילו המתקדם, אני קובעת כי לנתבע זכות להמשיך ולהתגורר בדירה בשכירות לפי סעיף 115 (א) לחוק הירושה למשך ארבע שנים מהיום, כפוף לתשלום דמי שכירות ששיעורם יקבע ע"י בית המשפט.
האם יש להורות על פירוק השיתוף של הדירה כ-"פנויה" או כ-"תפוסה"?
- לאחר ששקלתי טענות הצדדים ובשים לב לפסיקה הנוהגת, שוכנעתי כי לא ניתן להורות על פירוק השיתוף בדירה כ"פנויה", מאחר וזהו אינו המצב הקיים בפועל: בהתאם לפסק הדין לנתבע הוענקה זכות להתגורר בדירה למשך 4 שנים מהיום. אף שמדובר בזכות מגורים זמנית, הרי שהיא שמשמעותה היא שלא ניתן להורות על מכירת הדירה כפנויה פירוק השיתוף בה יבוצע באופן המשקף את המצב הקיים בפועל, כתפוסה. יודגש כי אין מדובר בדירה תפוסה לפי חוק הגנת הדייר, אלא בדירה תפוסה מכוח מגוריו של הנתבע בפועל. ראו ע"א 592/76 זילנפרוינד נ' גרין , לא (1) 813: שם נקבע כי כל דירה שאיננה פנויה היא תפוסה, ואין זה חשוב אם התופס הוא בעל הדירה, שוכר מוגן, או דייר מוגן או אף מסיג גבול.
ראו גם ש. שילה, בספרו "פירוש לחוק הירושה תשכ"ה – 1965 (תשס"ב – 2002), כרך 3, עמ' 316:
"הבדל חשוב נוסף בין דירה שמתגוררים בה המוגנים על פי חוק הגנת הדייר, לדירה שמתגוררים בה בני אדם הזכאים להמשך מגורים על בסיס סעיף 115, מתייחס לקביעת ערך הדירה. שאלה זו עולה לעתים קרובות בקביעת ערך הדירה לקראת מכירתה או מכירת חלקו של שותף בדירה לשותף אחר המעוניין בבעלות מלאה על הדירה. הן לפי חוק הגנת הדייר והן לפי סעיף 115 מדובר בדירה תפוסה. שני החוקים אינם מנחים כיצד יש לנהוג בשאלת קביעת ערך הדירה וכאן ממלאת הפסיקה את החלל שהותיר המחוקק".
- כאמור, הקביעה לפיה עסקינן בדירה תפוסה יש בה כדי להשליך גם על התמורה הצפויה להתקבל ממכירתה.
בעניין זילנפרוינד לעיל (ע"א 592/76) אמנם נקבע כי אין להחיל את הוראות סע' 115 (א) על אלמן הואיל והאלמן והמנוחה לא התגוררו בדירה בפועל ערב פטירתה. ואולם, בית המשפט העליון קיבל את קביעת בית המשפט המחוזי, לפיה ערכה של דירה תפוסה באותו מקרה הינו 70% משווי הנכס בשוק החופשי, קביעה אשר נעשתה על דרך הפשרה ובאה ליתן ביטוי לעובדה כי הדירה תפוסה בפועל על ידי האלמן.
בת"א (נצ') 514/78 מיצר נ' לישנסקי, פ"מ תש"מ (1) 379 - נקבע כי שיעור ההפחתה בגין מגוריו של אלמן בדירה מכוח סע' 115(א) יעמוד על 50%.
בעניין רייזמן לעיל (ע"א 513/82) קבע בית המשפט כי יש להעמיד את שווי הנכס בו ממשיכה אלמנה לגור מכוח סע' 115 (א) על 65% מערכו בשוק החופשי.
- בענייננו, ביום 8.8.2019 הגיש השמאי מטעם בית המשפט את חוות דעתו, לפיה שווי הדירה כפנויה נקבע על סך של 820,000 ₪. כן קבע השמאי כי שווי הדירה כתפוסה יעמוד על 55% מערכה בשוק החופשי, כך ששווי הדירה כתפוסה עומד על 450,000 ₪.
יודגש כי השמאי לא נחקר על חוות דעתו.
לטעמי מדובר בהפחתה ניכרת באופן משמעותי מהמקובל בפסיקה, ואיני סבורה שיש לקבלה, כאשר אין מדובר בדירה תפוסה לפי דיני הגנת הדייר, אלא בזכות מגורים קצובה על פי חוק הירושה. כן מצאתי להביא בחשבון במסגרת הפחתת שווי הדירה כתפוסה שיקולי צדק, בינהם העובדה כי הנתבע הינו שוכר היורשת (התובעת) רק במחצית הזכויות, כאשר מחצית השניה של הזכויות היו שלו מרבית השנים (והוא בחר להעבירן ללא תמורה לנכדתו).
עוד לקחתי בחשבון את העובדה כי מאז נפטרה המנוחה לא נשא הנתבע בדמי שכירות.
על כן, ובשים לב לשיעורי ההפחתה שנקבעו בפסיקה שאוזכרה לעיל, אני קובעת כי שווי הדירה כתפוסה יעמוד על 70% מערכה בשוק החופשי.
- אני רואה לנכון להבהיר, זכות השכירות המוקנית לנתבע הינה זכות אישית ואינה ניתנת להעברה. היה והנתבע יעזוב את הדירה בפועל מכל סיבה שהיא, במועד מוקדם לקבוע בפסק דין זה (למשל עקב מעבר לדיור מוגן ו/או מוסד סיעודי) – יעדכנו על כך הנתבעים את התובעת באופן מיידי ויפעלו לאלתר למכירת הדירה בשוק החופשי כדירה פנויה לאלתר, ללא צורך בפניה לבית המשפט.
טענת הנתבע בדבר התחשבנות:
- בכתבי בי-דין מטעמו, טען הנתבע כי הוא מעוניין ברכישת חלקה של התובעת במכירת הדירה לפי ערכה כתפוסה, בד בבד עם התחשבנות באשר לכספים שקיבלה התובעת מהחשבון המשותף (סך של 213,000 ₪) לגביהם הוא טוען כי הוא זכאי למחציתם.
הגם שטענה זו נזנחה בסיכומים, אני סבורה כי יש מקום להידרש אליה.
- כאמור, המנוחה הורישה את כל רכושה לבתה-התובעת. באשר להיקף רכושה, קבעה המנוחה בסע' 3 לצוואתה כדלקמן:
"רכושי כולל בין היתר מחצית דירה ב--- הידועה כ--- וכן כספים בבנק --- סניף ---חשבון מספר ---(כל הכספים בחשבון זה שייכים לי למרות שבחשבון רשומים גם בעלי ובתי) ובבנק --- סניף --- (---) חשבון מספר ---".
כאמור, מצוואתה היינו, המנוחה טוענת בצוואתה לבעלות מלאה בכספים אלו.
- ממסמכי הבנק, הנושאים תאריך 28.11.11 וצורפו לכתבי בי-דין מטעם הנתבע, עולה כי התובעת הצטרפה כבעלים בחשבון, היינו – טרם פטירתה של המנוחה, היו 3 בעלים בחשבון: המנוחה, הנתבע והתובעת.
עוד עולה ממסמכים אלו, כי על שם המנוחה והנתבע היו שני חשבונות משותפים. נוסף לחשבון המשותף שהתנהל בסניף --- אשר הועבר על שם התובעת, נוהל על שם בני הזוג חשבון נוסף בסניף --- (להלן: "החשבון הנוסף").
הנתבע עצמו התייחס לכך בסע' 17 לתצהירו מיום 30.4.20 :
"באשר לטענה, כי העברתי כסף לילדיי מהחשבון המשותף שהיה לי עם המנוחה בבנק --- ב---, אבהיר כדלקמן:
17.1 מחשבון זה הופקדו כספי הפנסיה שלי וכספים אלו הועברו לבתי, אשר הייתה אמונה על טיפולי, והשתמשה בכספים אלו לצרכי טיפול בי, הא ותו לא.
17.2 הטענה כי, משכורת האם המנוחה כיסתה את תחזוקת הדירה, אינה אמת.
הנני מצרף לתצהירי אסמכתאות בדר תשלומים עבור אחזקת הבית (ארנונה, מים, חשמל). כן הנני מצרף דפי חשבון מחשבון מס' בו הופקדו הפנסיה שלי. מחשבון זה הייתי מושך כספים ומשלם את החשבון האמורים.
"ה" העתק נכון מחשבונות לדוגמא שלא חיובי ארנונה, מים, בזק, חשמל מצ"ב כנספחים המסומנים ה'.
17.3 ההיפך הוא הנכון – כספים שלי (משכורתי והפנסיה כאמור), שימשו לצרכי תחזוקת כל חשבונות הדירה למעט מנוי כבלים ששולם ע"י המנוחה, וכן את הביטוח הרפואי של קופ"ח כמי שהייתה זכאית להנחה כפרסונל מכוח עיסוקה כ----".
ראה לעניין זה גם חקירת נכדו של הנתבע, י' א', בעמ' 28:
"סבתא צ' החליטה על הכסף שלה, סבא מ' אמר לה להשאיר את הכסף שיהיה לה. סבא מ' אמר שהוא משאיר את הכסף שיהיה לו לבית אבות אם יצטרך. אני לא יודע אם סבתא שלי שמעה ובאמת נתנה את הכסף או לא, שהיא תעיד. אני מעיד שאני אחראי על הכספים של סבא שלי, לא של סבתא שלי".
מכל האמור מצטיירת התמונה, לפיה כל אחד מבני הזוג הפקיד את הכנסתו מגמלה לחשבון אחר. הגם שהמדובר היה בחשבונות משותפים, הרי שכל אחד מבני הזוג ראה את הכספים ככספיו שלו, בהם הוא רשאי לעשות כרצונו.
הנתבע לא חלק עם התובעת (יורשתה של המנוחה) בכספים שנצברו בחשבון הנוסף בו הוא עושה שימוש. למעשה לא נמסרו נתונים כלשהם באשר לשיעור הכספים אשר היו בחשבון הנוסף נכון לפטירת המנוחה ו/או בכלל, והנתבע אף נמנע מלפרט את פרטיו המדויקים של החשבון הנוסף, ועל אף האמור בתצהירו לא צורפו דפי החשבון לתיק בית המשפט.
- נוכח האמור, אינני מקבלת את הטענה, לפיה יש לבצע התחשבנות באשר לכספים שקיבלה התובעת מהחשבון המשותף. הכספים הם כספי ירושה המגיעים לתובעת בהתאם להוראות צוואת המנוחה, אשר הנתבע לא טען כנגדה כמפורט בהרחבה לעיל.
טענות הנתבע בהליך זה בדבר "אי הבנה" לכאורה של המנוחה את הוראות הצוואה יוחדו לסוגיית הדירה בלבד, ולא בהתייחס לכל רכוש אחר בבעלות המנוחה.
מכאן שהצהרת המנוחה בצוואתה לבעלות מלאה בכספים בחשבון המשותף, היתה מקובלת על הנתבע, תאמה את הנוהג ששרר בפועל בין בני הזוג, ולא בכדי הסכים הנתבע (יחד עם בני משפחתו) לגריעתו מהחשבון.
לעניין זה, אפנה אף לתצהירו של הנכד י' א' בו הצהיר כי הוא האחראי מטעם המשפחה לניהול העניינים הכספיים הקשורים לסבו (הנתבע), וכי שחרור הכספים מהחשבון המשותף נעשה בהוראתו.
- למותר לצין, כי ככל שלשיטת הנתבע יש לבצע התחשבנות באשר לכספי החשבון המשותף, הרי שמנגד יש לבצע התחשבנות זהה באשר לכספים בחשבון הנוסף בו הוא עושה שימוש. נדמה כי לא בכדי לא התבצעה התחשבנות כזו בפועל.
לא הוכח בפני כי היתה התחייבות כלשהי מצד התובעת לותר על דרישה כלשהי בקשר עם הדירה כנגד קבלת הכספים בחשבון המשותף, ודי בכך לדחות את טענת הנתבע.
סוף דבר
- אשר על כן אני נעתרת לתביעה ומורה כדלקמן:
א. אני מורה על פירוק השיתוף בדירה ב---- הידועה כ--- (להלן: "הדירה"). הדירה תמכר כתפוסה, כאשר שוויה בהתאם לפסק הדין יעמוד על 70% מהשווי שנקבע ע"י המומחה מטעם בית המשפט- 574,000 ₪.
ב. הדירה תמכר כתפוסה נוכח קביעתי כי לנתבע זכות להמשיך ולהתגורר בדירה לפי סע' 115(א) לחוק הירושה למשך 48 חודשים מהיום, בכפוף לתשלום דמי שכירות ששיעורם יקבע על ידי בית המשפט. השמאי מר ברלינר יגיש תוך 30 יום חוות דעת משלימה לעניין דמי השכירות הראויים בדירה.
עם קבלת חוות הדעת יינתן פסק דין משלים לעניין שיעור דמי השכירות.
ג. הצדדים יפעלו בהסכמה למכירת הדירה- ככל ולא יצליחו יודיעו לבית המשפט בתוך 30 יום האם מבקשים למנות את באי כוחם ככונסי נכסים משותפים לביצוע פירוק השיתוף או שיש למנות כונס נכסים ניטרלי.
ד. היה והנתבע יפנה את הדירה עובר למועד הקבוע בסעיף ב' לעיל, בטרם מכירת הדירה, יפעלו הצדדים למכירתה כפנוייה.
ה. הצדדים יהיו רשאים להגיע להסכמה ביניהם באשר לשינוי תקופת השכירות, ככל ויעלה הצורך.
ו. הנתבעים יישאו בהוצאות התובעת לרבות בשכר טרחת עו"ד בסך של 12,000 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.
המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים ותסגור התיק שבכותרת.
ניתנה היום, כ"ג תשרי תשפ"ב, 29 ספטמבר 2021, בהעדר הצדדים.