נעים נ' משרד האוצר/ הרשות לזכויות ניצולי השואה

פסק דין

בפנינו ערר על החלטת המשיבה אשר סירבה להכיר בעוררת בבחינת מי שנרדפה בהיותה בלוב.

עיקר העובדות הנטענות על ידי העוררת הינן כדלקמן:

העוררת נמנתה על משפחה בת 6 אחים ואחיות רובן בנות שהתגוררו בטריפולי. בית המשפחה של העוררת נפגע בהפצצה הראשונה ולגירסתה במהלך עדותה בפנינו הם נוכחו לראות כי הוא נהרס לחלוטין לאחר שהם חזרו מזאווייה אליה, ברחו בעקבות מה שהגדירה העוררת "פחד".

סוגיית המחלוקת העיקרית בערר זה הינה למעשה, האם העוררת ברחה עם בני משפחתה מפחד ההפצצות של בנות הברית או שמא ברחה בשל הפחד מפני התנכלותם של הגרמנים שהיו לעת ההיא בטריפולי בכוחות רבים ובמספרים גדולים.

אמנם מהצהרת התביעה של העוררת לא ניתן להבין בדיוק אם פחדם של בני המשפחה נבע מן ההפצצה וכן מן העובדה שביתם נפגע או שנבע בשל הפחד מן הגרמנים אולם בעדותה בפנינו הטעימה העוררת כי העובדה שהמשפחה כללה 5 בנות ואבי המשפחה חשש שמא הגרמנים יתנכלו לבנותם הם סגרו את הדלתות עם קרשים ולאחר מכן, הם ברחו לזאווייה שם התגוררו עד צאת הגרמנים מטריפולי.

ב"כ העוררת טען בפנינו כי התקיימו בנסיבות העניין ההלכות שנקבעו בפרשת טייר (ו"ע (ת"א) 255/08) (להלן: "פרשת טייר") וכן, ע"ו (ת"א) 25231-08-10 גוילי טוני נ.' הרשות המוסמכת להלן: "פרשת גווילי") שכן, לדעתו תחושות הפחד הסובייקטיבי שחשה העוררת היו גם מגובות מפחד אובייקטיבי לפיו, חיילי הצבא הגרמני התנכלו ליהודים וליהודיות (פיסקה 63 לפסק הדין בפרשת טייר).

במהלך עדותה הוסיפה העוררת והעידה כי גברים יהודים היו נתונים תחת פחד לקיחתם למחנות כפייה וכי הוא הדין היה לגבי אביה הגם שהיא לא יכלה לומר, האם אביה נדרש לבצע עבודות כפייה.

ב"כ המשיבה לעומת זאת טען כי אין ליתן אימון בגירסת העוררת והעדה מטעמה בשל הסתירות והפירכות שהתגלעו בהן. לעניין זה, התמקד ב"כ המשיבה בעיקר בחוסר הבהירות באשר לשאלה, מתי נהרס הבית כנטען וכן, בכך שהעוררת וגם העדה מטעמה טענו כי הם ברחו לגרייאן.

לאחר ששקלנו את העדויות שבפנינו ונתנו דעתנו להלכה הפסוקה, הגענו הגם שבהיסוס מה, לידי מסקנה כי יש להיעתר לערר ואלו עיקר נימוקינו:

בהתרשמות כוללת הממצאים העולים מהעדויות שבפנינו מלמדים כי בנוסף לפחד המובן מפני הפצצות בעלי הברית (שאיננו בסיס להכרה לנרדפות) פחדו העוררת ובני משפחתה גם מהתנכלות ופגיעה אפשרית בהן בעיקר כיוון שמדובר במשפחה שהבנות היוו בה את הרוב.

יתר על כן, הממצאים העולים מן העדויות מלמדים כי אבי המשפחה חשש כי יילקח לעבודות כפייה.

אין חולק כי פחדים וחששות סובייקטיביים אלו היו מעוגנים גם פחדים אובייקטיביים הנתמכים על פי התיעוד ההיסטורי ואשר לפיו הפאשיסטים התנכלו ליהודים ברחוב, העליבו אותם, דחפו אותם ואף נקטו נגדם צעדים של הגלייה והטלת עבודות כפייה (ראו פיסקה 49 לפסק הדין בפרשת טייר).

בפרשת גווילי אישר בית המשפט המחוזי בעיקרה את העמדה שבה נקטה הועדה בפרשת טייר (עמ' 11 לפסק הדין לפרשת גווילי) ובין היתר נאמר שם;

"לאור האמור לעיל אני סבור כי מהצהרתה של המערער שאומצה על ידי הועדה קמא, עולה כי פחדה של משפחת המערערת מהצורר הנאצי, היווה מניע (ולו חלקי) לבריחתם לטריפולי, כאשר חשש סובייקטיבי זה שולב עם תשתית אובייקטיבי, כפי שהונחה בפסק דין טייר...משכך אני סבור שהמערערת הוכיחה את התקיימותה של הילכת הפחד בנסיבות העניין והיא זכאית להכרה על פי החוק ולתגמולים מיום פנייתה הראשונה למשיבה...".

ביישום הלכות אלו לענייננו, די בכך שהממצאים באשר לפחד הסובייקטיבי והרקע המבוסס לפחד האובייקטיבי היווה משום מניע חלקי בלבד לבריחה – כדי לבסס הכרה על יסוד הילכת הפחד.

אשר על כן, אנו מקבלים את הערר.

זכות ערעור בשאלה משפטית בלבד לבית המשפט המחוזי בתוך 30 יום מהיום.

ניתן והודע היום ל' אב תשע"א, 30/08/2011 במעמד הנוכחים.

מרדכי בן-חיים, שופט