השופט ח' מלצר:
1. האם ובאילו נסיבות ניתן להתחשב בשלב הערעור בשינוי שחל במצבו של ההורה המוליד, לאחר הכרזת הקטין כבר-אימוץ כלפיו? זו השאלה שהעמידה הנשיאה לבחינתו של הרכב מורחב זה, עת הורתה על קיום דיון נוסף בפסק הדין ב-בע"מ 7204/10, שניתן בתאריך 22.2.2011 מפי השופט נ' הנדל, בהסכמת המשנה לנשיאה, השופט א' ריבלין, ובהסכמתי (להלן: פסק הדין). בפסק הדין התקבלה עמדת המשיבה כאן (להלן גם: האם), לפיה מצבה דהיום הוא כזה שאיננו מצדיק עוד הכרזה על בתה הקטינה בת השבע כבת אימוץ כלפיה מכוח עילת האימוץ שבסעיף 13(א)(7) לחוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981 (להלן: חוק האימוץ).
2. ב-י' ניסן התשע"א (14.4.2011) פירסמנו החלטה, בגדרה הודענו את תוצאות פסק-דיננו בהליך זה, וקבענו כדלקמן:
"1. בדעת רוב של השופטים: מ"מ הנשיאה א' ריבלין, ע' ארבל, ס' ג'ובראן, ח' מלצר ו-נ' הנדל, כנגד דעת השופטים: הנשיאה ד' ביניש, מ' נאור, א' רובינשטיין ו-א' חיות הוחלט לקיים את פסק הדין, נשוא הדיון הנוסף, לבטל את ההכרזה של הקטינה כבת-אימוץ ולהחזירה לרשות אמה המשיבה. אנו מזכירים בהקשר זה את חובתן של רשויות הרווחה להושיט למשיבה סיוע כלכלי וטיפולי, כמקובל.
2. המשיבה ביקשה כי ככל שהתוצאה תהיה כנ"ל - נעשה מאמץ לפרסמה עוד לפני חג הפסח, כדי שהקטינה תוכל לסעוד יחד עמה על שולחן סבה בליל הסדר. אנו נענים לבקשה זו על מנת לאפשר הדבר בעזרת גורמי הרווחה האמונים על עריכת הסידורים הדרושים לצורך זה.
3. אין בכל האמור לעיל כדי לגרוע מהערכתנו הרבה להורים המיועדים לאימוץ, שנהגו במכלול ברגישות ובאצילות ונותר לנו רק להביע את התקווה שאף להם יימצא בעתיד הקרוב פתרון ראוי.
4. נימוקי פסק הדין יינתנו בנפרד".
3. אביא איפוא עתה את נימוקיי לביסוס עמדתי במכלול, ואפתח בתיאור תמציתי של הנתונים הרלבנטיים להכרעה שבפנינו ובפירוט של השתלשלות ההליכים עד הנה.
תיאור העובדות וההליכים בבית המשפט לענייני משפחה ובבית המשפט המחוזי
4. המשיבה ילדה את בתה בחודש פברואר 2004, מיחסים שהיו לה עם בן-זוג עמו חיה באותה עת לאחר שהידרדרה לסמים עקב משבר אישי קשה שחוותה (קודם לכן - בצעירותה - חיה המשיבה חיים נורמטיביים ואף שירתה בצה"ל). בששת החודשים הראשונים לחייה גדלה הקטינה עם הוריה, ואולם בתאריך 16.8.2004 הצהירו ההורים כי הם אינם יכולים לטפל בבתם וביקשו להוציאה ממשמורתם. בעקבות פנייה זו של ההורים למחלקה לשירותים חברתיים בתל אביב-יפו - הקטינה הועברה למעון חסוי של השירות למען הילד והוכרזה כ"קטינה נזקקת", כאמור בסעיף 2 לחוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך-1960. לאחר זמן-מה פנה היועץ המשפטי לממשלה בבקשה להכריז על הקטינה כבת-אימוץ כלפי הוריה, מכוח סעיף 13(א)(7) לחוק האימוץ, הקובע כהאי לישנא:
"באין הסכמת הורה, רשאי בית משפט, לפי בקשת היועץ המשפטי לממשלה או נציגו, להכריז על ידו כבר-אימוץ, אם נוכח כי נתקיים אחד מאלה...
(7) ההורה אינו מסוגל לדאוג לילדו כראוי בשל התנהגותו או מצבו, ואין סיכוי שהתנהגותו או מצבו ישתנו בעתיד הנראה לעין על אף עזרה כלכלית וטיפולית סבירה כמקובל ברשויות הסעד לשיקומו"
בשלב מוקדם של הליכי הבקשה להכרזה על הקטינה כבת אימוץ, הומלץ להכריז על הקטינה כבת אימוץ כלפי אביה וממילא בהמשך ההליכים ניתק האב כל קשר עם הקטינה, עם המשיבה ועם שירותי הרווחה ואף נעדר מההליכים המשפטיים שהתקיימו בעניינו. בהמשך הדברים נקבע איפוא לגביו כי הוא משולל מסוגלות הורית ביחס לקטינה, לפי סעיף 13(א)(7) לחוק האימוץ. עניינו של האב איננו חלק מן העתירה לדיון נוסף ולכן לא נרחיב בהקשר אליו מעבר לאמור עד כה.
5. לגבי המשיבה - האם - המצב היה שונה. בעקבות חוות דעת של מומחית שמינה בית המשפט, הפסיכולוגית הקלינית גב' הדרה בר, הומלץ בתחילה לאפשר למשיבה לקבל לחזקתה את הבת הקטינה, לתקופת נסיון, במסגרת קהילת "אילנות". בתאריך 27.11.2005 אכן הועברה הקטינה לקהילת "אילנות" עם האם, שם הן נקלטו ביחידה לאמהות מכורות לסמים השוהות במקום עם ילדיהן - לצורך בחינת אפשרות שיקומה של האם ובדיקת תפקודה ההורי כלפי הקטינה. בתאריך 10.4.2007 הועברו השתיים לשלב האחרון של התכנית, בהוסטל בכפר סבא. לאחר מכן התברר כי המשיבה שבה להשתמש בסמים ולעסוק בזנות. היא הוחזרה איפוא לקהילת "אילנות" לתקופת נסיון בת שישה חודשים ואף התחייבה כי אם בתום התקופה האמורה לא יחול שיפור משמעותי במצבה - היא תחתום על הסכמת הורה לאימוץ. בחלוף למעלה משנה עברו המשיבה והקטינה להוסטל ואז התברר, בבדיקת שתן, כי המשיבה השתמשה בסם המכיל מורפין. המשיבה טענה כי שימוש זה היה חד-פעמי, ואולם בעקבות הבדיקה האמורה היא סולקה באופן סופי מקהילת "אילנות".
6. בתאריך 3.2.2009 הורה בית המשפט לענייני משפחה הנכבד, לפי סעיף 12(ג) לחוק האימוץ, על העברת הקטינה לבית הילדים של השירות למען הילד. נוכח הנסיבות החדשות התבקשה חוות דעת נוספת. חוות דעת זו המליצה להכריז על הקטינה כבת אימוץ כלפי המשיבה. בעקבות המלצה זו התקיימו דיוני הוכחות בבית המשפט לענייני משפחה בדבר המשך הליך האימוץ.
7. בפסק דין מתאריך 2.3.2010, שבא בעקבות הדיונים הנ"ל, קבע בית המשפט לענייני משפחה הנכבד (כב' השופטת ע' מילר) כי לאחר שבחן את חוות הדעת של אנשי המקצוע שטיפלו במשיבה, הוא התרשם כי "התפקוד ההורי הלקוי נעוץ באישיותה הבסיסית הבעייתית ולא בהתמכרותה לסמים. ההתמכרות הינה אך ביטוי לליקוים השורשיים באישיות" (עמ' 9 לפסק הדין). עוד נקבע כי המשיבה לא הצליחה, מאז לידת הקטינה, ליצור עבורה מסגרת חיים נורמטיבית, עקבית ויציבה וכי קיים קשר ישיר בין התנודות במצבה הרגשי של המשיבה לבין תפקודה ביחס לבתה. בית המשפט לענייני משפחה הנכבד התרשם כי למשיבה ניתנו הזדמנויות רבות, אך היא נכשלה בהן, וכי היציבות הנוכחית לה טוענת המשיבה היא בגדר "מעט מדי ומאוחר מדי" (עמ' 28 לפסק הדין). מסקנתו של בית המשפט הנכבד לענייני משפחה היתה איפוא כי אין סיכוי שמצב המשיבה ישתנה בעתיד הנראה לעין ולכן נקבע כי מתקיימים בה תנאי סעיף 13(א)(7) לחוק האימוץ והקטינה הוכרזה בת אימוץ אף כלפי אמה. עם זאת, ביחס למשיבה, צומצמו תוצאות האימוץ כך שיישמר בינה לבין הקטינה קשר, בתדירות של שני מפגשים בשנה, תחת פיקוח רשויות הרווחה ובכפוף לטובת הקטינה וצרכיה המשתנים.
8. המשיבה ערערה על פסק הדין האמור לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. בפסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד (כב' השופטים: י' שטופמן,ת' שפירא ו-ש' שוחט), מתאריך 9.8.2010, נאמר בפתח הדברים, כי הוכח שהמשיבה אוהבת את הקטינה, קשורה אליה וניסתה, ככל שאיפשרו לה יכולותיה, לטפל בקטינה ולספק לה את כל צרכיה. עוד צוין כי המשיבה מצויה מזה כשנה וחצי מחוץ למסגרת טיפולית מוגנת, עובדת בעבודה מסודרת ומטופלת בתחנה לטיפול בנפגעי סמים. עם זאת, בחינה אובייקטיבית של יכולות המשיבה ומסוגלותה ההורית העלתה, לשיטת בית המשפט המחוזי הנכבד, כי אכן מתקיימים במקרה זה תנאי סעיף 13(א)(7) לחוק האימוץ. נקבע כי התנהלותה של המשיבה מתאפיינת בעליות ובמורדות, ולכן אין במצבה הנוכחי, שהוטב, כדי ללמד על תפקודה הצפוי, אם תקבל לידיה את הקטינה ותיחשף לקשיים יומיומיים משמעותיים. בכל הנוגע לטובת הקטינה הודגש כי חרף הטיפול האינטנסיבי הממושך וההדוק לו זכתה המשיבה, והעובדה שניתנו לה מספר הזדמנויות - היא לא היתה מסוגלת להעניק לקטינה תחושות של קביעות וביטחון, בצד טיפול הולם ומספק. בעקבות התנהלות זו של המשיבה הוסב לקטינה נזק העלול לשבש את יכולתה לתפקד בעתיד כאדם בוגר. ערעורה של המשיבה נדחה איפוא.
על פסק דין זה הגישה המשיבה, בתאריך 6.10.2010, בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. ימים אחדים קודם להגשת הבקשה ואף שבא-כוח המשיבה הודיע לרשויות הרווחה כי בדעתו להגיש בקשה זו - החלו מפגשים בין הקטינה לבין הזוג המיועד לאמצה, כאשר המפגשים מתקיימים בתדירות של פעמיים בשבוע.
פסק הדין שבבסיס העתירה לדיון נוסף