נטל השכנוע ב"טענת פרעתי"

ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (כב' השופט פ' מרכוס) מיום 1.05.12 במסגרת תמ"ש 16121/07 במסגרתו נדחתה תביעת המערערת כנגד המשיבים.

הרקע לתביעה וטענות הצדדים בבית משפט קמא

1.         הצדדים הם שלושה אחים, כשהמערערת, הסובלת ממחלת ניוונית (ALS) מיוצגת על ידי בתה הגב' ק. ח. המשמשת כאפוטרופא שלה מיום 11.09.07 (להלן: "האפוטרופא"). ביום 14.12.07 הוכרזה המערערת כפסולת דין למשך שנה, ולאחר בקשה שהגישה האפוטרופא ביום 7.12.08 להארכת הכרזת המערערת פסולת דין, הוארך מעמדה של המערערת פסולת דין לצמיתות.

2.         תביעתה של המערערת הייתה להחזר הלוואה שניתנה על ידה למשיבה 1 (להלן: "המשיבה") בסך של 450,000 ש"ח. לגבי משיב 2 (להלן: "המשיב") נטען כי הוא "הלווה חלק מהכספים", ואף קיבל החזר של חלקו בהלוואה וכי היה עליו להעביר חלק מכספים אלו ששולמו לו, לידי המערערת.

3.         לא הייתה מחלוקת כי ביום 7.10.98 ניתנה הלוואה לאחר שנחתם הסכם במשרדו של עו"ד אהרון אסא לפיו הלוו המערערת והמשיב למשיבה סך של 450,000 ש"ח לתקופה של שלושים חודש בריבית של 2% לחודש אשר תשולם בכל יום 5 לחודש. עוד הוסכם כי המשיבה תעניק ייפוי כוח בלתי חוזר לטובת המלווים (המערערת והמשיב) לבת - לימים האפוטרופא, המסמיך אותה באופן בלתי חוזר לפעול בשמה ובמקומה של המשיבה להעביר במתנה ללא תמורה למלווים 63.5% מזכויותיה בדירה שבבעלותה המצויה ברחוב  XXX  בXXX בכפוף למשכנתא הקיימת לטובת הבנק ולרשום מתנה זו אצל רשם המקרקעין, או לרשום משכנתא על הדירה לטובת המלווים על סך סכום ההלוואה ועל הריבית.

4.         המערערת טענה כי מתוך הסכום הכולל של ההלוואה, היא הלוותה סך של 300,000 ש"ח והמשיב הלווה את הסכום הנוסף של 150,000 ש"ח מתוך מלוא סכום ההלוואה של 450,000 ש"ח. כן טענה כי ניתנו המחאות להבטחת החזר ההלוואה. לטענת המערערת היא לא קיבלה דבר מהמשיבה ולעומת זאת המשיב קיבל את החזר הלוואתו בסך של 150,000 ש"ח. סכום זה, נטען, נפרע מתוך פירעון מכירת דירתה של המשיבה ועל כן על המשיב להעביר שני שלישים ממנו למערערת. טענת המערערת הייתה כי היא זכאית לקבל מהמשיבה סך של 559,336 נכון ליום הגשת תביעתה, אך היא העמידה אותה על סך של 300,000 ש"ח לצרכי אגרה. מהמשיב היא טענה היא זכאית לקבל סך של 243,438 ש"ח.

5.         המשיבה טענה בהגנתה כי שיעור הריבית היה 3% לחודש ולא 2%, וכי המועד האחרון לפירעון ההלוואה היה שלוש שנים ממתן ההלוואה ולא 30 חודש. לטענתה, היא החזירה למערערת בהזדמנויות שונות סכומים של עשרות אלפי שקלים ולהערכתה היא החזירה באותו שלב חלק ניכר מההלוואה. בהמשך, הדירה נמכרה ומהתמורה שנתקבלה קיבלה המערערת את יתרת כספה. באשר למעורבותו של המשיב טענה המשיבה כי הוא לא קיבל דבר וכי כל הכספים הגיעו לידיה של המערערת. בהמשך, נעזרה המשיבה בשירותי עורך-דין והגישה כתב הגנה מתוקן במסגרתו טענה גם לשיהוי בהגשת התביעה ימים ספורים לפני תום תקופת ההתיישנות. המשיב טען בהגנתו כי הוא אך נרשם כמלווה נוסף לבקשת המערערת, אך המערערת היא זו שהעבירה את מלוא כספי ההלוואה למשיבה. גם הוא טען לשיהוי ניכר בהגשת התביעה, דבר שגרם לו נזק ראייתי בשל הקושי באיתור מסמכים. המשיבים גם טענו כי נוסף על ההלוואה הנטענת מחודש ספטמבר 1998 על סך 450,000 ש"ח, המשיב הלווה למשיבה סך של 100,000 ש"ח נוספים והמשיבה פרעה הלוואה זו במלואה.

פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה

6.         בית המשפט דחה את טענות המערערת כנגד טיעוני המשיבה בדבר השיהוי שבהגשת התביעה בשל קרבת המשפחה בינה לבין המשיבים ובשל העדר יכולת כלכלית ומצבה הרפואי המידרדר. בית המשפט קבע כי מצבה הרפואי של המערערת לא מנע ממנה, מבחינה קוגניטיבית, להגיש תביעות, לפחות עד לשלב מינוי הבת כאפוטרופא בשנת 2007. בית המשפט גם זקף לחובת המערערת את אי הבאתו של עו"ד אסא לעדות חרף הכרחיות עדותו בשל מעורבותו בענייניה המשפטיים, בכללם הלוואה זו. אכן, עו"ד אסא הלך לעולמו כשמונה חודשים לאחר הגשת התביעה, ואולם בית המשפט סבר כי הפנייה לעו"ד אסא במסגרת ההליך על ידי האפוטרופא הייתה מאוחרת מדי. בשל אלו קבע בית המשפט כי על אף שטענת המשיבים היא למעשה טענת "הודאה והדחה", אין מקום להעביר את הנטל אליהם.

7.         לגופו של עניין בית המשפט קבע כי המערערת יכולה הייתה בנקל לסתור את טענות המשיבה בדבר הפקדות בחשבונה באמצעות מסמכי הבנק. זאת על אף שלפי עדות המשיבה היא פרעה את ההלוואה במזומן, שכן הדעת נותנת שהמערערת לא שמרה סכומי כסף גדולים בביתה. בית המשפט זקף את אי הבאת מסמכי הבנק על ידי המערערת לחובתה ולכן הניח כי לו היו המסמכים מוצגים הם היו פועלים לרעתה. גם העובדה שהמערערת לא עשתה דבר כדי לממש את הביטחונות שניתנו לה במסגרת הסכם ההלוואה, ולא הציגה לפירעון את השקים שניתנו לה לביטחון, פועלים כנגד קבלת גרסתה. בית המשפט גם התייחס לתרשומות של המערערת בכתב ידה על מסמכים שונים מהם נתבקש להסיק כי ההלוואה לא נפרעה וציין כי לא מצא בהם כל ראייה לסתור את טענות המשיבים, בין היתר בשל כך שלא ניתן לדעת את סדר כתיבת הדברים ושהתאריך על גביהם הוסף על ידי האפוטרופא. לגרסת האפוטרופא באשר למצבה הרפואי של אמה, המערערת, גם לא ניתן להסתמך על רישומים אלו ממילא. גם לא נמצא הסבר מדוע בכל המסמכים שנרשמו על ידי המערערת דובר על חוב של 300,000 ש"ח ועוד 9,000$, וגם אין בהם אזכור שמה של המשיבה ואף לא שמדובר בכספים שניתנו לה כהלוואה.

8.         בבית המשפט גם העיד מר דניאל שטרית אשר הכיר את המערערת מאז שנת 2004 בתפקידו כקצין רווחה של מחוז ש"י במשטרת ישראל ואשר שוחח עם המערערת בין היתר על קשריה עם בני משפחתה. לדבריו, המערערת ציינה בפניו כי נתנה בעבר הלוואה לאחת מאחיותיה בסך של 300,000 ש"ח  ועוד 9,000$ והאחות לא החזירה אותה, אך לא הייתה לו תרשומת על מפגשים ושיחות אלו. בית המשפט לא מצא די בעדות זו כמו גם בשאר העדים שהעידו בפניו - אחיות נוספות של הצדדים הגב' א. א., הגב' י. ד. והגב' ב. ש. ז. - כדי להוכיח את אי פירעון ההלוואה. מנגד בית המשפט השתכנע מהראיות שהוצגו בפניו כי המערערת הייתה מגיעה לחנותו של חבר המשיבה ומקבלת מעטפות, אשר לכאורה היה בהן כסף.

9.         בית המשפט גם קיבל את גרסת המשיבים בדבר קיומה של הלוואה נוספת בסך של 100,000 ש"ח בציינו כי חלוף הזמן נותן הסבר סביר לאי הבאת עדות בגין הלוואה זו על ידם. 

10.       בשל מסקנתו זו בדבר פירעון ההלוואה, לא ראה בית המשפט צורך להכריע בשאלה האם היה על המשיב להעביר חלק מהכספים שקיבל מהמשיבה למערערת, ומעבר לצורך הוא ציין כי המערערת לא ביססה טענה זו די הצורך ולא הוכח כי המשיב שימש כנאמן של המערערת או שליח שלה.

טענות הצדדים בערעור

11.       לטענת המערערת טעה בית המשפט שעה שהעביר את נטל הראייה על כתפיה חרף טענת ההודאה וההדחה של המשיבים. לטענתה, נטל השכנוע ב"טענת פרעתי" כבמקרה זה רובץ לעולם על שכמו של הטוען לכך ואינו עובר אל הזוכה. אי הצגת תדפיסי בנק על ידי שני הצדדים הייתה צריכה לפעול לחובתם של המשיבים ולא לחובתה של המערערת. גם לא היה מקום לקבל את טענתם כי צירופו של המשיב כמלווה היה למראית עין בלבד, שכן הנטל להוכחה טענה מעין זה הוא כבד. המשיבה נמנעה מלהעיד את בן זוגה לשעבר כדי לתמוך בגרסתה כי בחנותו בוצעו החזרים להלוואה. בוודאי בכל הנוגע להלוואה השנייה שנעשתה בין המשיבים עצמם לטענתם, הנטל להוכחתה רובץ על כתפיהם והם לא הציגו כל ראייה לכך.

12.       המערערת גם השיגה על הקביעה כי השתהתה בהגשת תביעתה. לדבריה, אין מחלוקת כי זמן קצר לאחר שהגיע מועד פירעון ההלוואה היא חלתה והייתה טרודה במחלתה כך שניתן להצדיק ולהבין על נקלה מדוע לא הגישה תביעה נגד אחיה עד אשר מונתה לה אפוטרופא. על בית המשפט היה גם לדחות את טענת השיהוי שנשמעה מפי המשיבה בשל העובדה כי היא לא נטענה בכתב הגנתה. גם לא היה מקום לקביעה כי הגשת התביעה במועד בו היא הוגשה גרמה למשיבים לנזק ראייתי, שכן המשיבים לא הצביעו ולו על מסמך אחד שנוצר קושי באיתורו בשל הזמן שחלף. גם לא היה מקום לזקוף לחובתה את העובדה שעו"ד אסא לא העיד, שכן הוא הלך לעולמו בטרם נקבעו ההוכחות בתיק ומן המפורסמות הוא שאין האדם יודע את עתו ולא את עת חברו. בין כך, לפי גרסת המשיבים עדותו של עו"ד אסא, הייתה אמורה לתמוך בגרסתם ועליהם הייתה החובה להזמינו למתן עדות. מה גם שבמסמכים שהובאו ממשרדו של עו"ד אסא, לא היה כדי לשפוך אור על המחלוקת בדבר פירעון ההלוואה. מנגד עדותו של מר שטרית תמכה בגרסת המערערת כמו גם גרסתה של האחות בת שבע זיו. בשתי העדויות עלה כי המערערת ציינה בפניהם כי המשיבה לא פרעה את ההלוואה שניתנה לה על ידה. בנסיבות אלו, גם אם היה מקום להעברת הנטל על כתפי המערערת, היא עמדה בו.

13.       מנגד טענה המשיבה כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא. היא הצביעה על נימוקי דחיית התביעה שצוינו על ידי בית המשפט, ביניהם העובדה כי המערערת לא פנתה אל המשיבה מעולם בדרישה להשבת ההלוואה, לא השתמשה בבטוחות שהיו לה, נמנעה מלהביא עדים שיכלו לתמוך בגרסתה לפי טענתה, והגישה את תביעתה בשיהוי ניכר, דבר שפגע ביכולתם של המשיבים להציג ראיות, ואף הוביל לכך שעדותה של המערערת לא נשמעה, דבר שניתן היה לעשותו למצער במהלך השנים 2006 ו-2007 שעה שהיא יכולה הייתה לתקשר. המשיבה הוסיפה כי אין ממש בטענה כי נמנעה מהבאת בן זוגה לשעבר למתן עדות, שכן היא אינה בקשר עמו שנים רבות ומקום הימצאו אינו ידוע לה. גם אין ממש בטענה אודות הסכם למראית עין. יש גם לדחות את הטענה בדבר הרחבת חזית בטענת השיהוי, שכן המשיבה נחקרה בבית המשפט לגבי כתב ההגנה המתוקן שכלל גם את טענת השיהוי, ולא טענה דבר לגביו. גם האחיות שהעידו תמכו בגרסתה. הגב' א. ד. העידה כי למערערת לא הייתה כל טרוניה כלפיה בעניין ההלוואה והגב' ב. ש. ז. שהעידה כי יחסיה עם המשיבה אינם טובים אישרה בעדותה כי המערערת קיבלה מהמשיבה כספים וייתכן שפרעה את קרן ההלוואה.        

14.       המשיב תמך גם הוא את יתדותיו בפסק דינו של בית משפט קמא תוך שהוא מצביע על השיהוי הרב בהגשת התביעה, העדר ראיות התומכות בגרסת המערערת, העדר פעולות אופרטיביות לגביית החוב מצד המערערת, הימנעות המערערת ממסירת עדות, ושאר קביעותיו העובדתיות של בית המשפט שהיה בהן כדי לדחות את התביעה כלפיו. הוא הוסיף שהטענה בדבר העברת הנטל בשל טענת הודאה והדחה אינה שייכת כלפיו, שכן הוא מעולם לא הודה כי היה מעורב במתן כספים במסגרת ההלוואה הנטענת והוא כפר בכל הטענות שנטענו כלפיו. הוא לא הלווה למשיבה דבר ולא קיבל ממנה כספים הקשורים בהלוואת הנטענת על ידי המערערת. עדותו כי אכן היה הסכם הלוואה אינה מהווה הודאה מהותית כלפיו, שכן אין בעובדה זו כדי לחייבו בדבר. הוא הוסיף כי גרסתו נתמכת מרישומיה של המערערת עצמה שאינה מזכירה כלל חוב של אחיה כלפיה אלא אך חוב של מי מאחיותיה. גם עדותה של המשיבה בדבר קבלת מלוא ההלוואה מידי המערערת ועדותה בדבר השבת מלוא ההלוואה תומכים בגרסתו.

דיון והכרעה