פ ס ק - ד י ן
1. תובענה למתן סעד הצהרתי, שלפיו נכס מקרקעין המצוי ברח' דבורה הנביאה 4 ו-6 בירושלים, והידוע כגוש 30061 חלקה 72 (להלן: "
הנכס"), הינו בבעלותה של התובעת ואינו מהווה חלק מרכוש הנתבעים.
רקע עובדתי
2. התובעת היא מדינת הרפובליקה הדמוקרטית של אתיופיה. הנתבעים הינם עיזבונותיהם של המנוחה ווזירו מנאן אספאון, קיסרית אתיופיה לשעבר, ושל המנוח ראס טפארי מקונן, קיסר אתיופיה לשעבר, אשר כונה גם בשם היילה סלאסי (להלן: "
הקיסרים המנוחים"). הנכס נשוא התובענה רשום בלשכת רישום המקרקעין בירושלים על שמם של הקיסרים המנוחים, כמקרקעין לא מוסדרים.
3. עד לשנת 1974 נשלטה אתיופיה על ידי קיסרים. אחרון הקיסרים היה הקיסר המנוח. הקיסר המנוח מונה כיורש עצר ביום 27.9.1916, הומלך כמלך ביום 7.10.1928 ומונה כקיסר ביום 2.11.1930 (סעיפים 3-5 לרשימת המוסכמות). רעייתו של הקיסר המנוח, הקיסרית המנוחה, נפטרה ביום 16.2.1962. בשנת 1974 ארעה מהפכה באתיופיה והקיסר וחלק ממשפחתו נאסרו. הקיסר נפטר ביום 27.8.1975, בעודו נתון במאסר (סעיפים 6, 8 לרשימת המוסכמות). לאחר המהפכה כונן באתיופיה משטר רפובליקאי. מוסכם, כי התובעת היא חליפתה של הקיסרות (סעיף 19 לרשימת המוסכמות).
4. הנכס נרשם בלשכת רישום המקרקעין על שם המנוחים ביום 25.1.28. כאמור לעיל, באותה העת עדיין לא התמנה הקיסר המנוח לכהונת מלך או קיסר אלא היה יורש העצר בלבד. הנכס נוהל במשך כל השנים על ידי המשרד לכנסיות האתיופיות ונכסי הממשלה בירושלים, הכפוף היום לממשלת אתיופיה (סעיפים 3, 13 לרשימת המוסכמות). לאחר מותם של הקיסרים המנוחים לא הועבר הנכס על שם יורשיהם. בשנת 1986 ניסה אספא ווסן, שהיה אחד מבניו של הקיסר המנוח, לטעון כי הוא היורש היחיד של הקיסרים המנוחים, אך הליך משפטי שנקט בו לא הגיע לכדי סיום ונמחק מחוסר מעש (סעיף 21א' לרשימת המוסכמות). החל משנת 1999 פועל מנהל עיזבון הקיסרים המנוחים, עו"ד שמיר, על מנת להעביר לידי היורשים של המנוחים את הנכס (סעיף 21ב' לרשימת המוסכמות).
המחלוקת
5. לטענת התובעת, למרות שהנכס רשום על שמם של הקיסרים המנוחים באופן אישי, מדובר ברכושה של הקיסרות, שכן הנכס נרכש בכספיה של הקיסרות ובעת שבין הקיסרים המנוחים והקיסרות שררה זהות מוחלטת; "בנוסף ולחילופין" טוענת התובעת, כי הנכס ניתן על ידי הקיסרים המנוחים כמתנה לכנסיה האתיופית; לחילופי חילופין טוענת התובעת, כי הנכס עבר לבעלותה מכוח הלאמתו.
6. הנתבעים טוענים מנגד, כי התביעה התיישנה. לגופם של דברים טוענים הנתבעים, כי לא רק שבידי התובעת לא עלה להוכיח את תביעתה אלא שמהראיות עולה בבירור, כי הנכס נמצא בבעלותם.
חומר הראיות
7. ב"כ הצדדים, אשר ניהלו את ההליך ביעילות וברוב דעת, הגישו רשימת מוסכמות ופלוגתאות.
התובעת הוסיפה והגישה שתי חוות דעת מומחים: של ההיסטוריון מר Berhami Abebe, ושל המשפטן מר Mokabib Tsegaw (להלן - מר מוקאביב). מר מוקאביב השיב בכתב על שאלות שהפנה אליו ב"כ הנתבעים.
הנתבעים הגישו תצהירים של הארכיבישוף אבא אבהסדי גברה מריים היילה מריים, ושל גב' Andree Edel, אשר עבדה בקונסוליה האתיופית בירושלים בין השנים 1961-1998. בגדר המוסכם בין ב"כ הצדדים, נעשתה חקירתם של שני המצהירים מחוץ לכותלי בית המשפט (עמ' 22 לפרו'). כמו כן הגישו הנתבעים תצהיר ותצהיר משלים של גב' Mehret Paulos, בתו של מי שהיה הקונסול האתיופי בירושלים, Atu Paulos, בשנים 1918-1934.
יצוין כי ביום 18.2.03 הודיע היועץ המשפטי לממשלה, כי לאחר שבחן את נסיבותיו של תיק זה והעניינים העולים בו, החליט שלא להתייצב בהליך.
דיון והכרעה
(א) טענת ההתיישנות
8. ב"כ התובעת לא טרח להתייחס בסיכומיו לטענת ההתיישנות שהעלו הנתבעים, אך עם זאת נראה שאין בטענה ממש. על פי המפורט בכתב התביעה, מלכתחילה
נרכש הנכס על ידי הקיסרים המנוחים עבור התובעת ולא כקניין פרטי שלהם. מדובר, אפוא, בתביעה שביסודה טענה בדבר יחסי נאמנות בין הקיסרים המנוחים לבין התובעת. והנה הלכה פסוקה היא, כי בהתקיים יחסי נאמנות, תביעת הנהנה כלפי הנאמן אינה מתיישנת כל עוד אין הנאמן כופר בהיותו נאמן (ע"א 1559/99 צימבלר נ' תורג'מן, פ"ד נז(5) 49). בענייננו, על פי רשימת העובדות המוסכמות, החלו הנתבעים לפעול להעברת הנכס על שמם רק החל משנת 1999 (סעיף 21ב' לרשימת המוסכמות). אמנם בשנת 1986 ניסה אספא ווסן, שהיה אחד מבניו של הקיסר המנוח, אשר הלך בינתיים לבית עולמו, לטעון, כי הוא היורש היחיד של הקיסרים המנוחים, אך לא הוכח ולא נטען, כי הנתבעים היו שותפים למהלך זה. מרוץ ההתיישנות מתחיל, אפוא, רק בשנת 1999, שכן רק במועד זה כפרו הנתבעים באופן גלוי בנאמנות הנטענת. המסקנה היא, כי בעת הגשתה של התביעה, ביום 1/9/02, היא עדיין לא התיישנה.
(ב) הטענה כי הנכס היה מאז ומעולם בבעלות הקיסרות