א
בית משפט השלום תל אביב-יפו
|
43927-03
25/12/2007
|
בפני השופט:
אטדגי יונה
|
- נגד - |
התובע:
עמותת "אויר לנשימה - התנועה למען איכות אויר" עו"ד עמנואל ויזר
|
הנתבע:
1. עיריית תל-אביב-יפו 2. רון חולדאי ראש עיריית תל-אביב-יפו 3. משה בלסנהיים מנהל הרשות לאיכות הסביבה - עיריית תל-אביב-יפו 4. השתתף בהליך: היועץ המשפטי לממשלה
עו"ד רחל אביד השרות המשפטי עו"ד ליאב וינבאום פרקליטות מחוז ת"א (אזרחי)
|
פסק-דין |
1. תביעה זו הוגשה על פי
חוק למניעת מפגעים סביבתיים (תביעות אזרחיות), תשנ"ב-1992 (להלן -
החוק).
התובעת, על פי הצהרתה, היא עמותה שמטרתה העיקרית היא הגנה על איכות הסביבה, אשר חברים בה תושבי תל אביב, הנפגעים, או העלולים להיפגע, ממפגעי זיהום אויר בעיר.
התביעה הוגשה כתובענה ייצוגית בהתאם לסעיף 10 ל
חוק.
עם חקיקת
חוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו - 2006, וכדי להבדיל בין תובענה ייצוגית על פי אותו חוק ובין תובענה לפי סעיף 10 ל
חוק שונתה הגדרתה של תובענה זו לתובענה קבוצתית, וכך אתיחס אליה להלן.
2. התובעת טוענת בתביעתה, כי זיהום האויר בעיר תל-אביב חורג מהריכוזים המירביים שנקבעו לענין זה בחוקים ובתקנים הרלבנטים, כי הגורם העיקרי לכך הם כלי רכב בעלי מנוע דיזל (אוטובוסים ומשאיות, בעיקר) הנוסעים בתחומי העיר, וכי הנתבעים אינם מפעילים את סמכויות הפיקוח והאכיפה הנתונות להם, או שאינם מפעילים אותן בצורה מספקת.
בשל כך עתרה התובעת לשורה ארוכה של סעדים, מקצתם הצהרתיים ומקצתם צווי עשה ולא תעשה, וכן לפסיקת פיצוי לניזוקים מאותו זיהום.
3. הנתבעים חלקו על הנחותיה ומסקנותיה של התובעת באשר לגורם הזיהום ומידתו, ויותר מכך הם תקפו את דרכי הטיפול והמניעה שהתובעת עתרה להם, ובד-בבד פירטו הנתבעים את הדרכים שכבר נקטו ועדיין הם נוקטים בהן ואלה המתוכננות.
נדבך מרכזי בטענות הנתבעים תפסה הטענה, כי טיפול יעיל ונכון בצמצומו או במניעתו של זיהום האויר אינו יכול להתיחס לגבולותיה המוניציפאליים של העיר תל-אביב, ולשם כך נדרש שיתוף פעולה עם רשויות גובלות אחרות, וכן נדרשת הפעלת סמכויות מקבילה ומשולבת של משרדי ממשלה נוספים (המשרד לאיכות הסביבה, משרדי הפנים, המשטרה, התשתיות ועוד) ורשויות ציבוריות נוספות (נתיבי איילון, מע"ץ ועוד).
(בהקשר זה יצוין, כי התובעת מחקה ביוזמתה את המשרד לאיכות הסביבה מרשימת הנתבעים המקורית).
4. היועץ המשפטי לממשלה (להלן- היועמ"ש) ביקש להצטרף לבירורה של תביעה זו והציג את עמדתו וטיעוניו.
המרכיב המרכזי בעמדתו של היועמ"ש, כמו גם בעמדת הנתבעים עצמם, היתה הטענה, כי הנתבעים אינם יכולים להחשב כ"גורם המפגע" על פי
החוק.
מובן, כי אם תתקבל טענה זו, יתייתר הדיון בשאר המחלוקות שבין הצדדים, ועל כן אתחיל בבירורה של שאלה זו.
5.
האם ניתן לראות בנתבעים "גורם המפגע" כהגדתו ב
חוק?
להלן בתמצית המתבקשת עמדות הצדדים בשאלה זו.
עמדת היועמ"ש והנתבעים: כוונת המחוקק ולשון
החוק אינם מתיישבים עם ההנחה, כי
החוק נועד לטפל באופן בו מפעילה הרשות את סמכויות האכיפה, הפיקוח וההסדרה (רגולציה) שלה ואת שיקול דעתה לצורך סילוק מפגעים.
מטרת
החוק היא להגביר את אכיפת דיני איכות הסביבה על ידי הוספת נדבך אזרחי למנגנוני האכיפה הציבוריים הקיימים, באופן שהאזרח הנפגע מפעולות הגורם המזהם יוכל לפנות בעצמו לבית המשפט כדי שיצווה על סילוק המפגע, מבלי להמתין לפעולות הרשות בנדון, כאשר היא איננה מסוגלת או איננה רוצה לפעול לשם כך בעצמה.
במצב דברים זה, לא ניתן לטעון, כי הכח אשר הוענק לאזרח לצד סמכויות הרשות, ובמטרה לחבור עימה להגשמת מטרה משותפת נועד הלכה למעשה לשם ביקורת ובחינת פעולות הרשות השלטונית ושיקול דעתה.
עמדת התובעת: אי-מימוש הסמכויות הנתונות לנתבעים מביא לכך שהם יהיו "גורם המפגע".