1. מבוא:
התובעת היא אימו של המנוח ד' א' ז"ל (להלן: "המנוח"), אשר נפטר בצרפת ביום 8.12.00. הנתבעת מס' 1 (להלן: "הנתבעת") היא אלמנתו של המנוח והנתבעים 2-6 הם ילדיו של המנוח. המנוח לא הותיר אחריו צוואה והנתבעים הינם יורשיו על פי דין.
בתביעתה עותרת התובעת לפסק דין הצהרתי, שיצהיר כי היא בעלת מחצית הזכויות במגרש ובבית הרשומים ע"ש המנוח וכן מבקשת היא להורות על רישום זכויותיה בנכס בחלק האמור. לטענתה, רכישת המגרש ובניית הבית שעליו, ביחד עם בעלה המנוח א' א' ז"ל (שהיא יורשתו היחידה), מומנו ברובם מהשקעות כספיות שלה ושל בעלה ז"ל. התובעת סומכת תביעתה על מסכת ראיות המוכיחות לטענתה את השקעותיה ונשענת על מסמכים בכתב, לרבות מסמך בכתב יד הנטען כשל המנוח ובו מוצהרות זכויותיה במחצית המגרש והבית שעליו.
2.
טענות התובעת:
התובעת טוענת כי ביום 18.12.03 רכשה (ביחד עם בעלה המנוח) מגרש ולצורך כך חתמה על חוזה פיתוח עם מינהל מקרקעי ישראל בקשר לחלק מחלקה x ב-X. במקביל, כך לטענת התובעת, חתמו היא ובעלה ז"ל על חוזה בנייה ושילמו (לטענתה) את מרבית הכספים לצורך בניית הבית על המגרש.
בשנת 1987 החליטו התובעת ובעלה ז"ל להעביר את המגרש והבית שעליו על שם בנם, המנוח, משום שקיוו, לטענת התובעת, כי בכך ימריצו אותו להתגורר בישראל וכן משום שחששו כי עובדת היותם בעלי שתי דירות תפגע בזכותם לקבלת קיצבת ביטוח לאומי.
ביום 20.8.91, חתמו המנוח והנתבעת על מסמכים לפיהם הצהירו כי הזכויות במגרש יחולקו באופן שלמנוח יהיו 60% מהזכויות במגרש, ואילו לתובעת ולבעלה ז"ל 40% מהזכויות במגרש (נספחים ד.1 ו-ד.2 לכתב התביעה).
ביום 16.1.92 נפטר בעלה ז"ל של התובעת והוצא צו ירושה בביה"ד הרבני, לפיו התובעת הינה יורשתו היחידה (נספח ה' לכתב התביעה).
ביום 29.8.06 ערך המנוח מסמך נוסף, המעיד על חלוקת הזכויות במגרש בחלקים שווים בינו ובין אימו - התובעת (נספח ו' לכתב התביעה).
התובעת טוענת כי היא משכירה את הבית וכי היא מתקיימת מדמי השכירות.
לאור האמור, עותרת התובעת כי יינתן צו הצהרתי בדבר זכויותיה במחצית המגרש והבית (והמחצית האחרת ליורשי המנוח - הנתבעים) וכן כי יינתן צו המורה על רישום המגרש והבית הבנוי עליו על שמה, במחצית ועל שם יורשי המנוח - במחצית הנותרת.
3.
טענות הנתבעים:
הנתבעים התגוננו כולם יחדיו. בתמצית, מכחישים הנתבעים את השקעותיהם של התובעת ובעלה ז"ל ברכישת המגרש ובבניית הבית שעליו ומוסיפים, כי התובעת ובעלה המנוח היו אנשים פשוטים, אשר עיקר מחייתם על קיצבת הביטוח הלאומי וידם לא היתה משגת כדי סכומים המאפשרים רכישות והשקעות, כנטען ע"י התובעת. למעשה, כך לטענת הנתבעים, המנוח שהיה בחייו רופא בצרפת, הוא זה שביצע את ההשקעות לרכישת המגרש ולהקמת הבית ואף עלה בידיו לסייע כספית להוריו.
באשר לנספחים ד.1. ו- ד.2, שיש בהם לטענת התובעת כדי להעיד על זכויותיה במגרש ובבית, טוענים הנתבעים כי הללו אינם מחייבים ובטלים. כראייה לכך, הם טוענים כי העיסקאות הללו לא דווחו לרשויות המס וממילא גם לא נרשמו. הרישום בפנקסי המקרקעין כפי שהוא בפטירתו של המנוח, הוא זה שלטענתם משקף נכונה את הזכויות והבעלויות במגרש ובבית.
הנתבעת מכחישה כי חתמה על המסמך שצורף לכתב התביעה וסומן ו' וטוענת כי החתימה שעל המסמך אינה חתימתו של המנוח. לטענתה, מטרת המסמך היתה ליצור פיקציה שאינה תואמת את המציאות, לפי רצונם של המנוח והתובעת גם יחד. עוד נטען, כי נספח ו' היה טעון אישורו של בית המשפט, בהיותו מסדיר זכויות בין בני זוג (הנתבעת והמנוח) כהסכם ממון ולפי הוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג - 1973. כמו כן, היה ההסכם טעון אישורו של בית המשפט בהיות אחד היורשים קטין והעיסקה - עיסקה במקרקעין. משלא ניתן אישור בית המשפט למסמך כאמור - לטענת הנתבעת, העיסקה בטלה.
בכתב הגנתם עותרים הנתבעים לבית המשפט לדחות את התביעה, או לחלופין, לאמץ את הנוסח המופיע בנספחים ד.1. ו- ד.2, דהיינו לקבוע כי 60% מהזכויות במגרש ובבית היו שייכות למנוח.
4.
השאלות הטעונות הכרעה:
אין מחלוקת כי המגרש והבית שנבנה עליו היו רשומים בעת פטירתו של המנוח על שמו בלבד וכי את הזכויות במגרש ובבית רכש המנוח בהעברה מהוריו - אביו ז"ל ואמו - התובעת, כבר בשנת 1987. לאור האמור לעיל, השאלה הצריכה להכרעה היא, האם בניגוד לרישום המגרש והבית על שמו של המנוח בלבד, הוענקו - בין בהעברה ובין בהצהרה על זכויות מכח השקעות - זכויות לתובעת באמצעות המסמכים בכתב שעליהם נסמכת תביעתה.
שאלה זו טעונה, ראשית, קביעה עובדתית באשר לטיבם של המסמכים, נסיבות עריכתם ותוקפם. לאחר מכן, יש לבדוק, לאור הנסיבות, את הנפקות המשפטית של איזה מן המסמכים או כולם יחדיו ולקבוע, לאור זאת, למי הזכויות במגרש ובבית הבנוי עליו.