נדחתה עתירה להורות ללשכת עוה"ד לשנות קובלנה שהוגשה נגד עורכי דין

השופטת א' פרוקצ'יה:

1.            זוהי עתירה בה מבוקש צו אשר יורה ללשכת עורכי הדין להחמיר באישומים הכלולים בקובלנה שהוגשה נגד המשיבים 4 ו-5, עורכי דין במקצועם, בעקבות תלונה שהגיש העותר.

2.            העותר הוא עורך-דין, אשר הגיש תלונה ללשכת עורכי הדין נגד המשיבים 4 ו-5, עו"ד עמוס נצר ועו"ד בצלאל בן-דוד. עניינה של התלונה - חשד להטיה במרמה של הליך בוררות, בו שימש המשיב 4 כבורר, והמשיב 5 - כבא-כוח אחד הצדדים המתדיינים. העותר ייצג את הצד שכנגד. העותר פנה לבית המשפט בכפר סבא בשם מרשיו, בתובענה לביטול פסק הבוררות. התובענה נדחתה, ועל כך הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב. בית המשפט המחוזי ביטל את פסק הדין, והורה לבית משפט השלום לשמוע את חקירת הבורר. בית משפט השלום עשה כן, והוציא מתחת ידו פסק דין שני, אשר שב ודחה את תביעת מרשיו של העותר לביטול פסק הבוררות (להלן - פסק דינו השני של בית משפט השלום). לבסוף בוטל פסק הבוררות בהסכמה במסגרת ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב.

3.            טוען העותר, כי הטיפול בתלונה שהגיש ללשכת עורכי הדין אופיין ב"סחבת", עד כי נאלץ לעתור לבית משפט זה (בג"צ 6132/06), בבקשה לחייב את הלשכה לנקוט הליכים משמעתיים נגד המשיבים 4 ו-5. ביום 16.8.06 נמחק ההליך, בעקבות הודעת ועד מחוז תל-אביב של לשכת עורכי הדין כי התיק מועבר לבא-כוח הקובל לצורך הכנת טיוטת קובלנה.

4.            ביום 25.12.07 העיד העותר, במסגרת הדיון בקובלנה. במעמד זה התברר לו, לטענתו, כי לא הוצגו בפני בית הדין המסמכים והמוצגים שהמציא ללשכה כתמיכה לתלונתו. עוד התברר, כי ככל הנראה, לא נפרשו בקובלנה כל הטענות המיוחסות למשיבים 4 ו-5, וכי אלה הואשמו בסעיפי אישום אשר אינם משקפים את חומרת מעשיהם הנטענת על-ידי העותר.

5.            ביום 27.12.07 פנה העותר אל ועד מחוז תל-אביב של הלשכה (המשיב 2) בבקשה לקבל את כתב הקובלנה. כמו כן ביקש, כי לקובלנה יצורף כל חומר הראיות שהמציא ללשכה, וכי הקובלנה תתוקן. את עתירתו לבית משפט זה הגיש ביום 7.1.08, בטרם נענתה פנייתו.

6.            בעתירתו טוען העותר, כי לשכת עורכי הדין היא גוף סטטוטורי הפועל כנאמן של הציבור הרחב, ושל ציבור עורכי הדין. ככזו, כפופה הלשכה לכללי המשפט המינהלי. משכך, עליה להפעיל את סמכויותיה, ובכללן סמכות השיפוט המשמעתי, בסבירות, בתום-לב, וללא שיקולים זרים והפליה. עליה לפעול לשמירה על כבוד מקצוע עריכת הדין, ולקדם את האינטרסים העומדים בבסיסו.

7.            העותר טוען, כי הדיון בבית הדין מצוי בשלב מתקדם, שכן פרשת התביעה הסתיימה, והחלה פרשת ההגנה. הכרעת בית הדין למשמעת תהא מושתתת על המסכת העובדתית והראיות כפי שהותוותה לפניו, ובמצב הדברים הנוכחי, חלק מטענות העותר ומהראיות שהציג, אינם כלולים בגדר הדיון. גם אם יוגש ערעור על הכרעת בית הדין, הוא יהיה תחום לגדר הדיון כפי שהיה בבית הדין למשמעת, ולא ניתן יהא "לתקנו" על דרך של העלאת טענות חדשות והצגת ראיות נוספות. בנוסף, לעותר לא יהיה מעמד פורמאלי בשלב הערעור. כך, עלול בית הדין למשמעת להימנע מהרשעת המשיבים 4 ו-5, או להרשיעם בחלק מהאישומים או באישומים קלים בלבד; יהא זה סוף פסוק מבחינת האפשרות למצות את הדין עם המשיבים 4 ו-5, בניגוד לאינטרס הציבורי בטוהר מידותיו של ציבור עורכי הדין והבוררים. על כן, טוען העותר, יש לתקן, כל עוד הדבר אפשרי, את ההליך המתנהל בבית הדין למשמעת, ובטרם יסתיים.

8.            לאור האמור, מבקש העותר בעתירתו כי יינתן צו על תנאי אשר יורה ללשכת עורכי הדין ולוועד מחוז תל אביב לתקן לאלתר את הקובלנה באופן שיבטא את חומרת המעשים המיוחסים למשיבים 4 ו-5 בתלונת העותר, לרבות על דרך צירופו של כל חומר הראיות לקובלנה. עוד מבקש העותר, כי יינתן צו המורה לבית הדין למשמעת להורות לוועד המחוז להגיש לו את כל חומר הראיות שהמציא העותר. לבסוף מבוקש צו ביניים המורה לבית הדין למשמעת המשמעתי לעכב את ההליכים המשמעתיים בעניין המשיבים 4 ו-5.

9.            ביום 20.7.08 הגיש העותר בקשה למחוק את עו"ד נצר כמשיב בעתירה בלא שיחוייב בהוצאות. כן ביקש לתקן את עתירתו בהתאם, באופן שהסעדים המבוקשים בה יכוונו כלפי המשיב 5 בלבד, עו"ד בצלאל בן-דוד. המשיבים נתנו הסכמתם לכך, ועל כן אנו מורים על מחיקת עו"ד נצר כמשיב בעתירה. חרף זאת, כדי שלא לפגוע בשלמות התמונה, לא נשמיט בדיוננו להלן את טיעוני הצדדים הכוללים התייחסות אל עו"ד נצר.

10.         המשיבים 1, 2, ו- 5 הגישו את תגובותיהם לעתירה.

11.         המשיב 1 מציין, כי המשיב הראוי לעתירה הינו הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין, הנמנה על הקובלים הרשאים להגיש קובלנה לבית הדין למשמעת, על-פי סעיף 63 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן - חוק לשכת עורכי הדין), ולא לשכת עורכי הדין. התגובה הוגשה כאילו הוועד המרכזי הוא אכן המשיב.

12.         לגוף הענין טוען המשיב 1, כי טענות העותר באשר למרמה והטיית הדין נדונו לגופן במהלך התדיינות עניפה שהתקיימה בין הצדדים בבתי המשפט, במסגרת בקשת העותר לביטול פסק הבוררות. טענות אלה נדחו לראשונה על-ידי בית משפט השלום בכפר-סבא אשר קבע כי התובעים, שולחיו של העותר, לא הרימו את הנטל המוטל עליהם בתביעה מיוחדת כזו. על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר החזיר את הדיון לבית משפט השלום, לצורך שמיעת עדות הבורר. גם בפסק דינו השני של בית משפט השלום נדחתה התביעה לביטול פסק הבוררות, תוך שנקבע כי לא הונח בפני בית המשפט די חומר המלמד באופן ברור כי הבורר מעל בשליחותו. גם על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי. פסק הדין בערעור נוסח בזו הלשון: "בהסכמת הצדדים, מתקבל הערעור". על כן, חרף קבלת הערעור, פסק הדין שניתן בערעור אינו תורם לאישוש טענות העותר.

           המשיב 1 מוסיף, כי כל חומר הראיות שהעותר צירף לתלונתו, הוגש גם לבית המשפט, וכי לתלונה לא צורף חומר חדש, נוסף. בנסיבות אלה סבר הקובל כי קלושים הסיכויים להוכיח את הטענות החמורות המועלות בתלונה, בדבר מרמה וקשר לביצוע מעשה של הטיית הדין, טענות שנטל ההוכחה לגביהן הינו כבד ביותר, ואשר נדחו בבית המשפט. הקובלנות נוסחו, איפוא, תוך התמקדות בפסלות התנהגותם של עו"ד נצר והמשיב 5, מבלי שנתבקש להסיק מהתנהגות זו מסקנות מרחיקות לכת בדבר מרמה והטיית דין.

           עוד מציין המשיב 1, כי עם סיומה של פרשת התביעה, טען בא-כוח הנאשמים בקובלנה כי ההאשמות לא הוכחו. בית הדין למשמעת דחה את המשך הדיון עד להכרעה בטענה זו. במצב דברים זה, לא ניתן יהיה לבקש את תיקון הקובלנות או להגיש ראיות נוספות, ובמובן זה העתירה הוגשה באיחור.

13.         המשיב 2, ועד מחוז תל-אביב של לשכת עורכי הדין, מציין בפתח תגובתו, כי לאחר שהוגשה אליו תלונת העותר, החליט המשיב 2 שלא לטפל בה, שכן עו"ד נצר והמשיב 5 מילאו תפקידים שונים במשיב 2. לפיכך, העביר את הטיפול בתלונה למשיב 1. על כן, בתגובתו התייחס המשיב 2 לטענות בעניין טיפולו בתלונת העותר, עד לשלב בו העביר את הענין אל המשיב 1.

           המשיב 2 טוען, כי בבדיקת התלונה והחומר שהגיש העותר, לא נמצאו ראיות מספיקות לנקיטת הליכים משמעתיים נגד עו"ד נצר והמשיב 5 בגין החשדות שהעלה העותר נגדם; הראיות כולן היו נסיבתיות, ולא הובילו למסקנה יחידה לפיה עו"ד נצר והמשיב 5 ביצעו את העבירות שהעותר מייחס להם. אדרבא, הראיות הנסיבתיות השתלבו גם עם גרסתם של השניים.

14.         תגובת המשיב 5 לעתירה, אשר הוגשה במשותף עם עו"ד נצר, כוללת טענות מרובות. נביא את העיקריות שבהן:

           לטענת המשיב 5, תלונת העותר, בה הואשם יחד עם עו"ד נצר בקשירת קשר פסול להטות את תוצאת הבוררות, התבססה על השערות וחשדות, בלא שהיתה בידי העותר ולו ראיה ישירה אחת. ביום 6.8.07 הוגשה הקובלנה נגד המשיב 5 ועו"ד נצר, וזו לא שיקפה את חשדותיו האמורים של העותר. טוען המשיב 5, כי כבר ביום 13.8.07 נשלח למשרד העותר מכתב מאת לשכת עורכי הדין, המיידעו על הגשת התובענה, ומכאן כי ידע על כך כבר אז. את תוכן הקובלנה יכול היה העותר לדעת, לכל המאוחר, ביום 3.12.07, אז התקיים הדיון הראשון בקובלנה. אלא, שהעותר לא נכח בו, חרף זכותו לכך בהיותו המתלונן ואף עד תביעה. מכאן עולה, כי העותר השתהה בהגשת העתירה, הן שיהוי סובייקטיבי, שנגרם עקב מחדליו שלו עצמו, והן שיהוי אובייקטיבי, מפני שבחלוף הזמנים שינה המשיב 5 את מצבו לרעה; הדיון המשמעתי בעניינו החל, ההקראה בוצעה, עדי הקבילה נחקרו, וכל ראיות הקבילה הוגשו. שינוי כלשהו של הקובלנה בשלב זה, יגרום נזק גדול להגנת המשיב 5, עד כדי עיוות דין.