נדחתה בקשה למתן צו ע"פ ס' 6 לפק' בזיון בימ"ש

בפני בקשה למתן צו על פי ס' 6 לפקודת ביזיון בית המשפט (להלן: "הפקודה") כנגד המשיבים 1-2

(להלן: "המשיבים"), על פיו יחוייבו הם בקנס ו/או במאסר באם לא יצייתו לצו המניעה שניתן על ידי בית משפט זה ביום 14.7.04, בתיק בש"א 4328/04.

ואלה הן העובדות, בתמצית:

1.         המנוחה ז"ל (להלן: "המנוחה") ובעלה המנוח ז"ל (שנפטר לפניה), היו בעלי זכויות של "ברי רשות" בנחלה נשוא התביעה (להלן: "הנחלה").

2.         לנחלה מוצמד מגרש "בן ממשיך", אשר מספרו בספרי האגודה x ועליו בית המגורים של המשיבים.

3.         המנוחה נפטרה ב-7.12.03, והשאירה אחריה צוואה, בה ציוותה כדלקמן: "מגרש x שיועד לבניית בית המגורים של מ' ע'(להלן: "המגרש") יפוצל מהנחלה וזכויות החכירה בו יירשמו על שמה של מ' ע'. יתרת הנחלה כשהיא נקייה מכל משכנתה תימכר לכל המרבה במחיר ותמורתה תחולק בין ילדי הנ"ל בחלקים שווים ביניהם".

4.         ביום 7.12.04 ניתן צו לקיום צוואת המנוחה, כאשר במקביל החלו המשיבים לפעול לרישום הזכויות בנחלה במלואה על שמם.

5.         המבקשים (שהם שני בניה הנוספים של המנוחה - ק' ש' וק' מ', (להלן: "המבקשים"), טוענים שצוואת המנוחה היא הקובעת ועל כן יש לפצל את מגרש הבן הממשיך מהנחלה ולמכור את הנחלה לצד שלישי. לעומתם, המשיבים טוענים, כי לפי הוראות "ההסכם המשולש" שקיים בין מינהל מקרקעי ישראל, הסוכנות היהודית והמושב, ובפרט לאור הוראות ס' 20 ה' לחוזה המשולש, אין המשק נמנה על נכסי העיזבון.

6.         המבקשים עתרו בתביעותיהם העיקריות למתן צו מניעה קבוע אשר ימנע את רישום הזכויות בנחלה על שם המשיבים, ולחלופין שהרישום על שמם יותנה בתשלום סכום התביעה  (תמש 19880/04). כן עתרו הם, בתמ"ש 19881/04, למתן צו עשה לפיו מחוייבים המשיבים הפורמליים לפעול בהתאם לצוואת המנוחה ולאפשר מכירת הנחלה וחלוקת התמורה בין יורשיה של המנוחה. התביעות הוגשו ביום 14.7.04.

7.         בד בבד עם הגשת התביעות עתרו המבקשים למתן צו מניעה זמני, במעמד צד אחד, (בש"א 4028/04), במסגרתה עתרו הם להורות למשיבים הפורמליים להימנע מלעשות כל דיספוזיציה בנחלה ולהימנע מרישום הזכויות בנחלה על שם המשיבים, עד להכרעה בתובענה העיקרית. בו ביום ניתנה החלטתי בהתייחס למשיבים ולמשיבים הפורמליים, ולפיה ניתן צו מניעה זמני, במעמד צד אחד, המורה למשיבים ו/או למי מטעמם להימנע מלבצע כל דיספוזיציה בנחלה במושב ואשר הזכויות בה רשומות על שם ק' ר' ז"ל וכן להימנע מרישום הזכויות בנחלה על שם המשיבים, זאת עד למתן החלטה אחרת ע"י בית המשפט.

8.         לאחר מתן הצו נודע למבקשים, לטענתם, כי המשיבים פלשו לבית ההורים אשר בשטח הנחלה (אשר היה עד אותה עת ריק מאדם) ותפסו בו חזקה (עד אז התגוררו הם בבית מגורים הבנוי על מגרש הצמוד לנחלה , כאשר פיזית בית זה נפרד מחלקה א' של הנחלה עליה בנוי בית ההורים). בגין כך הוגשה על ידם הבקשה לנקיטת הליכים על פי פקודת ביזיון בית המשפט.

טענות הצדדים:

המבקשים טוענים כי שינוי מצבה של הנחלה מבחינת זכויות החזקה בה מהווה דיספוזיציה בזכויות הנוגעות לה, הואיל ודיספוזיציה משמעותה עשיית כל שינוי בנכס, הן מבחינת מצבו המשפטי והן מבחינת מצבו הפיזי, לרבות החזקה בו. עוד הם מוסיפים, כי עצם תפיסת החזקה בנחלה על ידי המשיבים שלא כדין, עלולה ליצור עובדות בשטח אשר יגרמו לכך שלא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו באם יזכו המבקשים בתביעתם העיקרית.

לעומתם, טוענים המשיבים כי בפעולתם אין משום הפרה של הצו, זאת מכיוון שבהיותם בנים ממשיכים, הרי כבר בחיי המנוחה הייתה להם חזקה משותפת עימה בנחלה ולכל המאוחר בעת פטירת המנוחה הועברה אליהם החזקה המלאה והבלעדית בנחלה כולה, לרבות בחלקה א' עליה בנוי בית המגורים בו התגוררה המנוחה עובר לפטירתה. לכן, טוענים המשיבים, כי אין במעבר לבית ההורים אשר נעשה בשל מצבו הפיזי הנורא של בית מגוריהם, משום ביצוע דיספוזיציה שנאסרה עליהם בצו המניעה הזמני. עוד הם מוסיפים כי מניעה מעשיית דיספוזיציה בנחלה משמעותה מניעה ממכירה/העברה/מסירת חזקה בנחלה לצד ג' וכי מעבר המגורים לדירת ההורים אינו עולה כדי עשיית דיספוזיציה שנאסרה בצו ולבסוף, הם מציינים כי פעולתם נעשתה בתום לב מלא, בסברם כי פעולתם כלל אינה מנוגדת לצו המניעה הזמני שניתן על ידי בית המשפט וכי התנגדותם של המבקשים למגוריהם בבית ההורים הינה קטנונית וקנטרנית וכל מטרתה לפגוע בהם ולהפעיל עליהם לחץ, זאת חרף ידיעתם את מצוקת הדיור בה חיו קודם למעבר לבית ההורים.

דיון.

נקודת המוצא לענייננו היא הוראת ס' 6 לפקודה, אשר זו לשונו:

            "6. המסרב לציית לצווי בית המשפט (תיקון:1947, תשכ"ג)

(1) בית המשפט העליון, בית המשפט לפשעים חמורים, בית משפט מיוחד שנתכונן עפ"י סעיף 55 של דבר המלך במועצה על פלשתינה (א"י), 1922, בית המשפט המחוזי, בית המשפט לקרקעות ובית משפט השלום, תהא להם הסמכות לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על ידם והמצווה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה".

היחס בפסיקה אל צו מכוח ס' 6 לפקודה הוא כאל הליך מיוחד בעל משמעויות מרחיקות לכת וזאת מכיוון שהוא נושא אופי מעין פלילי. ראה לעניין זה דבריו של כב' השופט ח.כהן בע"פ 514/66 יוסף חסיד נ' הוצאת ספרים "פרדס" ישראל בע"מ פד"י כא (1) 607,612: