השופטת א' חיות:
בפנינו ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטים א' שהם, י' שבח ו-ש' ברוך ז"ל), בו הורשע המערער בעבירות של תקיפה ואינוס בגינן נגזרו עליו שש-עשרה שנות מאסר, מתוכן ארבע-עשרה שנים לריצוי בפועל. כמו כן חויב המערער בתשלום פיצוי למתלוננת בסך 100,000 ש"ח. הערעור מופנה כנגד הכרעת הדין ולחלופין כנגד גזר הדין.
כתב האישום וגרסת המערער
1. המערער עמד לדין בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעבירות של תקיפה לפי סעיף 379 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ואינוס לפי סעיף 345(ב) לחוק העונשין בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק. בכתב האישום נטען כי במועד שאינו ידוע במדויק למשיבה, סמוך לחודש דצמבר 2003, בשעה 24:00 או בסמוך לכך, פסעה המתלוננת, קטינה ילידת 1991, בדרכה לביתה שבעיר א' לאחר פעילות חברתית. באותה עת הלך המערער בדרך הנמצאת בסמיכות לתחנת כיבוי האש, מקום עבודתו של המערער, בכיוון הנגדי לכיוון הליכתה של המתלוננת. המערער חלף מול המתלוננת, נעמד מאחוריה, תפס בידו האחת בצווארה ובידו השנייה סתם את פיה כשהוא שואל אותה האם לא תצעק אם ישחרר את פיה. המתלוננת הנהנה בראשה, והמערער שחרר את ידו מפיה ומשך אותה בחוזקה אל עבר מדרגות שהובילו למקום חשוך. בהמשך השליך המערער את המתלוננת אל הקרקע, עליה היו רגבי אדמה ואבנים והיא נפגעה בראשה כתוצאה מכך. המערער השכיב את המתלוננת על הארץ, פשט את מכנסיו, הוריד את מכנסיה ותחתוניה ושכב עליה. המתלוננת ניסתה לבעוט במערער ולהימלט וביקשה כי יעזוב אותה, אך המערער התעלם מתחנוניה, הצמיד אותה אל הארץ והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה, עד שהגיע לסיפוקו.
2. בתשובה לאישום כפר המערער בכך שביצע את המעשים המיוחסים לו, וכן ציין כי המתלוננת, שהגישה את תלונתה כשלוש שנים לאחר האירוע, לא מסרה מועד מדויק בו הוא התרחש אלא ציינה כי מדובר ביום שישי לאחר חג החנוכה. לגבי מועד זה העלה המערער טענת אליבי, לפיה באותו יום הוא עבד בתחנת כיבוי האש ואין כל אפשרות שיצא מן התחנה במהלך המשמרת בלא שהדבר נרשם ואושר. לגבי היכרותה של המתלוננת עימו טען המערער כי אין ביניהם "היכרות ספציפית" אלא היא מכירה אותו "מהעיר, ממכבי האש", ונקודת מחלוקת מרכזית במשפט הייתה שאלת זיהויו של המערער על-ידי המתלוננת כמי שביצע את העבירות.
הכרעת הדין
3. בהכרעת דין מפורטת וסדורה מיום 15.7.2008 הרשיע בית משפט קמא את המערער בעבירות שיוחסו לו, לאחר שמיעת ראיות. הראיה המרכזית עליה נסמכת הכרעת הדין היא עדות המתלוננת אשר תיארה את מהלך האירוע נשוא כתב האישום. בין היתר סיפרה המתלוננת כי כאשר המערער חלף מולה "הוא לא הסתכל עלי בפנים, הוא היה עם ידיים בכיסים וראש מכופף ואני ראיתי אותו, זיהיתי", וכאשר נשאלה כיצד זיהתה אותו השיבה כי במקום נמצאת מנורה שעליה כתוב "לאיזה בית כנסת זה מוביל". כמו כן ציינה המתלוננת כי המערער לבש בגדים כהים, חבש כיפה לראשו ו"ראיתי עליו ג'ינס". המתלוננת הוסיפה ותיארה כיצד המערער תפס אותה, כיצד ניסתה להשתחרר מאחיזתו וכיצד גרר אותה לאזור חשוך ונטוש וביצע את מעשה האינוס. המתלוננת סיפרה כי המערער לא דיבר במהלך האירוע, פרט לשאלה האם לא תצעק אם ירפה מפיה, שאז הבחינה כי יש לו ע' דגושה. לשאלת בית המשפט השיבה המתלוננת כי במהלך אירוע האונס היא ראתה את פניו של המערער, והבהירה כי במקום מוצבות שתי מנורות לכיוון בית הכנסת "שהן מאירות את המקום". לגבי היכרותה עם המערער סיפרה המתלוננת כי הוא מוכר לה כמי שמשרת בתחנת כיבוי האש בא' וכי הוא מוכר היטב בא', הגם שלא הייתה ביניהם היכרות אישית.
המתלוננת חשפה את האירוע רק בחלוף כשלוש שנים מאז שקרה, ועשתה כן בפני מי שהיה חברה אותה עת (להלן: החבר) במהלך שיחה שניהל עימה בעקבות שמועה כי קיימה יחסים אינטימיים עם נער אחר. המתלוננת ביקשה מן החבר שלא יספר לאיש על מה שאירע לה אך הוא אמר שעליה לספר זאת לבני משפחתה ואם לא תעשה כן תוך זמן קצר, הוא עצמו יספר להם על כך. בעקבות זאת סיפרה המתלוננת למשפחתה את שאירע לה, ולאחר שאביה ואחיה ניגשו למשטרת א' על-מנת להתייעץ עם השוטרים כיצד לפעול, פנתה המתלוננת למרכז לנפגעות תקיפה מינית ובהמשך הגישה תלונה בתחנת המשטרה. בחקירתו הכחיש המערער את המעשים מכל וכל, אמר כי הוא אינו מכיר את המתלוננת "אישית", וציין כי ראה אותה כשהביא פועל סיני לבית הוריה (ת/10). במסגרת חקירת המשטרה התקיים עימות בין המתלוננת לבין המערער והמתלוננת אף ערכה שחזור של האירוע. בהמשך לדברים שאמר בחקירתו בעניין זה, שאל המערער את המתלוננת במהלך העימות, בין היתר, שאלות לגבי קשריה עם נערה בשם ש', המתגוררת אף היא בא' (להלן: הנערה ש'), שהתנדבה בעבר בעמותה שהקים המערער. המערער סבר כי תלונתה של המתלוננת באה לעולם רק כדי לחזק את השמועה השקרית לפיה הוא תקף מינית את הנערה ש'. נושא זה עלה גם בבית משפט קמא והמתלוננת העידה כי כחודשיים לפני אירוע האונס סיפרה לה ש' שהמערער תקף אותה מינית, ולאחר אירוע האונס חזרה ש' וסיפרה לה על מקרים נוספים. המתלוננת, כך לדבריה, לא שיתפה את ש' במה שאירע לה, בעוד שהנערה ש' סיפרה לאנשים רבים בא' אודות המעשים שנעשו בה לטענתה על-ידי המערער. על רקע דברים אלה ציין בא-כוח המערער כי כאשר נפוצו שמועות אודות עניינה של ש' פנה המערער מיוזמתו למשטרה וביקש להיחקר כדי להוכיח את חפותו. התובעת, מצידה, הבהירה לבית המשפט כי תיק החקירה נגד המערער בעניינה של ש' נפתח בעקבות תלונה שהגישו גורמי טיפול ביום 20.9.2005, אך הוא נסגר מחוסר אשמה לאחר שהנערה ש' סירבה להגיש תלונה נגד המערער. למען שלמות התמונה יצוין כי לאחר פתיחת החקירה בענייננו בדקה המשטרה האם ש' מעוניינת להגיש תלונה נגד המערער, אך היא סירבה לעשות כן כיוון שפחדה (ראו עמ' 180, 184 לפרוטוקול).
4. נוסף על המתלוננת העידו מטעם התביעה אביה, אימה, אחיה ואחותה, וכן החבר. עדים אלה תיארו את מצבה הנפשי הקשה של המתלוננת בעת שחשפה את האירוע וסיפרו כי היא מסרה להם את שמו של המערער כמי שביצע את מעשה האינוס. ההורים התייחסו בעדותם גם להתדרדרות שחלה בהישגי המתלוננת בלימודים בתקופה שמאז אירוע האונס ועד לחשיפת הפרשה, ועמדו על סימני המצוקה שהיא שידרה ואשר הובנו על-ידם רק בדיעבד. עד נוסף שהובא מטעם התביעה הוא מפקד תחנת כיבוי האש בא', אשר סיפר על נהלי העבודה בתחנה ועל בגדי העבודה שהיו נהוגים בה, וכן העיד הכבאי אלכסנדר זורחוב, שהיה בתורנות יחד עם המערער ביום השישי שלאחר חג החנוכה בשנת 2003 (26.12.2003). מטעם ההגנה העיד המערער, שהכחיש לחלוטין את ביצוע המעשה, טען לטעות בזיהוי וכן העלה את האפשרות לקיומו של קשר בין המתלוננת לבין ש'. המערער הוסיף וטען כי לתחושתו מקור התלונה בקונספירציה שנרקמה נגדו בהיותו דמות מוכרת ופופולארית בא' ככבאי וכמי שהקים עמותה המסייעת למשפחות נזקקות בה התנדבו בני נוער רבים. בנוסף, חשף המערער לראשונה בעדותו כי מזה כתשע שנים הוא סובל מבעיית אין-אונות ומשכך לא ייתכן שביצע את המעשים המיוחסים לו. גם אשתו של המערער סיפרה על בעיית אין-האונות ממנה הוא סובל, ובעניין זה העיד גם ד"ר יוסף אברבנאל, אורולוג שטיפל במערער והגיש חוות דעת רפואית מטעמו. מטעם ההגנה אף העידו שניים מעמיתיו של המערער בתחנת כיבוי האש, חבריו של המערער ושני נערים שהתנדבו בעמותה שהקים.
5. לאחר שסקר בפירוט את העדויות שהובאו בפניו, ציין בית משפט קמא כי בסיכומיה צמצמה ההגנה במידה רבה את יריעת המחלוקת בין הצדדים. כך קיבלה ההגנה כמהימנה את עדות המתלוננת לפיה היא הייתה קורבן לתקיפה מינית ביום שישי שלאחר חג החנוכה בשנת 2003 או ביום שישי שלאחריו, אך נטען כי לא הוכח שבוצעה בה עבירת אינוס, דהיינו חדירה לאיבר מינה ומכל מקום, טענתו המרכזית של המערער הייתה כי גם אם המתלוננת נאנסה, לא הוא זה שביצע את המעשה ומדובר בטעות בזיהוי.
בדחותו את טענות המערער קבע בית המשפט כי הוכח שהמתלוננת נאנסה, וציין כי עדותה בעניין זה הינה ברורה וחד-משמעית וכי היא אמרה מפורשות שהתוקף החדיר את איבר מינו לאיבר מינה ואף הבחינה בנוזל שקוף שפרץ מאיבר מינו והבינה שהלה הגיע לסיפוקו. עוד ציין בית המשפט כי המתלוננת הבחינה בסימני דם בתחתוניה לאחר ששבה לביתה, ועל כן קבע כי "התביעה הוכיחה מעבר לכל ספק כי המתלוננת נאנסה באותו לילה, לאחר שנגררה למקום מבודד, וזאת בברוטאליות ותוך שימוש באלימות ממשית". בית המשפט הוסיף וקבע כי בחומר הראיות קיימים חיזוקים רבים לעדות המתלוננת באשר לאירוע הקשה שחוותה, והוא התייחס בהקשר זה למצבה הנפשי במהלך התקופה שחלפה מאז האונס ועד לחשיפת האירוע וציין כי מעדויות בני המשפחה והחבר עולה כי התנהגותה של המתלוננת בתקופה זו השתנתה מן הקצה אל הקצה, היא הפכה מסוגרת וחרדה, הישגיה בלימודים התדרדרו ולדבריה היא ניסתה להעביר מסרים למקורביה על-מנת שיחושו לעזרתה מבלי שתיאלץ לחשוף את מה שאירע לה. לכך יש להוסיף, קבע בית המשפט, גם את מצבה הנפשי של המתלוננת לאחר שחשפה את האירוע, באשר היא מיררה בבכי ומסרה את דבריה באופן מקוטע ובעודה נסערת, רועדת ומבוהלת. עוד נקבע כי כבישת התלונה במשך כשלוש שנים אין בה כדי לפגוע במהימנות גרסתה של המתלוננת. בית המשפט ציין בהקשר זה כי מדובר בתופעה מוכרת בקרב נפגעי עבירות מין וכי המתלוננת הסבירה כי נצרה את הסיפור בליבה כיוון שחששה שהמערער יפגע בה, חששה כי לא יאמינו לה וכן ביקשה למנוע פגיעה במה שנתפש על-ידה ככבוד המשפחה.
6. משנקבע כי התביעה הוכיחה את העובדות הנטענות בכתב האישום בכל הנוגע לאירוע האונס, נפנה בית משפט קמא לבחון את שאלת זהותו של התוקף. בית המשפט סבר כי בעניין זה אין צורך לנתח כל עדות ועדות בנפרד וקבע כי ממכלול הראיות עולה שהמערער היה ועודנו דמות ציבורית מוכרת בא', וככזה הוא היה מוכר גם למתלוננת טרם האירוע המתואר בכתב האישום. חיזוק לכך מצא בית המשפט בעדותה של המתלוננת לפיה המערער הגיע לביתה זמן מה לאחר אירוע האונס, כשאליו נלווה עובד זר לצורך ביצוע שיפוץ. המתלוננת סיפרה כי ידעה במי מדובר, ובשל חששה הרב מן המערער היא החליטה להסתגר בחדרה. בית המשפט הוסיף וציין בהקשר זה כי במהלך העימות עם המתלוננת לא טען המערער כי היא אינה מכירה אותו ואינה מסוגלת לזהותו, ודבק בגרסתו לפיה התלונה הוגשה על-מנת לחזק את החשדות בדבר תקיפתה המינית של הנערה ש'.
7. על רקע קביעות אלו נדרש בית משפט קמא לטענת ההגנה כי נפלה טעות בזיהוי התוקף וכי, למצער, קיים בעניין זה ספק סביר המצדיק את זיכויו של המערער מן העבירות שיוחסו לו. בהתייחסו לטענת האליבי שהעלה המערער, ציין בית המשפט כי אין חולק שביום שישי ה-26.12.2003 הוא שימש תורן בתחנת כיבוי האש, וכי תורנות זו אמורה הייתה להסתיים למחרת, יום שבת, בשעה 7:00. המערער טען כי הוא רשאי היה לצאת את התחנה לפרק זמן שאינו עולה על שעה, על-מנת להשתתף בסעודת ערב שבת בחיק משפחתו ולאחר מכן היה עליו לשהות בשטח התחנה כשהוא לבוש במדי כיבוי אש עד לסיום התורנות. כל יציאה נוספת מן התחנה חייבה אישור מטעם מפקד התחנה ונרשמה ביומן, כך שאם המערער היה יוצא מן התחנה סמוך לחצות היה הדבר נרשם ומובא לידיעת הממונה עליו. בדחותו את טענת האליבי קבע בית המשפט כי לא עלה בידי ההגנה לבסס טענה זו וכי "[]גם אם אין בידינו לומר כי טענתו של הנאשם הופרכה בראיות פוזיטיביות - אין בראיות שהוצגו על מנת לבסס את הטענה וכדי לשנות את התמונה הכוללת בתיק זה". בהקשר זה ציין בית המשפט כי מן העדויות עולה שתורני סוף השבוע בתחנת כיבוי האש אכן רשאים היו לצאת להפסקה בת כשעה, המוקדשת בדרך כלל לסעודת ערב שבת עם משפחתם, וכי כל יציאה נוספת מחייבת אישור ורישום. אולם, כך נקבע, נוהל זה אינו מונע יציאה בלתי מאושרת מן התחנה על-ידי מי שחפץ לעשות כן, לרבות המערער. עוד ציין בית המשפט כי למערער היה חדר משלו בתחנה אותו נהג לנעול בעת שישן, וכי לאחר שעה מסוימת (22:00 או מאוחר יותר), רשאים היו התורנים לפנות לשינה כשהם לבושים במדים. לפיכך, קבע בית המשפט, למערער לא היה קושי מיוחד, לו חפץ בכך, לצאת מן התחנה מבלי שחברו למשמרת יחוש בדבר ולהסתובב בחוצות א'. בכך אין משום ראיה פוזיטיבית כי המערער אכן עשה זאת אך אפשרות כזו, כך נקבע, מציבה תשובה מספקת לטענת האליבי שהועלתה. כמו כן צוין בהקשר זה כי מפקד תחנת הכיבוי סיפר בעדותו על הפרות נהלים ומשמעת מצד המערער. אשר לטענת המערער לפיה הוא חויב ללבוש מדים בכל שעות המשמרת ומדים אלו אינם כוללים מכנסי ג'ינס, אותם לבש התוקף לדברי המתלוננת. בעניין זה ציין בית המשפט כי המערער אישר שהוא נוהג להגיע לתחנה כשהוא לבוש בבגדיו האזרחיים ולרוב מדובר במכנסי ג'ינס, וכי רק לאחר מכן הוא פושט את בגדיו האזרחיים ולובש מדים. על כן לא מן הנמנע, כך נקבע, כי יציאתו הבלתי מורשית של המערער מן התחנה לוותה בהחלפת מכנסיו למכנסי ג'ינס. בית המשפט הוסיף וקבע כי מהתבוננות בתצלומי המדים שנהגו בתחנה לפני יום 18.1.2004 עולה כי מדובר במכנסיים כחולים, וכי גם כשהם במצב בלתי דהוי ניתן לזהותם בטעות כמכנסי ג'ינס.
אשר לאפשרות כי מעשה האונס בוצע ביום שישי השני שלאחר חג החנוכה (2.1.2004) טען המערער כי אין חולק שבאותו מועד הוא לא היה בתורנות בתחנת כיבוי האש וכי הוא אינו נוהג להתהלך בחוצות א' סמוך לחצות, ולדבריו בימי שישי בהם הוא אינו נמצא בתורנות הוא נוהג לחלק מצרכי מזון וביגוד לנזקקים; לקראת ערב הוא יוצא לתפילה בבית הכנסת; ולאחר מכן שב לביתו לסעודת ערב שבת. בהמשך, כך נטען, נוהג המערער להיפגש עם שניים מחבריו לצעדה משותפת בחוצות העיר, שלאחריה הוא חוזר לביתו לשנת לילה. המערער אף טען כי בערבי שבת מעין אלה הוא נוהג ללבוש בגדי שבת, ובוודאי שאינו לובש מכנסי ג'ינס. בית משפט קמא מוכן היה לקבל כי זוהי שגרת חייו של המערער בימי שישי בהם הוא אינו בתורנות, אך קבע כי אין בשגרה זו כדי ללמד בהכרח על מעשיו ביום שישי ה-2.1.2004, בציינו כי חבריו של המערער אישרו אומנם כי נהגו לקיים עימו צעדה משותפת בלילות שישי, אך הם הוסיפו כי לא עשו כן בימים חורפיים במיוחד או כאשר מי מהם נעדר. על רקע זה נקבע כי קיימת אפשרות שביום השישי בו התרחש האונס לא נפגש המערער עם חבריו, וגם אם כן - לא ניתן לשלול כי הוא החליט לצאת לאחר מכן את ביתו לסיבוב נוסף. עוד קבע בית המשפט כי גם אם המערער נהג ללבוש בגדי שבת כאשר לא היה בתורנות, אין בכך כדי ללמד שביום 2.1.2004 הוא לא פעל אחרת והחליף את בגדיו טרם שיצא לדרכו, סמוך לחצות.
8. בית המשפט הוסיף ודחה את טענת ההגנה שהעלה המערער בעדותו הנסמכת על בעיית אין-האונות שממנה הוא סובל, בקובעו כי מדובר בעדות כבושה. המערער הסביר כי הוא לא העלה את הנושא בחקירה בשל חששו שהדבר ייוודע ברבים, בסברו באותו שלב כי התלונה לא תוביל להגשת כתב אישום, וכי ככל שהוא יעמוד לדין יהיה בידו להציג את הדברים בפני בית המשפט. הסבר זה, כך קבע בית המשפט, הינו "דחוק ביותר" והדעת נותנת כי אם היה ממש בטענה זו המערער לא היה מהסס להעלותה בפני חוקרי המשטרה, גם אם לא בפני המתלוננת. לגופם של דברים ציין בית המשפט כי המערער עצמו העיד שאין מדובר בבעיה המלווה אותו באופן קבוע; כי הוא נטל טבליות "ויאגרה" במקרים בהם סבר שלא יעלה בידו לקיים יחסי מין; כי השימוש שעשה בטבליות אלו היה לדבריו נדיר; וכי גם לשיטת המערער הוא מסוגל להגיע לזיקפה כאשר הוא נוטל טבלייה כאמור ואין לדעת אם לא עשה כן טרם האירוע. עוד ציין בית המשפט כי אשתו של המערער סיפרה שכאשר לא הייתה בנידתה היא והמערער נהגו לקיים יחסי מין בתדירות של פעמיים-שלוש בשבוע, ותדירות זו, כך נקבע, אינה מתיישבת עם טענת אין-אונות. בית המשפט הוסיף וקבע כי עדותו של האורולוג ד"ר אברבנאל אין בה כדי לסייע למערער, שכן על-פי עדותו ביקר המערער במרפאה בפעם האחרונה בחודש ינואר 2003 וקיבל מרשם ל-30 טבליות "ויאגרה" ומאז לא התלונן על בעיות בתחום זה. כמו כן ציין בית המשפט כי ד"ר אברבנאל אישר שהמערער אינו סובל מבעיה אורגנית אלא מבעיה הנובעת ממצב נפשי, ועוד ציין כי ד"ר אברבנאל לא אימת את תלונתו של המערער בבדיקות רפואיות, לא היה מודע להרגליו המיניים ולא בחן האם הוא מסוגל להגיע לזקפה במצב של גירוי שאינו קשור לאשתו. ד"ר אברבנאל, כך צוין, יצא מתוך הנחה כי המערער הינו אדם נורמטיבי שאין לו סטייה מינית כלשהי, ומאחר שלא בדק את המערער והוא אינו מכירו לעומק, "אין עדותו יכולה להשליך על האירוע עצמו". לפיכך קבע בית המשפט כי אין ממש באמור בחוות דעתו של ד"ר אברבנאל לפיה המערער "לא יכול היה לקיים יחסי מין עם הקטינה כפי שמתואר בכתב האישום", בהפנותו לדבריו של ד"ר אברבנאל עצמו שאישר במהלך חקירתו הנגדית כי זוהי קביעה יומרנית וכי אין בידו די נתונים על-מנת לבססה.
9. אשר למהימנות עדותו של המערער בכללותה, קבע בית המשפט כי זו "ירודה ביותר וניתן לומר כי עדותו לא הרשימה אותנו במהימנותה, וזאת בלשון המעטה". בית המשפט סבר כי המערער לא הצליח להציג גרסה אחידה וקוהרנטית ו"הרבה לדלג בין שני הקטבים השונים". מן העבר האחד, כך צוין, טען המערער בתוקף כי מדובר בקונספירציה שנרקמה נגדו על-מנת להורידו מן הבמה הציבורית, וטענה זו הייתה מבולבלת למדי: המערער טען כי נקשר קשר בין אימה של הנערה ש' לבין המתלוננת על-מנת לחזק את תלונתה של ש'; כי המניע לתלונה הוא שכנה שנשבתה בקסמיו או עיתונאית כלשהי; ולבסוף - העלה את ההשערה כי גורמים פוליטיים בא' מבקשים לפגוע בו. מן העבר האחר, ציין בית המשפט, ניצבת טענת המערער לפיה המתלוננת טעתה בזיהוי, אך לא עלה בידו להסביר כיצד הדבר ייתכן בהיותו דמות כה מוכרת בא'. בית המשפט הוסיף וקבע כי המערער אינו בוחל בהעלאת כל טענה אשר לגישתו משרתת את מטרותיו, ומשכך אין ליתן אמון בעדותו ככל שזו אינה נתמכת בראיות אובייקטיביות. בית המשפט לא התרשם כי למערער אויבים מושבעים אשר יטפלו עליו עלילת שווא של מעשה אונס אכזרי ומשכך קבע כי תיאוריית הקונספירציה נדונה לכישלון, בציינו כי גם סנגוריו של המערער זנחו אותה בסיכומיהם. עוד קבע בית המשפט כי התנהלותו של המערער במהלך העימות עם המתלוננת אף היא מעוררת תהיות, משום שבמהלכו לא זעק המערער לחפותו ולא טען כי מדובר בטעות נוראה אלא התמקד בהצגת שאלות מפורטות ודקדקניות למתלוננת.
10. בית המשפט הוסיף ובחן האם אפשר שעדותה של המתלוננת הושפעה מן הדברים שמסרה לה הנערה ש' וכי מדובר במעין "העתקה" באשר לזיהויו של המערער. בדחותו אפשרות זו ציין בית המשפט כי לאחר שבחן באופן יסודי את עדות המתלוננת ואת מכלול הראיות מסקנתו היא שלא נפל כל פגם בזיהוי המערער על-ידה. בית המשפט עמד על כך שהייתה היכרות קודמת בין השניים וציין כי הוא אינו סבור שנסיבות האירוע, לרבות פרק הזמן שעמד לרשות המתלוננת ומצב התאורה במקום, יש בהם כדי להביא לזיהוי שגוי. כמו כן הדגיש בית המשפט כי המתלוננת שבה והבהירה ששיחותיה עם הנערה ש' לא השפיעו על תלונתה, ואף הוא שוכנע כי עדותה לא הושפעה מכך כמלוא הנימה. לבסוף ציין בית המשפט כי בענייננו אין צורך להידרש להוראת סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, המחייבת אותו לפרט מה הניעו להסתפק בעדותה היחידה של המתלוננת, שכן קיימים חיזוקים שונים לחלקים נרחבים בגרסתה. מכל מקום, בית המשפט פירט כי הוא התרשם מאמינותה הרבה של המתלוננת וממהימנות עדותה; כי היא זיהתה את המערער באופן ודאי בעת שחלף על פניה ובמהלך ביצוע האונס; וכי תנאי המקום והזמן לא פגמו ביכולת הזיהוי שלה. בית המשפט קבע כי הוכח שהמתלוננת הותקפה על-ידי המערער כאשר חסם בידו את פיה וגרר אותה אל המקום בו ביצע את זממו, ומשכך הוא ביצע עבירה של תקיפה לפי סעיף 379 לחוק העונשין. כמו כן נקבע כי יסודותיו של סעיף 345(ב)(1) לחוק העונשין מתקיימים בענייננו, שכן המערער ביצע עבירת אינוס במתלוננת שטרם מלאו לה שש-עשרה שנים. מטעמים אלה כולם, הרשיע בית משפט קמא את המערער בעבירות שיוחסו לו וגזר עליו את העונשים שפורטו לעיל.
מכאן הערעור המופנה כנגד ההרשעה ולחלופין כנגד חומרת העונש.
טענות הצדדים בערעור