נדחה ערעור של בוגר תואר במשפטים, אשר מתנהל נגדו הליך פלילי, בעניין קביעת מועד תחילת התמחותו

השופט א' רובינשטיין:

א.        ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (הנשיא חשין) בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מיום 7.5.13 בעת"מ 35746-04-13, בגדרה נדחתה עתירתו של המערער על החלטתו של המשיב, הועד המרכזי של לשכת עורכי הדין בישראל, מיום 14.4.13. עניינו של הערעור - קביעת מועד תחילת התמחותו של המערער.

רקע

ב.        ואלה עיקרי העובדות, כעולה מפסק דינו של בית המשפט קמא: ביום 29.2.12 פנה המערער, כבן 53, המחזיק בתואר ראשון במשפטים, ללשכת עורכי הדין בבקשה לרישום התמחות החל מיום 1.3.12. בתצהיר שצורף לבקשת ההתמחות הצהיר המערער, כי מתנהל נגדו הליך פלילי (תו"ב 51001-01-11), בגדרו מיוחסות לו עבירות של בניה ללא היתר ואי קיום צו שיפוטי. בפועל החל המערער לעבוד כמתמחה ביום 1.3.12.

ג.        ביום 29.5.12 הורשע המערער בבית המשפט בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, ונקבע דיון לטיעונים לעונש ליום 11.9.12.

ד.        ביום 21.6.12 קיימה ועדת ההתמחות של לשכת עורכי הדין - ועדת משנה של הועד המרכזי - דיון בבקשתו של המערער. בדיון זה נמסר למערער כי עליו לחזור לועדה כשבידו היתר בניה, ובסוף הדיון הוחלט כי לפי שעה אין ניתן לאשר את בקשתו. בהמשך לדיון זה העביר המערער היתר בניה, וביום 30.7.12 נמסר לו על-ידי סמנכ"ל הלשכה, כי הואיל והיתר הבניה שהעביר מתייחס לחלקה אחת מבין שתיים שלגביהן הוגש כתב האישום נגדו, והואיל וההליכים בבית המשפט טרם הסתיימו וטרם נגזר דינו, אין ניתן לאשר את בקשתו. למערער נמסר, כי יוזמן לשימוע נוסף בפני ועדת ההתמחות במהלך חודש ספטמבר 2012.

ה.        בדיון שקיימה ועדת ההתמחות ביום 12.9.12 נאמר למערער, כי ההיתר ששלח מתייחס לחלקה אחת, והוטח בו כי לא דיווח לועדה על הרשעתו מיום 29.5.12. עוד נאמר, כי העבירות בהן עסקינן - בניה ושימוש ללא היתר - אינן קלות כלל וכלל. המערער השיב, כי בשוגג התייחס כתב האישום לחלקה נוספת. הודע למערער, כי ועדת ההתמחות תמתין לסיום ההליך הפלילי, והמלצתה של הועדה היתה כי לפי שעה אין ניתן לאשר את תחילת התמחותו.

ו.        בדיון שהתקיים ביום 12.11.12 בהליך הפלילי הוצג לבית המשפט הסדר טיעון, לפיו הרשעתו של המערער (מיום 29.5.12) - תבוטל, ותחתיה יוגש כתב אישום מתוקן, בגדרו תימחק אחת מן החלקות שנזכרה בכתב האישום המקורי, וכן יימחק סעיף האישום של אי קיום צו שיפוטי. כן הוצג עונש מוסכם - קנס בסך 10,000 ש"ח, חתימתו של המערער על התחייבות להימנע מביצוע עבירות, והריסת המבנים נשוא כתב האישום (אשר ביצועה יידחה ב-18 חודשים). בית המשפט קיבל את הבקשה לביטול ההרשעה, המערער הודה בכתב האישום המתוקן, ובית המשפט הרשיעו והטיל עליו את העונשים המוסכמים.

ז.        בדיון שקיימה ועדת ההתמחות ביום 20.12.12 נאמר, כי נוכח סיומו של ההליך הפלילי אין מניעה לאשר כעת את תחילת ההתמחות.

ח.       ביום 18.2.13 התקיים דיון בעניינו של המערער בפני נשיאות ועדת ההתמחות, בו ביקש לאשר את תחילת התמחותו מיום 1.3.12. נשיאות הועדה החליטה להביא את הסוגיה בפני מליאת הועדה. בעקבות דיון זה שלחו באי כוחו של המערער, ביום 24.2.13, מכתב ללשכה, בה שטחו את טענותיו - הן בנוגע לפגמים שלשיטתם נפלו בדיון נשיאות ועדת ההתמחות מיום 18.2.12, הן לגוף הדברים.

ט.       ביום 28.2.13 קיימה מליאת ועדת ההתמחות דיון בעניינו של המערער, בסופו המליצה הועדה לועד המרכזי לאשר את תחילת התמחותו מיום 20.12.12 (מועד הדיון האחרון שהתקיים בעניינו). בהמלצתה של הועדה נאמר, בין היתר, כי "המבקש [המערער - א"ר] בטענותיו מתעלם כליל מהעובדה שכאשר הופיע לפנינו היו לפנינו כתב אישום והרשעה בעבירה חמורה של אי קיום צו שיפוטי. במצב דברים כזה לא ניתן היה לאשר את תחילת ההתמחות, והוא אף לא טען באותה עת טענה זו. גם טענות ההפליה שטוען אינן במקום ...".

י.        משלא נתקבלה החלטה בועד המרכזי, הגיש המערער עתירה מנהלית (עת"מ 22198-03-13) בה דרש להורות ללשכה לנמק מדוע לא תאושר בקשתו לתחילת התמחות החל מיום 1.3.12, ומדוע לא יתאפשר לו להיבחן בבחינות הלשכה בכתב ביום 1.5.13. בדיון שנערך בית המשפט קמא ביום 24.3.13 קיבלו הצדדים את הצעת בית המשפט, לפיה ככל שלא תינתן החלטת הועד המרכזי עד ליום 18.4.13, יגש המערער לבחינות בכתב, אולם תוצאותיהן לא יימסרו לו עד להחלטת הועד המרכזי.

יא.      ביום 14.4.13 החליט הועד המרכזי לאשר את תחילת התמחותו של המערער ביום 12.11.12 - המועד בו בוטלה הרשעתו הראשונה, והוא הורשע לפי הסדר הטיעון.

יב.       כנגד החלטה זו הגיש המערער עתירה מנהלית (עת"מ 35746-04-13), בגדרה עתר להכיר בתחילת התמחותו מיום 1.3.12. בעתירה נטען, בין היתר, כי משאישרה הלשכה את התמחותו, יש להכיר בה ממועד תחילתה בפועל, וזאת בהתאם לכלל 3(א) לכללי לשכת עורכי הדין (רישום מתמחים ופיקוח על התמחות), תשכ"ב-1962 (להלן כללי רישום התמחות). עוד נטען, כי ועדת ההתמחות יצרה מצג לפיו עם סיום ההליכים כנגד המערער תאושר התמחותו בדיעבד, קרי, החל מיום 1.3.12. המערער הגיש גם בקשה לצו ביניים, לפיו יותר לו להיבחן בבחינות הלשכה בכתב. בדיון שהתקיים ביום 25.4.13 הסכימו הצדדים, לפי הצעת בית המשפט, כי המערער ייבחן בבחינות הלשכה בכתב בחודש מאי 2013, אך בחינתו לא תיבדק אלא לאחר מתן פסק דין חלוט בעתירתו.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

יג.       בפסק דינו של בית המשפט המחוזי נאמר, כי לפי סעיף 27 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 (להלן חוק לשכת עורכי הדין או החוק) רשאית הלשכה לסרב - לפרק זמן קצוב ("סמכות לשעה") או לצמיתות - לקבל מועמד להתמחות או מועמד לחברות בה, בהיותה שומרת הסף של מקצוע עריכת הדין, וכי סמכות הסירוב לשעה יכול שתופעל עד להכרעת דין בפלילים בעניינו של מועמד להתמחות. עוד נאמר, כי התערבות בהחלטותיה של הלשכה בכגון דא תיעשה כאשר ההחלטה חורגת ממתחם הסבירות או גורמת פגיעה בלתי מידתית במועמד. בית המשפט קבע (פסקה 26), כי במקרה דנא הפעיל הועד המרכזי את סמכותו לפי סעיף 27 לחוק לשכת עורכי הדין, וכי (פסקה 35) החלטתו היא סבירה ומידתית ואין להתערב בה, והוא הדין בהחלטותיה של ועדת ההתמחות על ציר הזמן. בין היתר נאמר, כי בעובדה שבמערער לא הוטל קלון, אין כדי להמעיט מחומרת העבירות בהן הורשע, וכי בנסיבותיו האישיות של המערער אין כדי להטות את הכף.  

יד.       בפסק הדין נאמר עוד, כי לפי כלל 3(א) לכללי רישום התמחות, רק לאחר שאושרה בקשת התמחות ייקבע מועד ההתמחות כמאוחר מבין השניים - יום תחילת ההתמחות בפועל או יום קבלת בקשת ההתמחות בלשכה. נאמר, כי הואיל ובקשתו של המערער להתמחות מיום 1.3.12 לא אושרה, כלל 3(א) אינו חל עליה. בית המשפט הוסיף, כי לגישתו כלל 3 אינו יכול לסייג את סמכות הסירוב שבסעיף 27 לחוק לשכת עורכי הדין, באשר האחרון מצוי בשלב גבוה יותר במדרג הנורמטיבי (חקיקה ראשית מול חקיקת משנה); באשר כלל 3 עוסק בהתמחות אשר אין מניעה לאשרה, אולם אינו נוגע למצבים חריגים שבהם אין מתקיימות דרישות מהותיות; ובאשר כלל 3 נועד למנוע מצבים שבהם תאושר התמחות בדיעבד. נאמר (פסקה 30), כי "התמחות שהחל בה מועמד, חרף החלטת הלשכה שלא לאשרה, כמוה כהתמחות שלא בוצעה, וכלל אין לקבל טענה כי יש לאשרה בדיעבד".    

טו.      בית המשפט דחה את טענת המערער, כי ועדת ההתמחות יצרה כלפיו מצג לפיו התמחותו תאושר בדיעבד. בית המשפט ציין, כי לא שוכנע שמצג כזה אכן נוצר; נאמר, כי טענתו של המערער שומטת את תכלית דיוני ועדת ההתמחות והחלטותיה, וכי המערער לא ביקש מן הועדה לאשר את התמחותו באופן מיידי. בית המשפט ציין, כי אף אם התקיים מצג כלפי המערער, לא התקיימו יסודותיהם של הבטחה מנהלית או השתק, נוכח העובדה שמערער לא שיכנע בהסתמכותו על מצג זה, ונוכח חוסר תום הלב (אי גילוי פרטים לועדת ההתמחות). 

הערעור